המלאכות שאשה עושה לבעלה

  • רבני ותלמידי הישיבה
המלאכות שאשה עושה לבעלה / משה רבינוביץ
 
לע"נ דודתי
אביבה הדסה ניסנבוים
בת הרב ר' ישכר
תמר זצ"ל
 
שנינו במשנה (נט:):
"ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר, הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר, ארבע יושבת בקתדרא. רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה, רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום".
ובירושלמי על אתר (פ"ה ה"ו) - "תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותן..." ולמעשה הדבר מוכח כבר מהמשנה גופא, שהרי למדנו שאחרי שהכניסה לו ג' שפחות נפטרת מכל ז' המלאכות המוזכרות ברישא וכשהכניסה לו שפחה נוספת אומרת המשנה - "ארבע, יושבת בקתדרא" - והרי כבר ב-ג' שפחות אינה עושה כלום? אלא מוכרחים לומר שישנם מלאכות נוספות שאשה עושה לבעלה ואלו הם "מלאכות קטנות שבבית" - (כלשון התוס' נ"ט: ד"ה ארבע), כגון הבאת חפץ בשבילו מהבית לעליה, (רש"י ד"ה "יושבת בקתדרא"). ובמלאכות אלו קיים ההבדל בין הכניסה לו ג' שפחות שאז עדיין חייבת בהן, למקרה שהכניסה לו ד' שפחות שאז נפטרת גם ממלאכות אלו.
אלא שבכך לא די, שכן על דברי המשנה "ארבע יושבת בקתדרא" אומרת הגמרא (ס"א.) - "אמר רבי יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו".
וכתב המהר"י באסאן (סימן ל"ח) שלמעשה ישנם ג' סוגי מלאכות שהאשה עושה לבעלה -
א) מלאכה שיש בה תועלת ממונית לבעל, כגון: עושה בצמר (מעשה ידיה). ב) מלאכות שהן לתיקון צורכי הבית, כגון: טוחנת, מכבסת ומלאכות קטנות שבבית. ג) מלאכות שהן משום חיבה ואהבה. כגון: מוזגת לו כוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו.
מפשטות המשנה והגמרא משמע שסוגים א' ו-ב' קשורים בצורה זו או אחרת למספר השפחות שהכניסה עמה, ואילו הסוג השלישי מנותק לגמרי מענין השפחות. ולפי ר"א במשנה הרי שגם הסוג הראשון מנותק לכאורה מענין השפחות שהרי לדעתו אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר משום זימה[1]. אלא שעדיין טעון הענין הסבר ובירור. להלן נתייחס בעיקר לסוגים ב' ו-ג' ופחות לדין מעשה ידיה שמהוה סוגיה לעצמה בגמרא לעיל
ג' שאלות מרכזיות צריכות לעמוד למול עינינו בבואנו לדון בסוגיא זו - א) יסוד חיוב האשה במלאכות הנ"ל. ב) רמת החיוב. ג) היקף החיוב.
נפנה לסוגיא עצמה וננסה לדלות ממנה את הפתרונות לשאלות ולבעיות שהצבנו לעיל.
שנינו במשנה "ומניקה את בנה" ואומרת הגמרא - "לימא מתניתין דלא כב"ש דתניא, נדרה שלא להניק את בנה[2], ב"ש אומרים שומטת דד מפיו וב"ה אומרים כופה ומניקתו, נתגרשה, אינו כופה ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה... אלא מחוורתא מתניתין דלא כב"ש".
מפשטות הסוגיא משמע שישנה מחלוקת עקרונית בין ב"ש לב"ה מה מידת החובה של האשה להניק את בנה. מדברי ב"ש נראה שמלבד החובה המוסרית הפשוטה של אם כלפי בנה אין על האשה שום חובה נוספת, ולמעשה שום דבר אינו יכול לקשור אותה בעל כורחה לתינוק זה. על כן, אם נירה שלא להניק - הנדר חל, (ובמקרה כזה נראה שהבעל יצטרך לדאוג למצוא מינקת לבנו) ונראה פשוט שהוא הדין לדעתם אם האשה תאמר שאינה ריצה להניק (בלא שתדור) שהאחריות תיפול על הבעל והוא לא יוכל לחייבה לעשות זאת. [ראה נט: למטה - "ועוד תניא ב"ש אומרים אינה מניקה", וברש"י שם.]
לעומתם סוברים ב"ה שאם נדרה שלא להניק, הנדר לא חל, משום שהיא משועבדת לדבר, ואין זה ברשותה להחליט האם היא רוצה להניק או שהיא אינה רוצה.
ומוסיפה הגמרא בדעת ב"ה "...נתגרשה אינו כופה ראם היה מכירה (שאינו רוצה לינק מאחרת - רש"י), נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה". בהמשך, מביאה הגמרא (ס.) דין נוסד לגבי מינקת:
"תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חודש, הרי זו לא תתארס ולא תינשא עד עשרים וארבעה חדש דברי רבי מאיר ר' יהודה מתיר שמונה עשר חדש... רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש חוץ מיום שנולד בו..."
וביתר ביאור בגמרא ביבמות (מב.): "...תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית..." ושקלו וטרו שם בגמרא מה טעם ומסקינן - "...אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעברה (מהבעל השני אחרי הלידה - רש"י) ומעכר חלבה וקטלה ליה". ומוסיפה שם הגמרא שאנחנו חוששין שהתינוק ימות במקרה כזה, מפני שבעל זה שהיא נשואה לו אינו אביו של התינוק והוא לא ידאג לספק אוכל לתינוק, והאשה עצמה לא תתבע את יורשי בעלה הראשון משום שהיא בושה לבא לבית דין. (וודאי שה"ה והוא הטעם במינקת סתם).
ונחלקו הראשונים מה דינה של מינקת גרושה הן לגבי החובה להניק את בנה, והן לגבי היכולת שלה להינשא בתוך כ"ד חודש, ולמעשה קישרו בין הדינים הללו.
רבינו שמשון (מובא בתוס' ס: ד"ה והלכתא, ובאריכות בספר הישר לר"ת סימן תשמ"ח) סובר שמניקה שנתגרשה נבעלה קיים מותרת לינשא לאחר ג' חדשים[3] ואינה דומה למניקה שמת בעלה שאסורה להינשא עד כ"ד חדש, הזאת משום - "...שמניקה שמת בעלה כיון שיושבת תחתיו עלה דידה להניק את בנה שהרי זו אחת מן המלאכות שהאשה חייבת לבעלה וכיון רעלה להניק אסרוה רבנן להינשא עד כ"ד חדש... אבל מניקה שנתגרשה לא עלה רמי להניק את בנה שאז היא פטורה מ-ז' המלאכות, ותניא בפרק אע"פ נתגרשה אינס כופה להניק ואע"ג רגבי נדרה קאימנא, ה"ה אפילו לא נדרה. דגירושין פוטרין אותה מ-ז' מלאכות וזו אחת מהן..." (וכן דעת התוספות רי"ד בסוגיתינו)[4].
לעומתו סובר ר"ת בספר הישר (סימן י"א) שגם גרושה אסורה להינשא עד כ"ד חדש והיא חייבת להניק את בנה, ואדרבה אומר ר"ת נלמד ק"ו מאלמנה שהרי גרושה ודאי מתבישת לבוא לבי"ד לתבוע מזונות לצורך התינוק וא"כ ודאי שישנו החשש שמא ימות הילד. וכן משמע פשטות הסוגיא ביבמות האומרת שלא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו והגמרא אינה מחלקת בין אלמנה לגרושה משמע שכל מינקת אסור לישא עד כ"ד חודש. (וכן דעת השאלתות פרשת וירא שאילתא י"ג). ולפי זה יסבור ר"ת שדברי הגמרא בסוגיתינו -"נתגרשה אינו כופה" - זה דוקא במקרה שנדרה שלא להניק (וכמו שהגמרא לעיל דיברה במקרה שנדרה כך גם כאן) אבל כל זמן שלא נדרה היא חייבת להניק את בנה.
את מחלוקת רבינו שמשון ור"ת ניתן להבין באחת משתי דרכים, אשר כל אחת מהן ממקדת את יסוד המחלוקת בנקודה שונה לחלוטין.
