המושג ציץ מרצה.

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף טז – 'ציץ מרצה'

מעיון בפסוקי התורה המתארים את הציץ (שמות פרק כח פסוק לח). ניתן להבין שתפקידו של הציץ הוא להכשיר את הקרבן:

וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'

למרות שרבותינו הבינו שהעוון עליו מדובר בפסוק הוא טומאת הקודשים, לא ברור שזהו פשט הפסוק.

רבי שמואל בן רבי מאיר (רשב"ם שם) כתב בפירושו שלפי פשוטו של מקרא, לא מדובר בטומאת קודשים. לדבריו, הפסוק מבהיר שהציץ עוזר לכל קורבן להתקבל לרצון:

"שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירן לפני ה' שיהיה לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם".

על לשון הכתוב 'ונשא אהרון את עוון הקדשים', כותב רש"י (שם):

נשא אהרן - לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של עון, נמצא מסולק העון מן הקדשים.

משמע מדבריו שהטומאה מסתלקת מעל הקורבן. ברם, היה מקום להבין את לשון המקרא 'נשא' לא מלשון סילוק כפי שפירש רש"י אלא מלשון סחיבה. על פי הבנה זו, חידוש הפסוק טמון בכך שלמרות שהטומאה נשארה, הקורבן כשר - משום שהציץ סוחב אותו ומביא אותו לרצון לפני ה'.

יתכן שבכך נחלקו בגמרא רבי יהודה ורבי שמעון: האם הציץ מרצה רק כשהוא על מצח הכהן הגדול או אפילו אם הוא לא על מצחו. אם נאמר שהציץ מרצה גם כשהוא לא נמצא על מצח הכהן הגדול, נראה לומר שסגולתו העצמית של הציץ כחפץ קדוש וייחודי, גורמת לסילוק הטומאה כפי שפירש רש"י.

אולם, אם נבין שרק כאשר הציץ נמצא על מצח הכהן הגדול ביכולתו לרצות (כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פרק ד הלכה ח), ניתן לומר שהכהן הגדול הוא שמרצה והוא עושה זאת באמצעות הציץ.

לסיכום: בביאור המושג 'ציץ מרצה', ניתן להציע שלושה כיוונים:

א. הציץ מתקן פגם מסוים שיש בקורבן - הציץ מטהר ומוחק את הקורבן (כך משמע מדברי רש"י במסכת יומא דף ז עמוד א); אפשרות נוספת היא מרש"י בסוגייתנו (ד"ה את עון הקדשים) שמדובר ב'הכשר' הקרבן ולא על טיהור הקרבן.

ב. הציץ עצמו מכפר - בכיוון זה ניתן להציע שתי פרשנויות: ניתן לומר שהציץ מכפר על עצם הקורבן וכמו שמשמע ברמב"ם (מסכת זבחים פרק ח משנה יב), אך ניתן לומר גם שכפרת הציץ היא על הכהן המקריב, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם המתייחסים דווקא למצב של כהן שחייב כרת מכיוון שהקריב בטומאה.

ג. הציץ אינו מתקן כלום - לא בטומאת הקורבן ולא בטומאת הכהן. מדובר בזכות שנתנה התורה לכהן שבאמצעות הציץ, הקורבן יוכל לעבור מחסום מסוים ולהיות רצוי למרות הבעייתיות שבהליך הקרבתו. יתכן לקשור עמדה זו לשיטת רבי יהודה הסבור שהציץ צריך להיות דווקא על מצח הכהן הגדול.

הרב ירון בן צבי