דילוג לתוכן העיקרי

הלל שבכל יום והשבח

לאחר שעסקנו באופיים הכללי של פסוד"ז, נבקש לצעוד צעד-אחד פנימה, ולהתבונן מעט גם בתכניהם.

הלל והודאה

בבואנו לדון במושגי ההלל וההודאה, אנו רגילים לזהות בין השניים, ולדבר על מעין שבח כללי אך לאמיתו של דבר, מדובר בשני ענינים שונים. הראשון ענינו מתן שבח לקב"ה על רוממותו וגדלותו יתברך ומוקדו הוא קודשא בריך הוא; אותו אנו משבחים ומפארים ואת תאריו וכבודו אנו מקדשים. ההודאה, לעומת זאת, משמעותה היא מתן תודה לרבש"ע על הטובה שהיטב עמנו. אנו מודים לו על טובתו, והיא נובעת מגדלו וטובו, אך משמעות ההודאה נעוצה בכך שחייו של האדם הם המטרה שלשמם פעל הקב"ה ושבחשיבותם הכיר. האדם שנעשה לו טובה ושזכה בחסד הוא העומד במרכז הבמה בהודאה, ואילו הקב"ה הוא מוקד ההלל.

בהלל, אין אנו בהכרח משבחים על אירוע שקרה לנו אלא מצביעים על אירוע ו\או יכולת אלוקית בשביל להדגים את גדלותו. כך, למשל, מברכים מחיה המתים, למרות שהמברך לא קם לתחייה או מפארים את הקב"ה על עשיית מעשה בראשית, גם אם מדובר בתופעות שאינם בהכרח מיטיבים עם המברך.

שניות זו של הלל והודאה מוכרת לנו מכמה וכמה תחומים הלכתיים. דוגמא לדבר ניתן למצוא במבנה תפילת העמידה הכולל את שני היסודות הנ"ל, בהיותו פותח בשבח (=הלל) וחותם בהודאה. וכן חלוקה זו שבין הלל והודאה משמעותית אף בנוגע לברכות השחר. כידוע, קיימת שאלה האם יש לברך את הברכות הנ"ל בזמן אמת, בעת אשר האדם נתקל בהם בצרכיו בעת קימתו ממשכבו או לדחותן לבית הכנסת ולסדרן על הסדר (לסכום הענין, עיין בבית יוסף או"ח סי' מ"ו). בעוד הרמב"ם סבור שיש לברך כל ברכה וברכה ברגע עשיית הפעולה הספציפית אליה היא מתיחסת, הרי שמנהגנו לסדרם לאחר מכן בבית הכנסת. פשר הענין תלוי בהבנת מהותן של הברכות, האם הן ברכות שבח או הודאה. היות והרמב"ם ראה את הברכות הנ"ל כברכות הודאה, הרי שלדעתו אין לברכם אלא בעת אשר הקב"ה מעניק לאדם את הטובה שהוא זקוק לה, כל אחת ואחת בשעה הראויה לה ולא ניתן לאחרם אף בשביל לצרפם לשאר הברכות. לעומת זאת, המנהג לצרפן מניח שהן ברכות שבח המשבחות את העולם שהקב"ה יצר, ועל כן אין הכרח לחברם לרגע המסויים בו נתקלתי בהם, שהרי בכל עת ניכרת גדולתו של הקב"ה בכך שהוא מספק את צרכי האדם והעולם. כמו כן, הבחנה זו שבין שבח והודאה עומדת אף ביסוד ההבדל שבין ברכת שהחיינו (הודאה) לבין ברכת הטוב והמטיב (שבח), ונוגע לעוד סוגיות רבות שאין כאן המקום להאריך בהן.

נוכל לראות את השמוש בעקרון הכפול של הלל והודאה משמש במסגרת תפילות ההלל, ופסוקי דזמרא, המכונה על ידי הגמרא (שבת קיח:) "הלל שבכל יום", מכללם. עיקרן של פסוקי דזמרא, המזמורים שמ"תהילה לדוד" ועד סיום הספר (קמ"ה-ק"נ) הינם, כמובן, מזמורי הלל, כפי שכותרותיהם מעידות עליהם - הללויה הללי נפשי את ד': אהללה ד' בחיי… הללויה הללו את ד' מן השמים הללוהו במרומים וכו'". ברם, ישנו מרכיב נוסף לפסוקי דזמרא והוא אמירת הודו ומזמור לתודה, הבאים לבטא את עקרון ההודאה, כפי ששמם מעיד עליהם. נמצא, שאף כאן, במערכת הלל הנאמרת בכל יום ישנה את השניות של הלל והודאה והיא מחולקת לשתי חטיבות: יחידת ההודאה ויחידת ההללויה (ועיין על כך בהרחבה גם במאמרי בדף-קשר)

בנקודה זו, ישנו הבדל בין המנהגים. מנהג ספרד, המשבץ את אמירת הודו עוד בטרם לברכת ברו"ש- הפותחת את פסוד"ז, מפחית במשקלו של יסוד ההודאה וממקד את פסוד"ז באופן כמעט בלעדי בהלל (וכך נראה גם ממנהגי-עבר שונים,שלא אמרו הודו ומזמור לתודה בימות החול), ואילו מנהג אשכנז, המשבץ את הודו ומזמור לתודה בתוככי פסוד"ז כולל בתוכו גם את יסוד ההודאה.

היישום המעשי

נפסק בשו"ע שהמאחר לביה"כ יאמר ברוך-שאמר, אשרי, ופרקי ההלויות (או"ח סי' נ"ב). משמעות הענין הוא שיסוד ההלל מרכזי יותר מיסוד ההודאה, ועל כן הוא נבחר בעת שלא ניתן לומר את שניהם (ועיין ברש"י (שבת קי"ח:), המגדיר את פסוקי דזמרא כ"מזמורים של הלולים"). לאור הנאמר בדבר אופיו הכפול של פסוד"ז, לענ"ד, מומלץ לומר אף מזמור לתודה, גם כשמאחרים, ובכך להרוויח את יסוד ההודאה בנוסף על ההלול (כך מציע גם ערוה"ש, אך הוא מתבסס בעיקר על אורכו הקצר של המזמור ולא על תוספתו האיכותית למבנה פסוד"ז).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)