בפשטות ניתן היה לומר שלכו"ע אשה נשואה חל עליה שיעבוד מוחלט לענין ז' המלאכות וניתן לכפות אותה שתקיים אותן (וכפשטות הסוגיא לדעת ב"ה). אלא שנחלקו הראשונים כלפי מי חל אותו שעבוד והנפק"מ תהיה בגרושה. הר"ש סובר שהשעבוד של האשה הוא דוקא כלפי הבעל וממילא כל זמן שהבעל בתמוכה או יכול להחשב בתמונה, האשה חייבת באותן המלאכות. לכן גם כשהיא אלמבה חייבת היא להניק את בנה משום שלמעשה היא עדיין קשורה לבעלה, אם כלשון הר"ש "...כיון שיושבת תחתיו עלה דידה להניק את בנה...", או, אם נרצה, כיוון שבנה קיים והוא זה שמקשר אותה לבעלה, והוסיף לי אבי מורל שהרי דבר מעין זה כבר מצינו לענין תרומה. שישראלית אשת כהן שמת בעלה חוזרת לבית אביה, ואינה אוכלת בתרומה, אך אם יש לה ילד מותרת לאכול בתרומה משום שאותו ילד ממשיך למעשה את הקשר בינה לבין בעלה והרי זה כאלו שבעלה עדיין חי. לעומת זאת גרושה מנתקת את כל קשריה עם בעלה וממילא מתנתקים כל החיובים והשעבודים שביניהם, וכלשון הר"ש - "...מניקה שנתגרשה לא עלה רמי להניק את בנה...".
ר"ת, לעומת זאת סובר שאמנם כן, ישנו שעבוד של האשה כלפי בעלה, אך השעבוד איננו רק כלפי הבעל אלא גם כלפי האנשים האחרים הנמצאים בבית[5]. ממילא, כשלאשה יש תינוק היא חייבת להניק אותו גם מפאת שיעבודה לבעל וגם בגלל שהיא משועבדת לתינוק עצמו (וה"ה בשאר המלאכות כלפי שאר בני הבית)[6]. ולכן אפילו אם נתגרשה שאז ניתק הקשר בינה לבין בעלה עדיין היא חייבת להניק את בנה מצד השעבוד שישנו בינה לבין בנה[7]. הנפק"מ בין נשואה לגרושה תהיה לפי ר"ת במקרה שנדרה שלא להניק, שאם היא תחת בעלה הנדר אינו חל וכופין אותה להניק וזאת משום "שאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל". כדברי הגמרא לעיל נ"ט:, אבל כשנתגרשה הנדר יחול משום שכעת החיוב שלה הוא רק כלפי התינוק ולא שייך לומר כאן אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל. וחזר הדין הרגיל שהקדש מפקיע מידי שיעבוד[8].
ב) ההבנות שהעלינו בנוגע לשאלה כלפי מי חל השעבוד של האשה עולות כבר בדברי המאירי בהקשר לגמרא לקמן ס"א:. הגמרא שם אומרת שאע"פ שאדם כופה את אשתו לעמוד לפניו ולשמשו מכל מקום אינו כופה אותה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו. ומסביר המאירי - "...שלא נשתעבדה זו אלא לבעלה, ויש מפרשין אותה דוקא בשאין סמוכין עליו הא אם סמוכין עליו חייבת, (וראייה) ממה שאמרו למעלה קמי ארחי פרחי מאן טרח (כשהכניסה לו ב) שפחות). דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל אותם הסמוכין על הבית" (ד"ה אע"פ עמ' 256)[9] [10].
ברם, מספר ראשונים הבינו את דעת ר"ת בצורה שונה לגמרי. התוספות ביבמות מ"ב. (ד"ה סתם) מביא את דעת ר"ש, ואח"כ כותב ואין נראה לר"ת וזאת משני טעמים:
א) פשטות הסוגיא משמע שאין לחלק בין אלמנה וגרושה.
ב) "...ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה או תבעה כתובתה לא משעבדא..." (טעם זה אינו מוזכר בספר הישר סימן י"א). הוה אומר שתוספות טוענים בעצם שהעובדה שגרושה אינה משועבדת להניק את בנה אינה מספיקה בשביל להתיר 'לה להינשא בתוך כ"ד חדש מזמן הלידה. שהרי מצינו שאלמנה למרות שגם היא אינה משועבדת באופן מוחלט לחוב הנקת בנה. שהרי יכולה היא לומר "איני ניזונית ואיני עושה" ותיפטר גם מחיוב הנקה, בכל אופן היא אינה יכולה להינשא בתוך כ"ד חדש. ולמרות שמסתמא רמת החיוב של גרושה להניק את בנה היא ודאי פחותה מזו של אלמנה אין זה משנה דבר לגבי יכולתה להינשא, משום שהטעם שאסורה להינשא בתוך כ"ד חדש לפי ר"ת הוא כמו שכתב הרא"ש ביבמות (פרק רביעי סימן כ"ו) - "...ועוד אלמנה גופה אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה לא משעבדא להניק אלא חכמים עשו תקנה זו (שלא תינשא) שלא יבא הילד לידי סכנה ורוב נשים חסות על ילדיהן ומניקתן אפילו אינה משועבדת להניקו, אבל אם היתה מותרת לינשא לא היתה מניקתו".
הר"ש כמובן חולק וסובר שהאיסור להינשא בתוך כ"ד חדש קשור קשר הדוק לשעבוד האשה. ולכן לדעתו ישנו הבדל מהותי בין אלמנה שהיא משועבדת לחלוטין להנקת בנה כמו אשה נשואה, לבין גרושה שאינה משועבדת להניק את בנה ולכן יכולה היא להינשא לאחר ג' חדשים.
אך מעבר להבנת מחלוקת ר"ש ור"ת לגבי גרושה יש בהסבר זה בדעת ר"ת ענין יסודי ביותר. שהרי אמרנו בדעתו שאלמנה יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה" ולהיפטר מחיוב הנקה, דהיינו אין פה שיעבוד גמור שלה להנקה או לכל אחד משאר זז המלאכות. ואם באלמנה כך נראה פשוט שה"ה גם בנשואה. שהרי אין סברא לחלק ביניהם, וכמו שהסברנו לעיל בדעת ר"ש, ואין נראה לומר שר"ת יחלק ביניהם, מה עוד שלא מצינו שישנו הבדל בין אלמנה לנשואה לגבי היכולת לומר "איני ניזונת ואיני עושה"[11].
העולה מדברינו שישנה מחלוקת יסודית בין ר"ש לר"ת לגבי רמת השיעבוד של האשה, לפי הר"ש השיעבוד הוא מוחלט והיא אינה יכולה להיפטר ממנו ותמיד יכול הבעל לכופה לקיימו. ואילו לפי ר"ת יכולה האשה להיפטר משעבוד ע"י שתאמר "איני ניזונת ואיני עושה", אך כל זמן שלא אמרה יכול הבעל לכופה.
למעשה מצינו מחלוקת ראשונים מפורשת בענין לגבי דעת רב הונא שאומר יכולה אשה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" וזה שלא כר"ל שסובר שאינה יכולה לומר כן. הר"ן (כ"ד. באלפס) כותב בפירוש - "...ומדאמרינן ראשה אין בידה לגרש את עצמה מוכח דאפילו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית... דוקא במעשה ידיה אבל בשאר מלאכות השנויות במשנתנו כגון טוחנת ואופה...לא כל הימנה להפקיע זכותו של בעל..."
לעומתו כותבים התוספות בסוגית מורדת (מ"ג. ד"ה רב הונא) שאשה שאמרה "איני ניזונית ואיני עושה" פטורה מכל ז' המלאכות ולכן מוכרחים לומר שר' יוסי ב"ר חנינא שאומר שגם אשה שמורדת ממלאכה נחשבת במורדת (ולא רק זו המורדת מתשמיש). סובר כר"ל בגמרא לעיל שאשה אינה יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה". (כך היא מסקנת התוספות שם). וא"כ התוספות בהסבר דברי ר"ת לעיל הם לשיטתם.
