דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ד -
שיעור 114

המזרח –הצד העליון? המערב- ערפו של עולם?

קובץ טקסט

 

פתיחה

בשיעורים האחרונים ראינו את חשיבותו של צד מערב, במשכן, במקדש ובכלל. בשיעור זה, בכוונתנו לבדוק האם ייתכן כי בניגוד למהלך הכללי ביחס למשמעות הכיוונים, במובן מסויים דווקא צד מזרח הינו הצד העליון, ואילו הצד המערבי הוא הצד התחתון.

ראשית, ניתן לתמוך בכיוון זה ממהלך השמש עצמה. זריחתה של השמש במזרח, ושקיעתה במערב, מסמנים את צד מזרח כמבטא את ראשית הופעת האור. כפי שנראה בהמשך השיעור, דברים אלו תואמים היטב את דברי המדרש על פיו ייחודו של הצד המזרחי הוא שממנו אורה יוצאת לעולם, ואילו צד מערב מבטא את שקיעתה וירידתה של השמש, את סוף היום.

בשיעור זה ברצוננו לבחון לעומק את התפיסה לפיה המזרח מבטא את נקודת הראשית העליונה יותר. במסגרת זאת, נבחן את המקומות בהם מוצג צד מזרח כצד הקדמי - העליון, ומקורות אחרים המציגים את הצד המערבי כערפו של עולם.

מיקומו של גן עדן

"ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר"        (בראשית ב', ח).

נטיעת הגן בעדן מקדם, קודמת למציאות החטא. אם הגן בעצמו מבטא מקום בו ישנו גילוי אלוקות וקרבת אלוקים, אזי המציאות הלכתחילאית היא כי מיקומו העליון של הגן הוא בצד מזרח של עדן.

כך למשל הינה דעת רש"י והאבן עזרא המפרשים כי 'במזרחו של עדן נטע את הגן'.

מקום נוסף ממנו עולה כי גן העדן נמצא בצד מזרח, הינה הגמרא במסכת בבא בתרא השואלת מדוע השמש מאדמת בבוקר בערב:

"ולמאי דסליק דעתין מעיקרא הא קא סמקא צפרא ופניא. בצפרא- דחלפא אבי וורדי דגן עדן. בפניא- דחלפא אפתחא דגיהנום. ואיכא דאמרי איפכא"                                            (פד.).

ומבאר על אתר הרשב"ם:

"בפניא - ששוקעת במערב דחלפא אפתחא דגהינום ומאדמת מכח אש גיהנום. בצפרא - דחלפא במזרח אוורדי דגן עדן שהוא במזרח כדכתיב גן בעדן מקדם.

ואיכא דאמרי איפכא - בצפרא סמקא משום דעומדת במזרח ומאירה החמה כנגדה במערב ומאדמת מכח גיהנם שבמערב, לפי שעמוד של אור החמה מכה כנגד גיהנם ומאדים החמה מכוחו. בפניא דחלפא במערב ועמוד שלה הולך לצד מזרח ומכה בגן עדן ומאדים מכח אדמומית וורדי דגן עדן".

אם כן, בדומה לפסוקים מפרשת בראשית, מדברי הגמרא עולה כי גן העדן נמצא בצד מזרח[1].

מהי משמעות עניין זה? על מנת לענות על שאלה זו, נעסוק ראשית בשמות הכיוונים בתנ"ך, ולאחר מכן במשמעויות השונות של קדם ואחור.

שמות רוחות השמים

במקרא ישנן כמה אפשרויות לשמות הכיוונים:

א. על פי ציונים גיאוגרפים בארץ ישראל:

מערב - ים (יהושע י"א, ג; בראשית כ"ח,יד; דברים ג', כז).

צפון -    צפון (בראשית י"ג, יד).

דרום -   נגב (שמות כ"ו, יח; בראשית כ"ח, יד).

            ים (ישעיהו מ"ט, יב; תהילים ק"ד,ג).

ב. על פי מהלך השמש:

מזרח - מוצא (תהילים ע"ה, ז).

מערב - מבוא (דברים י"א, ל; תהילים נ', א; תהילים ק"ד,יט).

