המזבח מקדש

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף פג – המזבח מקדש

הפרק התשיעי של המסכת עוסק בהלכה מיוחדת בעבודת המקדש, שגם קדשים שנפסלו, אם הועלו למזבח – יוקטרו עליו. בדף של היום, אשר פותח את הפרק, מובאת מחלוקת תנאים על היקפה של הלכה זו, ואגב כך מובאים גם מקורותיו של הדין בתורה.

במשנה (פג.) נאמר:

"רבי יהושע אומר: כל הראוי לאישים - אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה", מה עולה שהיא ראויה לאישים - אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאישים - אם עלה לא ירד.
רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח - אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה על המזבח", מה עולה שהיא ראויה למזבח - אם עלתה לא תרד, אף כל דבר שהוא ראוי למזבח - אם עלתה לא תרד."

מחלוקתם של רבן גמליאל ור' יהושע היא האם להתמקד במילה 'מוקדה' או במילה 'מזבח', אך שניהם מודים שמקורו של הדין הוא בפסוק בתחילת פרשת צו (ויקרא ו, ב):

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"

בברייתא המובאת בהמשך הסוגיה (פג:) הובא מקור אחד לדין זה:

"רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש", שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי, ת"ל: "כבשים", מה כבשים ראויין, אף כל ראוי; (להוציא עוף)
ר"ע אומר: "עולה" מה עולה ראויה, אף כל ראויה. (להוציא מנחות)"

גם ר"ע ור' יוסי הגלילי נחלקו מאיזו מילה בפסוק ללמוד את היקף הדין, אך שניהם מסכימים שהמקור לדין שהמזבח מקדש הוא בפסוק בפרשת תצוה (שמות כט, לז):

"וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ"

נראה ששני המקורות מצביעים על שתי הבנות שונות של דין "המזבח מקדש". המקור הראשון, כפי שהסביר רש"י על החומש, לומד את הדין מהריבוי שבמילים "זאת תורת העולה". כלומר, גם קרבנות שיש בהם פסול כלשהו יכולים להתרבות ולהידמות לעולה כשרה כאשר ניתנו על המזבח. לפי מקור זה, הקריטריונים להגדרת "קרבן כשר" על ראש המזבח רחבים ומקילים יותר מאשר בשלבים המוקדמים של ההקרבה. [יש שנימקו זאת בכך שההקטרה על המזבח דומה להקרבת הקרבנות אצל בני נוח אשר גדריה ההלכתיים פחות מדוקדקים.]

מאידך, המקור השני לא משווה את הפסולים לקרבן כשר אלא קובע עיקרון חדש לגמרי- "כל הנגע במזבח יקדש". גם אם הקרבן מצד עצמו פסול לגמרי, אין מורידים דבר שהועלה על המזבח. נגיעת הקרבן במזבח מעניקה לו קדושה מיוחדת של "לחמו של מזבח", ללא כל קשר לתהליך הקרבני שעבר עליו קודם לכן.

לאור דברינו ניתן להבין טוב יותר את היחס בין הדינים שנלמדו משני הפסוקים. התנאים שלמדו מ"תורת העולה" להשוות פסולים ככשרים נחלקו ברמת הכשרות של הקרבן הנדרשת בכדי להשוותו לקרבן כשר- "ראוי לאישים" או "ראוי למזבח". מאידך, התנאים שלמדו מ"כל הנוגע במזבח יקדש" דנו בעיקר בהגדרת החפצא של הקרבן שראוי להיחשב כלחמו של מזבח- כבשים ולא עוף, או עולה ולא מנחה.

השלכה חשובה של שתי הבנות אלו היא בשאלת היחס להקטרת הקרבנות הפסולים- האם היא נחשבת כהקטרת קרבן כשר (שטעונה מליחה ודינים נוספים) או כשריפה של עצים בעלמא מדין "לחמו של מזבח". בשאלה זו דנו אחרונים רבים (ראה מקדש דוד סי' ד), ואכמ"ל.

הרב אברהם סתיו