אמרנו קודם בדעת ר"ת שנראה פשוט שאין לחלק לענין ז' המלאכות בין נשואה לאלמנה, וכמו שכתב הר"ש בפירוש. ואמנם בדעת ר"ת נראה לי הדבר פשוט ומוכרח ולוא מהטעם שר"ת עצמו לא חילק בין אלמנה לנשואה, אך האמת תורה דרכה שמצינו שיטה שונה בנידון. תוספות רי"ד בסוגיתנו (נ"ט:) מביא בשם רב צמח גאון "שגם האלמנה מעלין לה שכר הנקה". התוספות רי"ד עצמו שהולך בשיטת הר"ש חולק כמובן. אך מדברי רב צמח גאון משמע שלא ניתן לכפות את האלמנה שתיניק את בנה. אלא אם ברצוננו שתניק אותו חייבים לשלם לה בשביל ההנקה כמו שמשלמים למינקת זרה. ולכאורה דבר תימה הוא! ונראה לומר שדעת רב צמח גאון מושתתת על שתי הנחות יסוד:
א) ברור שרב צמח גאון הבין ששיעבוד האשה להניק את בנה (וכן שאר המלאכות) הוא שעבוד שחל אך ורק כלפי הבעל עצמו ואין הוא מתרחב כלפי בני ביתו.
ב) אמנם צודק הר"ש שישנו הבדל מהותי בין אלמנה לגרושה. שהראשונה נחשבת עדיין כיושבת תחת בעלה ואילו השניה ניתקה את כל קשריה עם בעלה הראשון ועכשיו הם כזרים זה לזה. אך עדיין אין די בכך משום שכאן לא דנים בקשרים הרגשיים שבין האשה לבעלה. אלא בחובות שיש לאשה כלפי בעלה ושבעלה יכול לכוף אותה לעשותם. חוב מסוג כזה, טוען רב צמח גאון. שייך לקיימו רק כאשר אותו מישהו - במקרה זה הבעל - נמצא לפנינו, אבל כאשר הבעל איננו לא שייך למלא חובה כלפיו ולא ניתץ לכפות את האשה על כך.
וודאי בחוב מהסוג בו אנר דנים שיתכן (וסביר להניח שכך דעת רב צמח גאון) שכל כולו נקבע בכדי לחזק את קשרי הנישואין שבין בעל לאשתו - שלא שייך לכפות את האשה לעשותו כאשר הבעל איננו[12] [13].
ביחס לדברי ב"ש ש"אינו יכול לכופה" קבעה הגמרא - "מתניתין דלא כב"ש..." ובפשטות משמע שלית להו לב"ש את דין המשנה כלל וממילא אשה שנשאת אינה חייבת בשום מלאכה[14]: ויתכן לומר שדעת ב"ש היא כדעת ר' חייא. למדנו בגמרא "...מתניתין דלא כר' חייא, דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים. ותני רי חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה...". ונחלקו הראשונים בדעתו, תוספות על אתר (נ"ט: ד"ה תני) סוברים שר' חייא חולק דוקא במלאכות שמכחישות את יופיה, כגון: טוחנת ומניקה. אבל מלאכות אחרות כגון עושה בצמר גם הוא מודה שהאשה חייבת בהן.
הר"ש משאנץ (מובא בריטב"א על אתר) סובר שלפי ר' חייא אשה בעצם פטורה מעיקר הדין מכל המלאכות, אלא שכדי שלא תבוא לידי זימה (חששו של ר"א במשנה) חייבו אותה במלאכות שאינן מכחישות את יופיה[15]. מחלוקת ראשונים זו ניתן גם לישם בדעת ב"ש אם נאמר שב"ש כר' חייא מבירא להו.
סיכום
עד עתה ראינו למעשה שישנן שתי הבנות מרכזיות לגבי השאלה כלפי מי מתחייבת האשה בז' המלאכות:
א) כלפי הבעל (רבינו שמשון)
ב) כלפי הבעל ובני ביתו (ר"ת לפי הסבר א')
נפק"מ אפשרית - מה דין גרושה.
לגבי האפשרות הראשונה מצינו מחלוקת:
ר"ש - אין צריך שהבעל יהיה לפנינו.
רב צמח גאון - צריך שהבעל יהיה לפנינו.
נפק"מ לגבי אלמנה
לגבי רמת החיוב -
ב"ש - אינו יכול לכופה.
ב"ה - יכול לכופה.
נפק"מ כשנדרה.
בדעת ב"ה ואליבא דרב הונא מצינו מחלוקת ראשונים כשאומרת "איני ניזונית ואיני עושה" האם נפטרת מכל ז' המלאכות או רק ממעשה ידיה (דהיינו עושה בצמר).
תוספות - נפטרת מכל הז' מלאכות.
ר"ל ור"ש - נפטרת רק ממעשה ידיה אך משאר המלאכות אינה יכולה להיפטר.
עד עתה דנו בסוגית מינקת תוך התיחסות לשאלה כלפי מי נוצר החיוב של האשה עם השלכות לגבי היקפו, ותוך התיחסות לרמת החיוב שלה. אך נראה שהתשובות לשאלות הנ"ל בצורותיהן השונות תלויות למעשה בשאלה יסודית יותר, והיא - מה יסוד החיוב של האשה ב-ז' המלאכות ובעיקר ב-ו) המלאכות (חוץ ממעשה ידיה)? נראה שניתן להעלות שתי הבנות מרכזיות בנידון ועל פיהן ננסה לבחון את שראינו ואת שנראה בסוגיא זו.
הגמרא (ס"ג.) מביאה מחלוקת מי היא זו שנחשבת כמורדת - "מורדת ממאי? רב הונא אמר מתשמיש המטה ר' יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה..."[16] וכתב הראב"ד בהשגותיו (כו. באלפס) "...ואפשר דאמר רב הונא ממלאכה לא הויא מורדת, דוקא ממעשה ידיה קאמר והיא מה שעושה לו בצמר ור"ה לטעמיה דיכולה לומר איני ניזונית... ור"י ב"ר חניבא ס"ל כריש לקיש שיכול הוא לכופה למעשה ידיה ומש"ה אפילו אמרה איני ניזונית... מורדת הויא. אבל משאר מלאכות שהיא חייבת דלא תליין במזוני לכו"ע הויא מורדת. ורב הונא גופיה דאמר ממעשה ידיה לא הויא מורדת אפשר לומר דוקא היכא שאמרה איני ניזונית... אבל היכא דשקלא מזוני מיניה ולא עבדא ליה פשיטא דהויא מורדת... כך נ"ל...".
הרמב"ן בספר הזכות (כו: באלפס שם) חולק על הראב"ד וזה לשונו "אמר חס לי למרן ז"ל לפרושי הכי דא"כ היה לו לומר לר"י ב"ר חנינא ממעשה ידיה (ולא ממלאכה) דסתם מלאכה כל אלו המלאכות שאשה עושה לבעלה במשמע. ורב הונא דנקיט אתשמיש דהוא ביטול עיקר נישואין וצערו של איש בגופו ודאי לאפוקי כל דין שבממון..." ובהמשך כותב הרמב"ן "...דהני מלאכות דבר שבממון הן שחייבו אותה חכמים אצל הבעל ואינן מתנאי אישות שלא יהא בתשלומין. אלא משלמת מה שעליה כדין כל דבר שבממון שהרי אם לו שפחות יושבת בקתדרא..."
הוה אומר שלדעת הרמב"ן כל החיוב במלאכות הוא חיוב ממוני גרידא ואילו לפי הראב"ד מלבד המימד הממוני שיתכן וקיים בעשיית מלאכות אלו. ישנו מימד חשוב הרבה יותר שקשור לעצם חייהם המשותפים. וביתר באור לדעת המושג "נישואין". פירושו יצירת מסגרת של חיי אישות בין איש מזה לא ניתן לסטות ימין ושמאל משום שבלעדי זה אין ולא קיים מושג הנישואין. על-כן. המדיר את אשתו מתשמיש יוציא (עיין משנה ס"א:), ואשה שאינה רוצה לשמש עם בעלה נקראת מורדת. כל מה שמתוסף מעבר לזה אלו דברים חיצוניים שבאים לסייע לבנות את חיי הנישואין, אבל הם אינם מהוים חלק ממסגרת הנישואין עצמה. וכלשון הרמב"ן "אינן חלק עיקרי בנישואין". וממילא יוצא, שכל יסוד חיוב האשה במלאכות הוא ממוני גרידא, ואם אשה אינה רוצה לעשותם אי אפשר לומר שהיא עוקרת את הנישואיך שביניהם ולכן אומר רב הונא שהיא אינה נחשבת כמורדת[17].