ג. על פי כיוון זריחת השמש:

מזרח - קדם (בראשית י"ג,יד; כ"ח,יד; שמות כ"ז,יג; ל"ח,יז; במדבר ב',יג).

מערב - אחור (תהילים קל"ט,ה; ישעיהו ט',יא).

צפון - שמאל (בראשית י"ג,ט; מלכים א;,ז, מט).

דרום - ימין (תהילים פ"ט, יג; בראשית י"ג, ט).

         תימן (ישעיהו מ"ג,ו; שיר השירים ד', טז).

נראה, כי דרך זו, הקוראת לכיוונים על פי כיוון זריחת השמש, יכולה לשפוך אור על חשיבותו של צד מזרח.

רש"י בפירושו לכמה מקומות מבאר:

"שרוח מזרחית קרויה פנים ומערבית קרויה אחור, לפיכך דרום לימין וצפון לשמאל"       (במדבר ל"ד, טו).

"ולפי שהפתח במזרח, קרוי המזרח פנים והמערב אחוריים וזהו סוף שהפנים הוא הראש" (שמות כ"ו, כב).

"קדם - מזרח שנאמר קדמה מזרחה (שמות כא) אחור מערב, הואיל והמזרח קדמת העולם נמצא המערב אחוריו של עולם"           (איוב כ"ג, ח).

ברור כי קריאת כיווני השמים, על פי כיוון זריחת השמש או על פי מהלכה, קשורה למשמעות הגדולה ביותר של השמש כמקום של עבודה זרה אליו פונה האדם האלילי מקדמת דנא. בהקשר זה יש לזכור כי בתקופה הקדומה היו מפות מוזרחות ולא מוצפנות בגלל המרכזיות של עצם הפניה מזרחה.

מדברי רש"י עולות שתי נקודות:

1. רוח מזרחית קרויה פנים, ומערבית אחור.

2. המזרח קדמת העולם, והמערב אחוריו של עולם.

כשבאים להתבונן בשאלה מדוע המזרח נקרא קדם, ואילו המערב אחור, ניתן לתת לשאלה זו מספר תשובות:

א. לפי ההתבוננות וההסתכלות הבסיסית לעבר השמש (המשמעות הרוחנית האדירה של הופעת השמש בתקופה הקדומה כפי שהזכרנו לעיל).

ב. לפי התבוננות השכינה. וכך מביאים התוספות:

"רוח מערבית שבא מערפו של עולם. כדפירש בקונטרס מאחורו של עולם דמערב קרוי אחור דכתיב 'אחור וקדם צרתני' ודרשינן (חגיגה יב.) לענין מזרח ומערב, וכתיב נמי 'ארם מקדם ופלשתים מאחור' (ישעיהו ט) וקרי נמי דרום ימין ולצפון שמאל כדאמרינן בשמעתין והיינו משום דשכינה במערב ופני השכינה למזרח לכך קרוי מערב אחור ומזרח קדם ודרום ימין וצפון שמאל, משום שכינה בבית המקדש שהיה במערב ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחווים שם"      (בבא בתרא כה. ד"ה רוח).

הסבר זה מעניין ביותר, מכיון שממנו עולה כי כינויי הכיוונים לקוחים כביכול מנקודת ההתבוננות של הקב"ה מתוך קודש הקודשים. ברור כי הבנה זו עומדת במובן מסוים בצד ההופכי לתפיסה לפיה הכיוונים קרויים על שם הופעת השמש.

ג. לפי עמדת אדם הראשון כשנברא. התוספות על הסוגיה לעיל אודות מהלך השמש מעירים:

"ורבינו יצחק בר יהודה פתר דכשעמד אדם הראשון כשנברא היו פניו למזרח, ואין נראה שהיה ערפו כלפי השכינה למאן דאמר שכינה במערב"                                         (בבא בתרא כה.).

קדם - זמן או מקום

מאלפת לשון הקודש בכך שמילים מסויימות מתייחסות הן לזמן והן למקום. למשל המילה קדם משמעותה גם כיוון מזרח, אך גם התקופה הקדומה. דבר זה נובע מן ההבנה כי העבר זוהי התקופה שלפנינו, זה הזמן שיש ביכלתנו להתבונן בו.

