המחנות סביב המשכן והמקדש

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף קיז - המחנות סביב המשכן והמקדש

הגמרא בדפים קט"ז-קי"ז עוסקת בהגדרת המחנות שחנו סביב המשכן והמקדש. התוספתא בכלים, המצוטטת בסוגייתינו, עורכת הקבלה בין המבנה שהיה קיים במדבר ובין המבנה שבירושלים. בשני המקומות מדובר על מבנה משולש הכולל את מחנה השכינה, מחנה הלויה ומחנה ישראל.

ההבחנה בין המחנות משמעותית בעיקר לשני תחומים הלכתיים. התחום הראשון הוא אכילת קדשים: יש קדשים הנאכלים אך ורק במחנה שכינה, בעוד שיש קדשים שאותם מותר לאכול אף במחנה ישראל. קודשים שיצאו מהמחנה המתאים להם נפסלו. הגמרא בסוגיתנו מדגישה, שדין זה נהג גם במדבר, ובשר קודשים שיצא ממחנה ישראל נפסל. בבית עולמים - אי אפשר לאכול מבשר הקדשים הקלים מחוץ לירושלים.

התחום השני אשר מושפע מהגדרת המחנות הוא שילוח טמאים: לטמא מת אסור להיכנס למחנה השכינה, לזב ולבעל קרי אסור להיכנס למחנה לויה, ואילו למצורע אסור להיכנס אפילו למחנה ישראל.

מעבר ליישומים ההלכתיים שבשני התחומים הללו, דומה שלעניין המחנות ישנה גם חשיבות עצמאית. הסוגיות בפרקנו מבחינות פעמים רבות בין שעת איסור הבמות ושעת היתר הבמות. באופן פשוט, ההבחנה בין התקופות נוגעת לשאלה האם ישנו משכן מרכזי אחד קבוע. אמנם, רש"י בפירושו למשנה ניסח את הדברים בדרך שונה מעט:

"קדשים קלים בכל מקום - דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא היתה חנייתן סביבות המשכן בטלה קדושת מחנה ישראל".

רש"י מסביר, שהיתר הבמות ואיסורן אינם נובעים מעצם קיומו של המשכן, אלא מן החנייה סביב המשכן. הדברים מבוארים יותר בפירוש המשנה לרמב"ם:

"הגלגל לא היה בו בית בנוי, אלא היה המשכן עצמו שהיה במדבר. אבל כיון שהלשון באסור הבמות נאמר תלוי ב"מחנה" והוא אמרו: "אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה" ... הרי עם חיסול המחנות וכניסתם לארץ כלומר ארץ כנען, והוא בזמן היותם בגלגל, נסתלק הלאו הזה ונשאר ההתר שאם רוצה להקריב בבמה מקריב כמו שהיה לפני המשכן, כיון שלא נאסר הדבר אלא במדבר במקום שהיו המחנות ... כיון שלא היה שם מחנה מוגדר אלא נתפזרו בני אדם בארץ".

הרמב"ם עומד על דיוק לשון הפסוקים, התולים את איסור שחוטי חוץ בשחיטה מחוץ למחנה.

בעיונים הקודמים עמדנו על כך, שיסודו של איסור שחוטי חוץ בכך שאין לנסות וליצור "חיקויים" לבית המקדש. עבודת הא-להים מוכרחת להעשות דווקא במקום אחד מרכזי. מדבריהם של רש"י והרמב"ם אנו למדים על היבט אחר באיסור שחוטי חוץ, והוא - ההיבט הלאומי.

מיקומו של המקדש במרכז ה"מחנות" קובע, למעשה, את הסדר החברתי של עם ישראל. כל איש ואישה מישראל מכירים במחנה המתאים להם, ומתוך כך עומדים על המקום שבו הם מצויים ביחס לשכינה. הבונה מקדש לעצמו, ומקריב קורבנות בחוץ, פוגע לא רק בקדושת המקדש, אלא גם מערער את הסדרים החברתיים הקבועים לעם ישראל. בשנות הכיבוש והחלוקה, סדרים אלה היו מעורערים בלאו הכי, וכפי שכותב הרמב"ם "נתפזרו בני אדם בארץ". במצב כזה אין איסור של שחוטי חוץ, וזאת אף שהמשכן, כשלעצמו, עומד על עומדו בגלגל.

דומני, שלקראת סיומה של מסכת זבחים, ראוי להדגיש עניין זה: בית המקדש איננו מרכז רוחני גרידא. בעת ישיבת ישראל על אדמתם, מהווה בית המקדש גם מרכז חברתי ולאומי. סדרי החיים כולם סובבים סביב המקדש, והוא עומד בליבו של הסדר החברתי.

תפילתנו לגאולה היא תפילה לבניין בית המקדש, להשראת שכינה ולהקרבת קורבנות; אך בה בעת גם תפילה לאירגון נכון של החיים הישראלים, ולהשבתם לסדריהם המתאימים להם. מי יתן ונזכה לכך במהרה בימינו.

הרב אביהוד שורץ