לעומתו הראב"ד סובר ש"נישואין" פירושם יצירת מסגרת משותפת של חיים. בנית בית במובן הרחב של המילה. וממילא המלאכות שאטה עושה לבעלה מהוות חלק מהותי מאותה מערכת ולא חיוב חיצוני שמתווסף. שהרי לא ניתן לקיים מסגרת חיים משותפת נורמאלית בלי שמישהו יבשל או יכבס וכדו'. יתכן אף לראות זאת כמעין הרחבה של מושג האישות. שלדעת הראב"ד אינו כולל רק את תשמיש המטה אלא גם את המלאכות הללו. ונראה שהדבר מוכח מדברי הראב"ד דהא אף לרב הובא אין האשה יכולה לפטור את עצמה מ-ו' המלאכות וכל דין "איני ניזונית ואיני עושה" שייך רק במעשה ידיה. ולכן אשה שאומרת שאינה רוצה לבשל או להניק הרי שיש בכך פגיעה בנישואין עצמם ונחשבת כמורדת וכל מה שאמר רב הונא שמורדת ממלאכה אינה נקראת מורדת זה דוקא לגבי מעשה ידיה[18] [19]. ועיין ריטב"א (מ"ג. ד"ה "מורדת ממאי") שמצטט את הראב"ד וכותב: "לכך פירש רבינו (הראב"ד) דמשאר גופי מלאכות שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הויא ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה..." משמע ששאר מלאכות הן לתשמיש גופו של הבעל - הוה אומר הרחבה של האישות עצמה[20].
כסייעתא לדבריו מביא הרמב"ן את הירושלמי שמשמע מדבריו שר' יוסי ב"ר חנינא, שאמר שמורדת ממלאכה נחשבת כמורדת, דיבר בכל ז' המלאכות - וממילא משמע שר"ה שחולק, חולק בכולם. אך נראה שאין זה הכרחי. הוכחה נוספת מביא הרמב"ן מסוגיתינו, המשנה ב-נ"ט: (וכן בגמרא) אומרת שאם הכניסה לו שפחות היא נפטרת מ-ז' המלאכות (לפי מספר השפחות שהכניסה). אם נאמר שחיוב האשה במלאכות הוא חלק ממסגרת הנישואין עצמה ומעין הרחבה של אישות כיצד יתכן שמישהו אחר יעשה את אותן המלאכות הרי לכאורה החיוב בגוף האשה? אלא מוכח שבאמת כל החיוב הוא חיוב ממוני, וחיוב ממוני אין האשה חייבת לעשות בעצמה ויכולה לבצע את אותם החיובים על-ידי מישהו אחר. אכן, בפשטות, משמע ודאי כדעת הרמב"ן בנקודה זו, אך נראה שאין מכאן קושיא על הראב"ד משום שעיקר טענתו של הראב"ד היא שיסוד חיוב המלאכות נובע מעצם הנישואין [ובזה חיוב מלאכה דומה לחיוב תשמיש המטה] ולכן אין האשה יכולה לבטל ולעקור את החיוב הזה. אבל הראב"ד אינו טוען שהמלאכות צריכות להעשות דווקא ע"י האשה עצמה אלא רק שהאחריות לעשייתן מוטלת עליה, ממילא תשמיש המטה שלא ניתן לקיים ע"י מישהו אחר חייבת האשה לקיים זאת בגופה, ואילו המלאכות שניתן לקיימן בעזרת מישהו אחר, יתכן מצב שיעשו ע"י אחר ובלבד שיעשו בכל תנאי[21] .
נפק"מ אפשריות בין שיטת הרמב"ן לשיטת הראב"ד
מלבד הנפק"מ בין הראב"ד לרמב"ן לענין מורדת שבוקעת ועולה מתוך דבריהם יתכן להעלות מספר נפק"מ נוספות.
א) ניתן לומר שמחלוקת ר"ש ור"ת שהבאנו לעיל בדיון לגבי מינקת תלויה ביסודה בשאלה זו. ר"ש סובר כראב"ד שיסוד חיוב המלאכות נובע ממסגרת הנישואין עצמה ומהוה מעין הרחבה של אישות, ולכן החיוב קשור דוקא בבעל ולא בשאר בני הבית, וממילא גרושה נפטרת מאותו חיוב. ומאותה סיבה אשה נשואה אינה יכולה להיפטר מ-ו' המלאכות.
ר"ת לעומתו סובר כרמב"ן שיסוד החיוב הוא ממוני גרידא ולכן אפשרי שהחיוב אינו קשור דוקא בבעל אלא בכל בני הבית. כמו כן יכולה האשה לפטור את עצמה מן המלאכות כשאומרת "איני ניזונית ואיני עושה" כפי שאכן עולה בבירור מדברי הרמב"ן שם[22].
ב) שנינו בתוספתא - "מלאכות שהאשה עושה לבעלה שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו למנות...מקום שלא נהגו אחד מכל אלו אינו יכול לכופה..." (פ"ה ה"ג). מדברי התוספתא עולה סייג שלא מופיע אצלנו בגמרא והוא שיכולת הבעל לכוף את אשתו לעשרת את ז' המלאכות תלויה במנהג המקום. לכאורה אם נסבור כראב"ד לא מובן מה שאומרת התוספתא שיש "מקומות שלא נהגו" - הרי זה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואין ואיך יתכן לקיים חצי נישואין[23]? משא"כ לפי הרמב"ן שלשיטתו ניתן בהחלט לומר שיש מקומות שנהגו להטיל על האשה חובות ממוניות מסוימות ויש שלא, והכל תלוי במנהג.
באוצר הגאונים על כתובות (חלק התשובות סימן תכ"ט עמ' 170-1) מובא, שרב שרירא גאון, נשאל מה דין אשה שאינה רוצה לעשות-את המלאכות, וכן מה המעמד של אשה חשובה ביחס לחיוב המלאכות? בתחילת תשובתו דן רב שרירא גאון במחלוקת ר"ה ור"י ב"ר חנינא לגבי מורדת, ומסיע כר"ה ומשמע מפשטות דבריו שר"ה דיבר על כל המלאכות, ובכולן לדעתו אין דין מורות. אלא שהוא מוסיף שהבעל יכול לכופה לעשות את המלאכות והראיה מסוגית נדרה שלא להניק[24], "ואי תבע (הבעל) מבי"ד לשמותא עד דעבדא, משמתינן לה".
ברם המענין והמחודש בתשובתו הם דבריו בהמשך וזה לשונו - "...ואשה חשובה בעשירות דלאו דרכה למיטתן ולמיפה אע"פ שלא הכניסה לו שפחות לית ליה למיכפה ולית מן דינא למזבן מן מאי דאית לה שפחה ועבדא, דאמרינן (ס"א.) לענין אשה שהכניסה לו שפחות אמר רב חנא ואיתימא ר' שמואל בן נחמני לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה... והני מלאכות טוחנת ואופה ומכבסת הכי דינינן בהו לפום חשיבות כל אדם ומנהג המקום בדומין לו...".
מצינו לו לרב שרירא גאון שהביא את דברי התוספתא דלעיל ופסק כמותה, אך הוסיף לה נופך משלו, לא רק שהיכולת של הבעל לכוף את אשתו לעשות את המלאכות תלויה במנהג המקום אלא הדבר תלוי גם בחשיבות האשה שאותה נשא. כשנושא אדם אשה חשובה ועשירה אינו יכול לכופה ואפילו אם היא אינה מכנסת לו שפחות. והראיה מהגמרא (ס"א.) שאומרת: "...לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה". ומבין רב שרירא גאון ש"ראויה להכניס" הכונה - שאם נשא אשה שמבחינת חשיבותה ועושרה היתה ראויה שתבוא עמה שפחה שתעשה את המלאכות הללו משום שאין זה מכבודה לעשותן, הרי שבמקרה כזה אפילו אם לא הכניסה לו כלום הבעל צריך לשכור שפחה מכספו שלו, ואין הוא יכול לכופה ואפילו אינו יכול לקחת ממה שיש לה כדי לקנות בזה שפחה.
