המנורה והמלחמה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

המנורה והמלחמה[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

בבואנו לבחון את מהותה של השמחה בחנוכה, עלינו לעמוד על שני מוקדים: נס המנורה ונס המלחמה.

לכאורה, שני המוקדים הללו סותרים זה את זה - המנורה נמצאת בקודש פנימה, במקום אליו רק הכוהנים יכולים להיכנס. המלחמה, לעומת זאת, הייתה בחוץ, כולם השתתפו בה והיא השפיעה על האזור כולו.

אולם, אנו רואים ששני מוקדים אלו גם מפרים זה את זה ולא רק סותרים - הגמרא מייחסת להדלקת המנורה תפקיד המופנה כלפי העולם כולו - "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב:). המנורה קשורה לכלל העמים ותפקידה להאיר כלפי חוץ ולא רק בקודש פנימה. ומנגד, החשמונאים, שנלחמו מחוץ למקדש, עשו זאת כדי לטהר את המקדש. מכאן, שלמרות הניגוד בין הדברים, ישנה גם זיקה מהותית ביניהם.

הסכנה הגדולה היא סכנת הניתוק בין הגורמים - מצב בו כל צד מתמקד אך ורק בבעיותיו שלו, במנותק מהצד השני - הכהנים מטהרים את המקדש, מתעניינים אך ורק ב"שמן זית זך", ולא עוזרים בעיצוב התרבות והקשר עם העמים, ואילו העם דואג רק לדברים החיצוניים ולא למקדש הפנימי.

פירוד זה הוא רע ומסוכן ולכן החשמונאים, שהבינו בעיה זו, לקחו על עצמם גם את כתר המלוכה בנוסף לכתר הכהונה, כדי ליצור את הגשר בין הצדדים. הרמב"ן אמנם מבקר אותם קשות על צעד זה בשל איסור לקיחת השלטון מזרע יהודה[2], אך נראה שהם הבינו כי דבר זה מחויב המציאות, על מנת ליצור קיום אופטימלי של עם ישראל - חיבור בין המקדש ומה שהוא מסמל, עם ההתערות בעמים ובתרבותם ע"פ תורת ישראל.

גם כיום יש בעיה דומה בציבור שלנו: ישנם אנשים שמתעסקים אך ורק ב"שמן זית זך" ואינם מתפנים לעסוק בענייני העולם: לתרום לתרבות ולאומנות יהודית בארץ, או לעזור בתחומים שאינם "טהורים". מצד שני ישנם אנשים אחרים בציבור, שיותר מדי נוטים לעבר מגמות חילוניות ואוניברסליות, תוך כדי עזיבת המסורת וניתוק מן ה"שמן זית זך".

מחובתנו האישית והציבורית לעסוק מצד אחד ב"שמן זית זך", כלומר בבניין הרוחני - פנימי ומצד שני בבניית עם ישראל, תרבותו וארצו, ברוח תורת ישראל.

הדבר נכון בייחוד בשנים האחרונות, בהם אנו עדים לסחף, אידיאולוגי וערכי, לעבר הפיכת המדינה לחילונית, והתנתקותה מתורת ישראל. בעקבות סחף חמור זה, חובה על כל אחד לתרום לבניין הארץ ולעיצובה, אפילו על חשבון הפיכת ה"שמן" שלו לפחות "זך".



[1] השיחה סוכמה ע"י שאול ברט ונערכה על ידי איתיאל גולד.

[2] בראשית מ"ט, י'.