בהתאם לכך, המילה אחור משמעותה גם כיוון מערב אך גם התקופה העתידית. כך הביטוי "אחרית הימים" פירושו כי ביכלתו של הנביא להתבונן בעתיד כי הוא מאחורינו ואין ביכלתנו להתבונן ולראות את העתיד[2].

 

כך לדוגמה:

"וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ"            (ישעיהו ל', כא).

"קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר ה' הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב. יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן אוֹ הַבָּאוֹת הַשְׁמִיעֻנוּ. הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת לְאָחוֹר וְנֵדְעָה כִּי אֱ-לֹהִים אַתֶּם אַף-תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ וְנִשְׁתָּעָה ונרא (וְנִרְאֶה) יַחְדָּו"

                                                                   (שם מ"א, כא-כג).

מבאר שם הרד"ק על אתר:

"הגידו האותיות - פירוש: הבאות וכן אתא בקר... לאחור לסוף, כי בתחילה אמר הבאות לעתיד שלא בזמן רחוק מאוד, ואחר כך אמר הגידו האותיות לאחור כלומר באחרית הימים אם תעשו זה".

וכן:

"מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר"    (שם מ"ב, כג).

ומבאר רש"י:

"כל לאחור שבמקרא עתיד להיות הוא".

מכל המקורות הללו עולה כי יש ביכולת הנביא לראות אחורה - לראות את העתיד.

א-לוהי קדם

מהי משמעות הביטוי 'א-להי קדם? האם שם זה קשור למזרח, או שמא הכוונה לאל הקדמון? מקום או זמן? נציין כמה מהמקומות בהם מופיע הביטוי:

"מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם"                              (דברים ל"ג, כז).

"יִשְׁמַע אֵל וְיַעֲנֵם וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה, אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱ-לֹהִים"       (תהילים נ"ה, כ).

"לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי-קֶדֶם, הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז"

                                                                        (שם ס"ח לד).

האם בביטויים אלו הכוונה לזמן או למקום? רוב המפרשים מבארים בשלושת המקורות שהכוונה היא למימד הזמן - קדמון בזמן, אך עקרונית ניתן היה גם להציע שהכוונה היא למקום. כך, את הביטוי 'שמי שמי קדם' יש להבין כשמים הרחוקים הנמצאים מעבר לשמים שלנו ולפניהם. בודאי שעל פי האפשרות שהעלינו לעיל כי גן העדן היה במזרחו של עולם, ייתכן מאד כי א-להי קדם רומז על כיוון מזרח.

קדמונו של עולם

בהקשר זה מעניין לבחון את הביטוי המופיע בחז"ל "קדמונו של עולם". גם כאן אפשר לומר כי הכוונה היא למימד הזמן, אך האם יש מקום גם לפרשנות המתייחסת למקום?

בשתי פרשות בתורה העוסקות בעניין קדם כמקום, חז"ל מזכירים את הביטוי 'קדמונו של עולם', ובשורות הבאות נסקור מקומות אלו.

 

א. דור הפלגה

"וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"   (בראשית י"א, ב).

על פי פשט הפסוק, הביטוי 'מקדם' בהקשרו כאן מכוון לכיוון מזרח, וכך פירשו המפרשים:

"'ויהי בנסעם מקדם' – ממזרח, כי שם היה היישוב בתחילה ושם נברא האדם כי גן עדן מזרחי הוא ונח בצאתו מן התיבה הלך בו למקום ישובו הראשון או התיבה היתה שם בצאתו ממנה גם הרי אררט מזרחיים הם והם בהסכמתם יצאו מאותו מזרח ובאו כלפי מערב עד בבל..."                                                (רד"ק שם).