לכאורה נראה, שבדעת הראב"ד לא ניתן לנמר כזאת, וכי יתכן שבהגדרת נישואין יהיה הבדל בין אשה חשובה ללא חשובה? אך אם נסבור כרמב"ן ניתן לומר שאת החובות הממוניות הללו הטילו תוך התחשבות באדם ובמקום, ואשה חשובה שאין זה מכבודה לכבס ולאפות לא הוטלו עליה חובות אלה. (וזה, כאמור, אפילו במקום שעקרונית נהגו שהאשה עושה אותן מלאכות)[25].
לאור האמור לעיל מן הראוי שנעיין בדברי הרמב"ם בפכ"א מהלכות אישות וננסה לעמוד על שיטתו בנידון.
שיטת הרמב"ם
בפרק כ"א הלכה א' כותב הרמב"ם - "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה. ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת...לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד. שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים..." בהמשך הפרק אין הרמב"ם מזכיר כלל את ענין המנהג ומשמע מפשטות דבריו ש"הכל כמנהג המדינה" מתייחס דוקא לענין מעשה ידיה ששם אם לדוגמא, אין מנהג המקום לטוות בפשתן, אין יכול לכופה לכך משום שזה מזיק לה, אבל בכל מקרה משמע שיכול לכופה על עצם דין מעשה ידיה דהיינו לעשות בצמר[26].
ובהמשך (הלכות ה'-ז') כותב הרמב"ם - "יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן, אופה את הפת בתנור...ומבשלת... ומכבסת...ומניקה...ונותנת תבן לפני בהמתו[27]... ומטחנת... במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה[28]... נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות... והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה..."
אם נעיין היטב בדברי הרמב"ם נראה ששיטה שלישית לפנינו. עד עתה ראינו שתי שיטות מרכזיות: א) שיטת רב שרירא גאון שישנן נשים שכלל לא התחייבו במלאכות הללו כגון אשה חשובה, שבכל מקרה אינה צריכה לעשות את המלאכות בין שיש לה שפחה ובין אם אין להי העיקר שראויה היתה להכניס שפחה. ב) שיטת הראב"ד שבכל מקרה חייבת האשה לדאוג לעשיית המלאכות אלא שלעיתים יכולה היא לעשותן בעזרת אשה אחרת דהיינו שפחה.
נראה שהרמב"ם ניצב ביניהם, אמנם גם הוא כתב שאת שש המלאכות הללו עושות רק מקצת הנשים, אך הגדרת המחייב והפוטר אצלו שונה מאשר אצל רב שרירא גאון, בעוד שרב שרירא גאון מתיחס רק לאשה, ומעמדה בלבד הוא זה שקובע. הרי שהרמב"ם מתיחס בדבריו למעמד האשה והבעל גם יחד. ולכן הוא כותב "יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים..." הם עניים ולא היא עניה. וכן בהמשך דבריו, "במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת... או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת..." דהיינו ברגע שישנה שפחה בבית ולא חשוב מי הביא אותה הם אינם מוגדרים כעניים והאשה נפטרת מהמלאכות.
שיטתו של הרמב"ם נובעת ללא ספק מגירסתו בגמרא ב-ס"א., הגמרא שם אומרת - "א"ר חנא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה, תנא אחד שהכניסה לו ואחד שצמצמה לו משלה". תוספות על אתר (ד"ה "ואחת") מביא שיש גורסין במקום "וצמצמה לו משלה" - (שפירושו שהיא מוותרת על חלק ממה שהוא חייב לתת לה כדי שיקנה בזה שפחה) - "שמצאה לו משלו" כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות שפחות מכספו כדי צרכה. ופשוט שכן היתה גירסת הרמב"ם, וכבר עמד על כך המ"מ ב-ה"ו והוסיף שאת הרישא של הגמרא "...כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה..." מסביר הרמב"ם כמו שהסביר רש"י וכמו שהסברנו למעשה בדעת הראב"ד, עיין לעיל הערה 25.
ונראה שביסודם של דברים מבירא ליה לרמב"ם כראב"ד דהיינו יסוד חיוב המלאכות נובע מעצם הנישואיר והם מהוים חלק אינטגרלי מאותה מערכת, ולכן לא שייך לדבר לפי הרמב"ם על מקום שלא נהגו לעשות אותן המלאכות שהרי לא יתכן להנהיג מנהג שנוגד את כל מהות הנישואין ומנהג כזה ודאי בטעות יסודו. והדבר מוכח שהרי לדעת הרמב"ם "איני ניזונית ואיני עושה" מועיל רק לגבי מעשה ידיה (פי"ב ה"ד) אבל משאר המלאכות אין האשה יכולה להיפטר ואם אינה רוצה לעשותן כופין אותה. (ראה הל' אישות פכ"א ה"י ובכסף משנה שם. וכל שהשיג הראב"ד שם על הרמב"ם הוא רק לעניך צורת הכפיה אבל בעצם הדין משמע שמסכימים). אך בעוד שלפי הראב"ד הסברנו שהחיוב לעשות את המלאכות מוטל תמיד על האשה ונמצא באחריותה הבלעדית, כוזה גם על סמר זה שהנחנו שגירסת הראב"ד בגמרא היא כגירסא המובאת בפנינו). הרי שלפי הרמב"ם זה נכון באופן בסיסי אבל לא באופן מוחלט. הוה אומר אם הם עניים החובה לעשיית המלאכות מוטלת באמת על האשה שהרי דרכו של עולם שהאשה היא זו שטוחנת ואופה. אך אם נשתנה מעמדם בגלל שיש לה אותו כסף, החובה לעשיית המלאכית עוברת מהאשה למסגרת הביתית הכוללת[29]. ובמקרה כזה חובתו של הבעל לדאוג שהמלאכות תעשינה (בעזרת השפחות) אינה פחותה מזו של האשה. כשהעיקר הוא שהמלאכות יעשו בכל מקרה מפני שהם מהוות חלק מעצם הנישואין ולא ניתן לדבר על נישואין בלעדיהן[30].
ג) נפק"מ נוספת תיתכן לגבי מישור החיוב של האשה. בפשטות נראה שכל החיוב של האשה במלאכות הוא רק מדרבנן בין אם נסבור כרמב"ן ובין אס נסבור כראב"ד. אך מצינו באחרונים שהעלו אפשרות שונה. הפני יהושע בסוגיתינו על המשנה ב-נ"ט: כותב - "...ולכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא כדאיתא ביבמות (מ"ג.) אהא דכתיב "אעשה לו עזר כנגדו" (ושואלת שם הגמרא במה אשה עוזרתו לאדם ומתרצת שעוזרת לו לכסוס את החיטים ולעשות מהפשתן בגדים) אלמא דאורחץ דמילתא הכי הוא שהאשה עושה מלאכת צורכי הבית".
וכן התורה תמימה על הפסוק "...אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, י"ח) הביא את דברי הגמרא הנ"ל וכתב שם באות מ"ב "...גם י"ל שבא להעיר רמז בתורה על חיוב מלאכות שהאשה עושה לבעלה דקי"ל שהוא חיוב מן התורה..." לא ברור לי מנין קי"ל שהחיוב הוא מדאורייתא ויתכן אולי שזה מצד הסברא וכמו שמשתמע מסוף דברי הפני יהושע שדרך העולם שאשה עושה מלאכות אלה. ובמקום שישנה סברא הרי שיש לה תוקף דאורייתא ואין צורך בפסוק וכמו שאומרת הגמרא במספר מקומות: "אי איכא סברא למה לי קרא"[31]. מכל מקום נראה לי שתפיסה זו יכולה להשתלב עם שיטתו של הראב"ד האומרת שיתכן לראות את חיוב המלאכות כמעין הרחבה של אישות, ואישות היא ודאי דאורייתא. מה עוד, שלדעת הראב"ד אין ביכולתה של האשה להיפטר מאותן המלאכות. משא"כ לפי הרמב"ן שסובר שהחיוב הוא חיוב ממוני גרידא וקשה לומר שהוא מדאורייתא[32].
ד) הזכרנו לעיל את דעת ר' חייא. שחולק על המשנה וסובר ש"אין אישה אלא ליופי" והבאנו מחלוקת ראשונים בדעתו. הר"ש סובר שכיוון ש"אין אשה אלא ליופי" אזי. עקרובית אשה פטורה מכל המלאכות. התוספותי לעומתו. סוברים שאין ענין היופי באשה סיבה לפטור אותה אלא ממלאכות המכחישות את יופיה. ובשאר המלאכות הרי היא חייבת ומעיקרא דדינא. יתכן שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הראב"ד והרמב"ן. לראב"ד שהמחייב הבסיסי של המלאכות הוא בעצם הגדרת האישות סביר להניח כר"ש. לפי הראב"ד - התנא של המשנה סובר שחובת האשה במלאכות הינה חלק מהגדרת ה"אישות". כנגדו בא ר' חייא וטוען שאין להכניס מלאכות בהגדרת האישות - שהרי אשה במהותה הינה ליופי ולא למלאכות. טענה זו מקעקעת. א"כ, את עצם המחייב של המלאכות מעיקרו. לרמב"ן. לעומת זאת, שסובר שמחייב המלאכות הינו ממוני גרידא, אין טענת ר' חייא נוגעת בעצם המחייב. שהרי גם על אשה שהיא "ליופי" ניתן להטיל חיובים ממוניים. לפי הרמב"ן סביר א"כ שהעובדה ש"אין אשה אלא ליופי" תהווה רק פטור ממלאכות מסוימות המכחישות את יופיה. כדעת התוספות.
ונמצא שהר"ש בהסבר ר' חייא הוא לשיטתו בענין הנקה - כראב"ד. והתוספות לשיטתם כרמב"ן.
לסיכום
ראינו שישנן שתי הבנות מרכזיות מה יסוד חיוב האשה במלאכות:
א) חיוב ממוני (רמב"ן).
ב) חיוב שמהוה חלק אינטגרלי ממסגרת הנישואין עצמה ומהוה מעין הרחבה של אישות (ראב"ד. רמב"ם).
העלנו גם מספר נפק"מ אפשריות:
1) מחלוקת ר"ש ור"ת.
2) דין התוספתא שהדבר תלוי במנהג המדינה.
3) האם החיוב הוא מדאוריתא או מדרבנן.
4) הבנת מחלוקת הראשונים בדעת ר' חייא.
בתחילת דברינו הזכרנו שישנן מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינן תלויות במספר השפחות שהכניסה לו והן:
1) עשיה בצמר לדעת ר"א כדי שלא תבא לידי זימה.
2) מלאכות של חיבה.
אתיחס עתה בקצרה למלאכות החיבה.
מלאכות של חיבה - מזיגת הכוס, הרחצת פניו ידיו ורגליו, הצעת המטה[33]
בירושלמי על אתר סוף ה"ו נאמר: "רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחיד. מהו דברים של יחיד? סכת לו את גופו מרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס. למה. משום שהיא חייבת לעשות לו או משום שאינן ראויין להשתמש בשפחה? (שהרי אלו מלאכות חיבה). מה נפק מביניהון הכניסה לו עבדים..." ומסיק הירושלמי שמסתבר שהאשה עצמה חייבת לו את המלאכות הללו. וממילא לא ניתן לעשותן אפילו על-ידי עבד[34].
משמעות הירושלמי היא כפולה - א) הבעל יכול לכוס את אשתו לעשות את המלאכות הללו. ב) האשה עצמה חייבת לעשות את המלאכות ולא ניתן לעשותן על-ידי אחרי הוה אומר שהחיוב בגופה ממש. נראה שלית מאן דפליג שניתן לראות את המלאכות הללו בזמן שהן נעשות בין איש ואשה כהרחבה של אישות. שהרי עצם הגדרתן כמלאכות של חיבה (ובלשון הירושלמי דברים של יחיד) מוכיחה על כך. הדבר מוכח גם מדברי הגמרא ב-ס"א. שכל המלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממלאכות אלו. משום שמלאכות אלו גורמות לקירבה יתירה בין בני הזוג וחיישינן שמא יבוא לדבר עבירה (כלשון הרמב"ם פי"א הי"ט מאיסורי ביאה) וישמש עמה בזמן שהיא נדה[35].
על כן. מסקנת הירושלמי היא חד משמעית. שדוקא האשה צריכה לעשותן. ולא רק ששפחה אינה יכולה לעשותן מהסיבה הפשוטה שחיישינן שמא יביא הדבר לקירבה בינה לבין הבעלי אלא אף עבד אינו יכול לעשותן. משום שכל המטרה של המלאכות הללו היא לחזק את קשרי החיבה והאהבה שבין בני הזוג וא"כ לא שייך שהעבד יעשה אותן. מה שאין כן ב-ו' המלאכות שבהן המטרה העיקריה בסופו של דבר היא שהמלאכות תעשינה.
מטעם זה גופא. סובר הירושלמי שחיוב המלאכות הללו אינו קשור כלל למספר השפחות שהכניסה לו, ותמיד יכול הבעל לכופה לעשותן ולמעשה היא משועבדת לו לגמרי לענין זה כמו שמשועבדת לו לענין תשמיש. כדברי הירושלמי משמע גם מפשטות דברי רב יצחק בר חנניא בבבלי שאומר - "אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא (כשהכניסה לו ד) שפחות) אבל מוזגת לו את הכוס..." וכן משמעות דברי הרמב"ן בפכ"א מהלכות אישות. ודברי התוספות מ"ג. ד"ה "רב הונא". כך גם עולה בגמרא בנדרים פ"א: שאם אשה נדרה "...שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחץ לך פניך ידיך ורגליך אין צריך להפר..." וכתב שם הר"ן - "אין צריך להפר משום דקיימא לן החם (בכתובות) אפילו הכניסה לו שפחות מחויבת בהכי לפי שהדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת".
מניגוד לדעת הירושלמי וההולכים בעקבותיו כותב רש"י - "אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי "תתחבב עליו... ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל"[36]. ולכאורה דברי רש"י תמוהין. אם ב-ו' המלאכות ראינו שיכול הבעל לכופה ק"ו שבמלאכות אלו שללא ספק ניתן לראותן כהרחבה של חיוב אישות שיוכל לכופה וכמו שכתב הירושלמי? ונראה שההסבר בדעת רש"י הוא פשוט. רש"י מדגיש לנו שמטרת המלאכות הללו היא כדי "שתתחבב האשה על בעלה". מטרה זו ניתנת להשגה דוקא אם האשה באה ועושה לבעל את מלאכות הקירבה מרצונה. וכך היא מגלה את חיבתה ודאגתה אליו וממילא תגרום לו שיחבבה. אך אם מלאכות אלו נעשות בכפיה ודאי שלא יגרמו לבעל לחבבה שהרי יאמר בלבו שבאמת אין היא רוצה כלל לעשות לו את המלאכות הללו ורק מתוך שמחויבת לעשותן היא עושה. וודאי שבמקרה שאומרת במפורש שאינה רוצה ואנו כופין אותה לעשות שלא תווצר החיבה. לפיכך פירש רש"י שהכל רק בגדר של עצה טובה. ויתכן שלדעת רש"י הסוגיא שלנו חולקת על הסוגיא בנדרים וכמדויק מלשון המשנה "ארבע יושבת בקתדרא" משמע שמעיקר הדין אם רוצה יכולה היא לישב בביתה ולא לעשות דבר[37] [38].
 

[1] אף לר' אליעזר אפשר שיש משמעות למספר השפחות שהכניסה. עיין רמב"ם (פכ"א ה"ב) שהעלה כך בענין מספר השעות שצריכה לעבודי וריטב"א (נט: ד"ה רבי אליעזר) דיון בשאלה למי שייכים מעשה ידים כשעושה מדינה דר' אליעזר - המערכת.
[2] מה בדיוק נודרת וכיצד עיין רשב"א וריטב"א על אתר ובעוד ראשונים.