"'ויהי בנסעם מקדם' - כי בקדם היתה דירתם בתחילה, כדכתיב בקין 'וישב קין בארץ נוד קדמת עדן', והגן היה בקדם, כדכתיב 'ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם' - וזה 'קדמת עד'", נמצא הגן שהיה במערבו, הוא היה דרך קדם יותר מעדן; וגם באדם הראשון הוא אומר 'וישכן מקדם לגן עדן' וגו' - אלמא: מקדם לגן עדן היתה דירת אדם, כי מאותו צד שיש ליראה שיבא האדם שם, שם השמירות"           (ר' יוסף בכור שור שם).

אולם, המדרש מפרש את הביטוי דווקא במימד הזמן:

"'ויהי בנסעם מקדם' - ...אמר רבי אלעזר ברבי שמעון הסיעו עצמם מקדמונו של עולם. אמרו אי אפשינו לא בו ולא באלהותו"                                               (בראשית רבה ל"ח, ז).

ב. פרידת לוט מאברהם

"וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו"         (בראשית י"ג, יא).

"ויסע לוט מקדם- הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו"     (בראשית רבה מ"א, ז).

ואכן נשאלת השאלה, שהרי בפשטי הדברים נוסע לוט לקדם - לכיוון מזרח, כיכר הירדן, ומדוע התורה משתמשת בלשון מקדם?

מבאר פרופ' אליצור[3]: כוונת פשט הפסוק היא מקדם לבית אל - מקדם למקום בו בנה אברהם מזבח לה' וקרא בשם ה' (בראשית יב,ח). נסיעת לוט משם לכיוון מזרח משמעותה עזיבת מקום המזבח בו קרא אברם בשם ה'.

אין מדובר בעזיבה טכנית וגיאוגרפית מזרחה לכיוון כיכר הירדן, כי אם עזיבת המזבח ודרכו של אברהם לקרוא בשם ה'. משמעות המעשה הינה פרישה מא-להי אברהם - "הסיע עצמו מקדמונו של עולם". כך באופן מהותי גם לגבי דור הפלגה, אלא שאצל לוט זהו פשוטו של מקרא ואילו בדור הפלגה המדרש בא לציין את העובדה שהתרחקו מהקב"ה בנסעם מקדם.

מזרח - פנים, קדם - אחור

ראינו אם כן, כי במספר מקומות מזוהה צד מזרח עם האור, הפנים, ואילו צד מערב עם השקיעה, האחור. ברצוננו כעת להביא מספר דוגמאות התומכות בתפיסה זו.

כפרת חטא העגל

בעקבות חטא העגל, אומר ה' למשה:

"וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ"

                                                     (שמות ל"ג, כג).

אם נמשיך את ההבנה שהבאנו לעיל, לפיה פנים הם צד מזרח ואחור צד מערב, ה' אומר למשה שאין הוא מוכן להראות לו את פניו - את הצד העליון - את צד מזרח, אלא רק את הצד האחורי - את הצד המערבי - הנסתר יותר. על פי הבנה זאת שוב משתמע כי הצד המזרחי הוא הצד המואר, ואילו הצד המערבי הוא הצד הנסתר.

וכך מבאר הרמב"ם:

"...משה ע"ה ביקש השגה מסוימת, כינה אותה בראיית פנים באמרו: 'ופני לא יראו', והובטחה לו השגה למטה ממה שביקש. והוא אשר כינה אותה בראיית אחור, באומרו: 'וראית את אחורי'..."     (מורה נבוכים א', כא).

תפיסה זו תואמת בהחלט את הדברים שהבאנו בשיעור הקודם ממדרש רבה (ב', ט), אודות דברי הקב"ה למשה כי יהודה יישב במזרח שממנו יוצא האור. נביא כאן מקבילה למדרש זה (בשינויים מסויימים):

"ד' רוחות בעולם: רוח פינת מזרח, רוח פינת המערב, רוח פינת הדרום, רוח פינת הצפון.

רוח פינת המזרח- משם האור יוצא לעולם.

רוח פינת הדרום- משם טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין לעולם.

רוח פינת המערב- משם חושך יוצא לעולם.

רוח פינת הצפון- משם אוצרות השלג ואוצרות הברד וקור וחום וגשמים יוצאים לעולם"  (פרקי דרבי אליעזר ג).