[3] צריכה להמתין ג' חדשים כדי להבחין בין זרעו של הבעל הראשון לזרעו של השני.
[4] וכך דעת ר' יונה ש"נתגרשה אינו כופה" מלתא באנפי נפשה היא ואינו משור ל-"נדרה שלא להניק את בנה". ובכל מקרה אינו כופה אותה להניק ואפילו בשכר (אא"כ מכירה שאז בופה בשכר משום הסכנה) וכן דעת רש"י במהדורא קמא, ראה שיטה מקובצת נ"ט: ד"ה נתגרשה.
[5] יש לציין שהכונה כאן היא שהחיוב הבסיסי כלפי שאר בני הבית נובע ביסודו מהחיוב כלפי הבעל, אבל אחרי שהוא בוצר הוא מקבל מעמד עצמאי, ולכן יתכן שהגירושין כשלעצמן לא מהוים ניתוק מוחלט מחיוב המלאכות.
[6] נראה לי שבאופן בסיסי אין לחלק בין חיוב האשה בהנקה לחיובה בשאר המלאכות, ויסוד החיוב הוא אחד. וכשחייבת בהנקה חייבת עקרונית גם בשאר המלאכות, שהרי לא מצינו בשום מקום שהמשנה או הגמרא מחלקים ביניהם ואדרבה תמיד כשמדברים על "המלאכות" נכללים בזה כל ז' המלאכות. ודברים מפורשים מצינו גם בדברי הר"ש שציטטתי לעיל שכתב: "...וגירושין פוטרין אותה מ-ז' מלאכות וז' (הוי אומר הנקה) אחת מהן...". הבנה זו באה לידי ביטוי בדברי כאן. אך ההשלכה העיקרית שלה היא. שהיא מאפשרת לנו ללמוד מדין הנקה (שלגביו ישנו דיון ארוך בגמרא) לשאר המלאכות. ועיין עוד לקמן הערות 14 ו-24.
[7] ולכן גם לא תינשא כל כ"ד חודש מחשש שתתעבר ויעכר חלבה, ובעלה לא ידאג לאוכל לתינוק משום שהוא לא אביו ולבי"ד תתבייש ללכת.
[8] בענין אפשרות זו שישנו חיוב מלאכות בגרושה עיין מאמר תגובה - המערכת.
[9] וכן איתא בר"ן (פ"ה: באלפס ד"ה אין).
[10] הבנה זו במאירי שישנו חיוב עצמאי כלפי ארחי פרחי נראית קשה, ועיין במאמר התגובה הסבר אחר בדבריו - המערכת.
[11] אמנם מצינו לריטב"א (נ"ח: ד"ה אמר ר"ה) שהביא בשם רבינו אפרים שלמרות שאשה נשואה לא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" בשאר המלאכות חוץ מעושה בצמר לפי ר"ה, הרי שאלמנה יכולה לומר, וטעמו הוא שיסוד החיוב של אלמנה הוא לא מחמת השעבוד לבעל אלא מחמת מזונות. אך ר"ת ודאי שאינו מסכים לכך שהרי לדעתו (כמו שיבואר להלן) גם אשה נשואה יכולה לומר "איני ניזונת..." לגבי כל ז' המלאכות. בכל אופן לפי רבנו אפרים יוצא לנו דין חדש באלמנה, ועיין עוד לקמן בדעת רב צמח גאון ובהערה 12 שם.
יש לציין שהתוס' המובא להלן שסובר שאשה אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה בנוגע למלאכות אינו מובא בשם ר"ת - המערכת.
[12] רב צמח גאון יסכים לרבנו אפרים בחד ויחלוק עליו בחד. יסכים עמו שבאלמנה פוקע השעבוד הקודם. אך יחלוק ויסבור שלא נוצר במקום זה שום שעבוד אחר. והנפקא מינא ביניהם תהיה במקרה שלא אומרת "איני ניזונת..." לרבנו אפרים תהיה חייבת מה שאין כן לפי רב צמח גאון.
[13] הבנה זו ברב צמח גאון. שאין אלמנה חייבת במלאכות כלל, סותרת גמ' מפורשת צו. - "אמר רבי יוסי בר' חנינא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים". ועיין מאמר "זכויות האלמנה וחובותיה " עמ' 270 הסבר אחר בדברי רב צמח גאון - המערכת.
[14] הבנה זו בדעת ב"ש מבוססת על ההנחה שהזכרנו לעיל בהערה 6 שאין לחלק בין חיוב הנקה לחיוב שאר המלאכות.
[15] ובהמשך נרחיב בהבנת מחלוקת ראשונים זו.
[16] ומסיקה שם הגמרא שכו"ע לא פליגי שהמורדת מתשמיש נחשבת למורדת. וכי פליגי במורדת ממלאכה מר סבר ממלאכה לא הויא מורדת ומר סבר אף ממלאכה הויא מורדת. להלכה נפסק כרב הונא שמורדת ממלאכה לא הויא מורדת. ועיקר דיונינו בהמשך יתרכז למעשה בדעת רב הונא.
[17] והעיר לי אברהם אורן שלמעשה הבנה זו מפורשת גם בדברי הרמב"ן על הפסוק "...שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". וזה לשונו - "...והנה שארה קרוב בשרה. וכסותה כסות מטתה...ועונתה היא עונה שיבוא עליה". ובסוף דבריו שם כתב "...ולכן אמר כאלו ברמז שארה כסותה ועונתה על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן...ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם". הרי שאת כל שלשת החיובים הבסיסיים של שאר כסות ועונה קושר הרמב"ן למעשה התשמיש דוקא. ולא דבר ריק הוא. (עיין רמב"ן שמות כ"א, י').
[18] ואף לענין מעשה ידיה סייג הראב"ד את דבריו וכתב שלר"ה אינה נחשבת כמורדת רק אם אמרה "איני ניזונית ואיני עושה". אבל אם לא אמרה ואינה רוצה לעשות אפשר דהויא מורדת אפילו ממעשה ידיה. מה שאין כן בשאר המלאכות שבכל מקרה תחשב כמורדת לר"ה משום ש"איני ניזונית..." אינו מועיל לגביהם.
[19] מדברי הראב"ד שם נראה שהקריטריון להגדרת מורדת ממלאכה כ"מורדת" אינו קשור במעמד המלאכות כחלק ממושג הנישואין אלא בחיוניות מלאכות אלו לבעל וחוסר היכולת לכפות את האשה בצורה אחרת ("ומיהו היכא תיסק אדעתין דאיתתא בעיא מזוני מגברא ולא עבדה ליה שום עבדתא דלא תהוי מורדת... וא"ת כופים בדברים. הא אמר בדברים לא יוסר עבד וא"ת בשוטים. אשה לאו אורח ארעא..."). מורדת להראב"ד היא כל מי שיש צורך לכופה למלא את חובתה. וכן נראה מהמשך דבריו שכתב שגם אשה שהכניסה שפחות. וצריכה לעשות בצמר "משום זימה". אם לא עושה - כופים אותה בפחיתת כתובה. (ובענין "איני ניוונת" בהקשר למלאכות עיין להלן הערה 22) - המערכת.
[20] עיין מאמר "מערכת היחסים שבין הבעל לאשתו " עמ' 9 שמעלה הבנה נוספת במחייב מבסיסי של מלאכות אשה.- המערכת.
[21] השווה דברי הרא"ה (סג. ד"ה מתניתין) "...רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר. מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותיפטר אלא עליה לעשותן ואם רצתה תצא היא ותטרח אחר שפחה לשכור אותן לעשותן אבל אינה יכולה להיפטר בדמים..." - המערכת.
[22] עיין ריטב"א נח: (ד"ה גמרי) שכתב "שאיני ניזונת ואיני עושה" אינו מועיל לגבי מלאכות. וסוגיה דמורדת (סג. ד"ה גמרא) כתב כרמב"ן שמלאכות הווי "מילתא דממון" ולכן "אינה מורדת לדון אותה בפחיתת שבעה דינרין".
ונראה שכיוון זה, שחירב מלאכות הינו ממוני, ניתן להתפרש בשתי פנים. חיוב מלאכות יכול להתפרש כתמורה ממונית למזונות שמקבלת האשה - ואם כך תהיה האשה רשאית לומר איני ביזונת ואיבי עושה - כדין מעשה ידיה.
מאידך ניתן להעלות שחיוב מלאכות הינו ראשוני, לא תמורה, ואם זאת גדריו ומגמתו הינם ממוניים ולא אישותיים (אין חיוב המלאכות קשור מהותית במושג הנישואין אלא בא לקבוע כיצד יש לנהל את החיים המשותפים במסגרת זו). נראה שהריטב"א הלך בדרך זו - המערכת.
[23] נראה פשוט, שאף לדיעה שמלאכות הן חלק מהנישואין ומהוות חלק "ביצירת מסגרת חיים משותפת", תפקידה של האשה במסגרת זו וביצירתה יותנו ויוגדרו ע"פ מנהג המקום, ואף לפי מעמדה האישי - המערכת.
[24] ומכאן ראיה נוספת לדברי בהערה 6 עי"ש שהרי במפורש לומד רב שרירא מדין מינקת לשאר המלאכות.
[25] רש"י בסוגיתינו חולק על הסברו של רב שרירא בגמרא והוא מסביר - "ראויה להכניס - שהכניסה נדוניא רבה ויש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה". דהיינו כדי שתיפטר מהמלאכות אין צורך שתביא עימה שפחות ממש אלא מספיק שמכניסה כסף שאפשר לקנות איתו שפחות שיעבדו במקומה אבל קנית השפחות בכל מקרה צריך שיהיה מכספה של האשה. וכך גם סבור הראב"ד בהסבר הגמרא. ועיין בריטב"א ס"א: ד"ה "לא שהכניסה" שמקבל למעשה את הסברו של רב שרירא גאון. ועיין שו"ע אה"ע סימן פ' סעיח י' ובביאור הגר"א שם אות י"ט.
[26] וזה שלא כהבנת המגיד משנה על אתר שהבין למעשה שהרמב"ם פסק כתוספתא שמנהג קובע בכל המלאכות. ומה שכתב הרמב"ם שבכל מקרה כופה אותה לעשות בצמר זה כדי שלא תבוא לידי זימה. ולי נראה, כאמור, שענין המנהג מתיחס דוקא לענין מעשה ידיה ופסק הרמב"ם שכופה לעשות בצמר הוא מעיקר הדין ולא מחשש שתבוא לידי זימה, חשש אותו מביא הרמב"ם רק בהלכה ב' בענין הכניסה לו מאה שפחות.
[27] יש לציין שהרמב"ם כלל בין ו' המלאכות את "נותנת תבן לפני בהמתו", במשנה לא מופיע חיוב זה (בה מופיע כדבר שישי הצעת המטה) אך בגמרא ב-ס"א: הוא מופיע.
[28] מהרמב"ם בהלכה ו' יוצא שכשיש ב' שפחות האשה נפטרת מכל המלאכות, ובפשטות לא משמע כן מהמשנה, וכבר דנו בכך מפרשי הרמב"ם ואכמ"ל.
[29] נראה שהטעם לכך הוא שביסודם מלאכות אלו נחשבות כמלאכות בזויות כמו שמשמע מדברי ר' בון בירושלמי ולכן כשמשתנה מעמדם אין זה מן הראוי שהאשה עצמה תעשה את המלאכות.
[30] צ"ת כיצד מוכח שהרמב"ם סובר כראב"ד. ואם מדלא הזכיר התוספתא שתלתה את המלאכות בנוהג אינה ראיה כלל דהא לא שמעתי אינה ראיה. ואף אם לא סבר כתוספתא הרי גם אם חיוב המלאכות הוא ממוני כרמב"ן אין הכרח כלל לסבור שתלוי במנהג (ולענין ההוכחה מענין "איני ניזונת" עיין הערה 22).
גם ענין מעבר האחריות לביצוע המלאכות מהאשה - כשהם עניים, לכלל המשפחה - כשהם עשירים. אינו ברור כל צורכו, ואף אינו נצרה. לדעתו יתכן שכל חיוב המלאכות נתקן בעניים בלבד ("יש מלאכות אחרות שאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים..." (ה"ה)) כמו-כן יתכן שתמיד נתקנה התקנה על כלל הבית וכשהם עניים זהו תפקידה של האשה במסגרת הבית. ועוד יש לציין שישנה כאן הקבלה ברורה לדין עולה עמו ואינה יורדת - שקובע כללית שכל חיובי הבעל ואשה נקבעים לפי מעמדם (עיין שם הי"ד ובריטב"א סא. ד"ה לא) - המערכת.
[31] ועיין בגמרא בברכות ל"ה. שלומדת למסקנא את החיוב בברכת הנהנין מסברא - "...אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה" ועי"ש בפני יהושע שתמה לפי"ז מדוע מפשטות הפוסקים משמע שכל החיוב בברכה הוא רק מדרבנן הרי דבר שנלמד מסברא הוי דאורייתא. ועיין גם בתוספות שם ד"ה אלא.
[32] ועיין בתחילת דברי הפני יהושע שציטטנו לעיל ויתכן שכיון בדבריו שם למה שכתבנו.
[33] ובירושלמי במקום. הצעת המטה נאמר "סכה לו את גופו". הצעת המטה שנאמרה כאן היא פריסת הסדין דהיינו דבר שאין בו טורח. בעוד שהצעת המטה הכלולה ב-ו' המלאכות זו הצעה שיש בה טורח (רש"י).
[34] ועיין במרדכי בכתובות סימן קפ"ב שהביא בשם ה"ר שמואל בר' ברוך שאע"פ שאין משתמשין באשה. דרך שפחות שרי. כמו שמצינו שאביגיל רצתה לרחוץ את רגלי דוד. ומה שמשמע בירושלמי שהזכרנו שאסור. זה דוקא דברים של יחוד במקום יחוד. אבל במרחץ שנמצאים שם הרבה אנשים מותר ששפחה תרחוץ אותו. וכתב על זה הב"י "ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר ודבר זה אסור להעלותו ותלמיד טועה כתב כן ותלה זאת ברבו", אך הרמ"א הביא דין זה להלכה באה"ע סימן כ"א סעיף ה' וכתב שכן נוהגיו. ועיין עוד בענין זה ב-"עלי תמר" על הירושלמי הנ"ל כתובות פ"ה ה"ו ד"ה "אפילו הכניסה לו מאה שפחות...".
[35] יתכן שאופיים המדויק של ג' המלאכות אם לראותם ממש כחלק מאישות או להעמידם ברמה פחותה (מכשיר או כדו') תלוי בשתי ההבנות ההתוס' סג. אם מורדת מג) מלאכות מוגדרת כמורדת (אף שמורדת מז' מלאכות אינה מורדת) או לא. (אומנם הדבר יכול להיות תלוי גם בהגדרת מורדת ואכמ"ל) - המערכת.
[36] וכן משמע דעת הטור באה"ע סימן פ'.
[37] ניתן להסביר ברש"י בפשטות שג' מלאכות אלו כלל לא הוטלו בתורת חיוב על האשה. חיובים הטילו חכמים רק למלאכות שענינן הוא עזרה ממונית לבעל. וביצוע צרכי הבית המשותף (במיוחד אם נבין כרמב"ן שהחיוב ביסודו הוא ממוני). אך מלאכות אלו לרש"י "אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיבה" (לשון הריטב"א נט: ד"ה גירסת בהסבר שיטת רש"י) - המערכת.
[38] ועיין ריטב"א נ"ט: ד"ה "גירסת הספרים" שגרס בדברי רש"י על המשנה אחרת מהגירסא שלפנינו ולפי"ז חילק בדעת רש"י לענין מלאכות החיבה בין מקרה שהכניסה לו ג' שפחות שאז יכול לכופה, למקרה שהכניסה לו ד' שפחות שאז אינו יכול. ולאור זה הסביר שהגמרא בנדרים מדברת לדעת רשי" כשהכניסה לו ג' שפחות. אך לי נראה כמו שכתבתי (לאור הגירסא שלפנינו) שלדעת רש"י בכל מקרה אין כופה את האשה לעשות מלאכות של חיבה אלא רק עצה טובה השיאוה חכמים.