כיצד יש להבין את דברי המדרש? הסברא הפשוטה הינה שמקום הופעת השכינה קשור ליציאת האור לעולם במזרח, ואילו החושך יוצא לעולם בצד מערב.

כך גם על פי עולם הקבלה, מפרש ר' יצחק דמן עכו:

"...כי ממזרח מתפשט האור הראשון (בעולם העליון) והוא מקום זריחת השמש בעולם התחתון, כן בעולם העליון הוא מקום אצילות אור הראשון...".

כלומר ישנה הקבלה פשוטה וברורה בין מקום אצילות האור הראשון בעולם העליון, ובין זריחת השמש בעולם התחתון. המזרח הוא הכיוון העליון יותר, ואילו המערב הוא היפוכו.

ההליכה במדבר

כשהתורה מתארת את המשכן במדבר, היא מפרטת את אופן חנייתם של הלויים סביבו. בצד מזרח של המשכן חונים משה ואהרון:

"והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה משה ואהרון ובניו, שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל, והזר הקרב יומת"                                              (במדבר ג, לח).

מהי המשמעות הדבר שבצד המזרחי חונים דוקא משה ואהרון?

התשובה הראשונית והפשוטה היא כי בצד מזרח נמצא פתחו של המשכן ושם נדרשת הנוכחות והשמירה הנבחרת ביותר, במקרה זה משה ואהרון.

הבנה זאת נראית גם מפשט הפסוק המזכיר בהקשר לחניית משה ואהרון :"והזר הקרב יומת". עובדה זו לא הוזכרה באף אחד מן הצדדים האחרים, לא במערב אצל משפחות הגרשוני, לא בדרום אצל משפחות בני קהת ולא בצפון אצל משפחות מררי[4].

תשובה שניה יכולה להיות כי כיוון מזרח הוא כיוון המסע המתוכנן. שבט יהודה ההולך בראש המחנה נמצא גם כן במזרח לצידם של משה ואהרון ועל כן הם מצויים בצד מזרח, שם נמצאת ההנהגה הרוחנית והמעשית.

נבואת יחזקאל

האם לתפיסה זאת, ניתן לצרף את גם נבואות הגאולה של יחזקאל? הנביא יחזקאל מתאר כיצד א-לוהי ישראל חוזר למקדש ובא מדרך הקדים, וכך הוא אומר:

"וַיּוֹלִכֵנִי אֶל-הַשָּׁעַר שַׁעַר אֲשֶׁר פֹּנֶה דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ. וּכְמַרְאֵה הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר-רָאִיתִי בְּבֹאִי לְשַׁחֵת אֶת-הָעִיר וּמַרְאוֹת כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי אֶל-נְהַר-כְּבָר וָאֶפֹּל אֶל-פָּנָי. וּכְבוֹד ה' בָּא אֶל-הַבָּיִת דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲשֶׁר פָּנָיו דֶּרֶךְ הַקָּדִים. וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וַתְּבִאֵנִי אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִי וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד-ה' הַבָּיִת...

וַיָּשֶׁב אֹתִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַמִּקְדָּשׁ הַחִיצוֹן הַפֹּנֶה קָדִים וְהוּא סָגוּר. וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱ-לֹהֵי-יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר" (יחזקאל מ"ג, א-ה; מ"ד, א-ב).

אפשרות אחת הינה להסביר את הפסוקים כפשוטם: היות ועם סילוק השכינה מן המקדש בחורבן בית ראשון, שכינה הסתלקה במסלול זה מן המקדש (ר' יחזקאל י"א, כג: "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר"), באותו המסלול בכיוון ההפוך שכינה חוזרת ממזרח ונכנסת דרך השער הפונה קדים.

אולם, ניתן להציע גם אפשרות אחרת. יתכן לומר כי השכינה מסתלקת מזרחה מן המקדש, אל מקום ההופעה הראשונה שלה. השכינה מסתלקת אל האור העליון שבמזרח, אל נקודת הראשית של הופעתה, ומשם חזרתה אל המקדש[5].

באותה המידה ניתן להציב את השאלה לגבי מקום קבורת משה ולגבי מקום עליית אליהו השמיימה. האם ייתכן, בניגוד להבנה הפשוטה שהוזכרה בשיעור הקודם, כי מיקומם של מקומות אלו בעבר הירדן המזרחי, מסמלים דווקא את הגילוי העליון, המקורי והבראשיתי של הופעת השכינה?

האם ייתכן שאלו שנדחו מזרחה או שבחרו ללכת מזרחה הם בכורות באופן מקרי? כך אדם הראשון - בכורו של עולם, כך קין - בכורו של אדם הראשון, כך לוט (בהשוואה לאברהם), כך במובן מסוים בני הפלגשים (בהשוואה ליצחק), כך עשיו (ביחס ליעקב) וכך במובן מסויים שנים וחצי השבטים - ראובן בכור יעקב, גד בכור זלפה ומנשה בכור יוסף.

הבכורה טומנת בחובה את ראשית אונם של האבות, את ראשית ההופעה, את האור העליון החבוי שגילויו בפועל תלוי לא בעצם הבכורה כי אם בבחירה. ייתכן מאוד שבבכורות אלו טמון פוטנציאל גדול בראשיתי, שלא מתממש בפועל בגלל בחירתם.

המערב - ערפו של עולם

לאחר שראינו מספר מקורות המעלות את צד מזרח, ורואות בו את הצד שממנו האור יוצא לעולם, ברצוננו בחלק זה של השיעור להביא מספר מקורות המציגים את צד המערב כערפו של עולם.

נציין, כי ייתכן שהעובדה שהמערב מוצג כערפו של עולם, קשורה לכך שהשכינה היא הגילוי התחתון, הנמוך, הקרוב אלינו של ההתגלות האלוקית ועל כן הוא במערב.

אומר הספרי:

"אמר רב יהודה אמר רב 'יערוף כמטר לקחי' (דברים לב,ב) זו רוח מערבית שבאה מעורפו של עולם"

                                                 (האזינו פסקא ש'ו).

ומעיר רבינו גרשום:

"רוח מערבי ערפו של שכינה הוא דכתיב 'צפון וימין אתה בראתם' (תהילים פ"ט, יג) דימינו של שכינה בדרום ושמאלו לצד צפון ופניו למזרח וערפו למערב אלמא דשכינה במערב".

אומרים התוספות:

"'רוח מערבית שבא מערפו של עולם' ...דשכינה במערב ופני השכינה למזרח, לכך קרוי מערב-אחור ומזרח-קדם ודרום-ימין וצפון-שמאל. ולמ"ד שכינה בכל מקום צ"ל דהאי דקרי מזרח-קדם ומערב-אחור ודרום-ימין וצפון-שמאל משום שכינה בבית המקדש שהיה במערב ופני השכינה כלפי ישראל שהיו במזרח ומשתחווים שם".

תוספות הגה"ה:

"ורבינו יצחק בר יהודה פירש דכשעמד אדם הראשון כשנברא היו פניו למזרח ואין נראה שהיה ערפו כלפי השכינה למאן דאמר שכינה במערב. ע"כ הגה"ה".

מכל המקורות הללו משתמע כביכול כי הצד המערבי הינו העורף של העולם כשפניו הם למזרח. כשם שלשון מערב הינה לשון שקיעה לקראת לילה, וכפי שראינו ביחס לביטוי 'וראית את אחורי ופני לא ייראו'.

ייתכן למצוא הסבר ומשמעות לכל ההבנה הזאת על פי פירושו של הרב הירש למתרחש בגן עדן לאחר החטא. אומרת התורה:

"וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן"

                                                                      (בראשית ג', ח).

"'לרוח היום' - רב אמר לרוח מזרחית דנו לרוח שהיא עולה עם היום [רב לשיטתו כי ה' גרשו דרך צד מזרח ב"ר כא,ט]. זבדי בן לוי אמר לרוח מערבית דנו לרוח שהיא שוקעת עם היום" (בראשית רבה י"ט, ח).

מבאר הרב הירש:

"לרוח היום - פירושו אחת מן השתיים; או לצד שהיום עולה משם- לצד מזרח, או: לצד שהשמש עמדה בו באותה שעה- לצד מערב [עי' בראשית רבה יט,טו].

הדעה האחרונה נראית יותר, וגם אונקלוס תרגם על פיה. השכינה נסתלקה אפוא לצד מערב- עם שקיעת החמה. דומה כי קשורה לכך הלכה ומסורת בישראל: קודש הקדשים היה בצד מערב. השכינה היא לדעת חז"ל בצד מערב. נר התמיד שבמנורה, המייצג את עץ החיים, היה נר מערבי - והוא פונה לצד מערב.

אם אמת כדברינו- והשכינה נפרדה מן האדם לצד מערב, הרי עדיין אנו פונים לצד מערב, מביטים אחריה ומצפים. עם השקיעה הראשונה של החמה שקעה על האדם גם שמש השכינה; ומאז אנחנו מביטים לשם ומצפים לשוב השכינה; וכל העבודה שבמקדש רק סוללת את הדרך לקראת שוב השכינה".

על פי הרב הירש השכינה במקורה היתה בצד מזרח, אלא שבעקבות החטא, היא הסתלקה למערב ושם שקיעת החמה.

לפי הבנה זאת, משמעות כל עניין שכינה במערב במקדש ובעולם כולו, נועד לגרום לנו לפנות למערב. פנייתנו למערב היא בבחינת ציפיה לשוב השכינה למקורה במזרח, וכל עבודת המקדש מכוונת למערב על מנת לסלול את הדרך לשוב השכינה למקומה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

סיכום

בשיעור שעבר עסקנו במשמעות הכיוונים, ובחנו את סוגיית 'שכינה במערב'. ראינו מספר מקורות העוסקים בסוגיית 'שכינה במערב', ועסקנו במשמעות הדבר.

בשיעור זה, ראינו גישה הפוכה לתפיסה זו. ראינו כי ממספר מקורות עולה כי הצד המועדף הינו דווקא צד המזרח. בניגוד לתפיסה העולה על פי גישת 'שכינה במערב' הרואה בצד מזרח צד דחוי, ראינו כי ממספר רב של מקורות עולה כי דווקא צד מזרח הינו הצד המועדף, הצד המאיר.

בשיעור הבא בעז"ה ננסה לשלב בין השיעורים, ונציע מספר גישות אפשריות ליישוב הסתירה בין הגישות האלו.

 

[1]   אמנם, התוספות מביאים דעה אחרת (בכורות נה: ד"ה מטרא) הסוברת כי גן העדן נמצא במערב העולם. דעה זו מתבססת על דברי המדרש כי רוח מזרחית קולטת ואז העולם שנכנס בו אדם הראשון הוא במזרחו של גן עדן.

[2]   בלשון המודרנית, המושגים התחלפו לחלוטין. הקדמה לכאורה פונה אל העתיד למרות שבשמה היא מכוונת דווקא כלפי העבר ומה שמאחורינו על פניו קשור לעבר למה שהיה וזאת בהיפוך גמור מן המשתמע במושגים המקראיים המקוריים.

[3]   במאמרו "מקדם" תיבה פשוטה כמדרשה בספרו ישראל והמקרא, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ע' תש"ס ע' 25-30.

[4]   אמנם, ניתן היה עקרונית להציע כי הביטוי "והזר הקרב יומת" מובא אחרי תיאור חנייתם של משה ואהרון מכיון שהם מוזכרים אחרונים. אך נראית לנו הרבה יותר ההבנה כי שם הפתח של המשכן ולכן האיסור מוזכר כאן.

     בהקשר זה נצין כי מענין לבחון מדוע בתיאור הלויים החונים סביב המשכן, סדר הכיוונים הוא מערב, דרום, צפון ומזרח. סוגיה זאת  צריכה עיון ואכמ"ל.

[5]   אמנם כאשר יחזקאל מתאר את הגלות הוא אומר: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל-הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱ-לֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי". אלא שתיאור זה שייך לזמן סילוק השכינה, אך אין כל עדות לכך ששכינה נשארת שם כל שנות החורבן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)