המפרש והיוצא בשיירא

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף ו - המפרש והיוצא בשיירא

נקודת המוצא של סוגייתנו היא מימרה של רב (ו עמוד א):

"ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום - אין זקוק לבער, תוך שלשים יום - זקוק לבער".

רב קובע בדבריו גבול מסוים, שלושים יום קודם הפסח, אשר החל ממנו חל חיוב על היוצא בשיירה לבער את חמצו. קביעה זו מעוררת שתי שאלות מרכזיות, שנידונות בסוגייתנו: א. מהי משמעותו של דין "היוצא בשיירה"? ב. מה עניינו וטעמו של הגבול שאותו קבע רב, "שלושים יום קודם הפסח"?

עיקרה של סוגייתנו במחלוקת בין אביי לרבא שמגיעה בעקבות דברי רב. שני האמוראים מכירים את אותה מסורת קדומה שמחלקת בין שני מקרים: "דעתו לחזור" ו"אין דעתו לחזור", והם נחלקים על אופן יישומה ביחס לדברי רב (ו עמוד א):

"אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער - לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור - אין זקוק לבער. אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי?"

אביי מחלק בין מי שדעתו לחזור בתוך הפסח, שעליו לבדוק אם יוצא שלשים יום קודם הפסח, למי שאין דעתו לחזור כלל (עד לאחר הפסח) והוא פטור לחלוטין מחובת הבדיקה. רבא מקשה על אביי בצדק: כיצד ניתן לפטור מחובת הבדיקה (קודם ל' יום) את מי שעתיד לחזור לביתו בפסח? והרי כשיחזור לביתו יעבור על "בל ימצא"!

אפשר ליישב קצת את דעת אביי לאור הסוגיה בשבת (יט עמוד א):

"תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת... אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת".

שני המקרים המופיעים בגמרא שם הם שני המקרים המופיעים בסוגייתנו: "המפרש" הוא המפליג בספינה, ו"היוצא בשיירה" הוא היוצא למלחמה (כפי שפירש רבי יקותיאל משפיירא בספרו על הלכות פסח עמוד נה) או למקום מסוכן אחר. ממילא, ייתכן שהסוגיה בשבת יכולה להוות מפתח להבנת סוגייתנו.

רבים מן הראשונים (עיין בעל המאור ומלחמת ה' שם) הסבירו שהמפליג בספינה מכניס את עצמו למצב שבו הוא יצטרך לחלל את השבת משום פיקוח נפש. שלושה ימים קודם השבת מוטלת על האדם האחריות להימנע מלהיכנס למצב שכזה, אך קודם לכן אין הוא חייב לתת דעתו על כך. בהתאם לכך ניתן להסביר גם את דברי אביי בסוגייתנו: אכן, אדם שיוצא בספינה ובשיירה עלול להיקלע למצב שבו יעבור באונס על איסור "בל ימצא", אך קודם שלושים יום לא מוטלת עליו האחריות להימנע מכך.

רבא לא מקבל את דברי אביי והוא מציע יישום אחר לחלוקה בין "דעתו לחזור" ל"אין דעתו לחזור" (ו עמוד א):

"אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער".

לדעת רבא, אדם שעתיד לחזור לביתו בפסח חייב לבער בלי קשר למועד יציאתו, כדי שלא יהיה בביתו יחד עם החמץ. אך כאשר אין דעתו לחזור סבור רבא שאם יוצא קודם שלשים יום הוא פטור מלבער. מהו טעמו של פטור זה? ברש"י (ד"ה אפילו) מבואר שכאשר האדם נמצא מחוץ לביתו אין הוא עובר באיסור "בל יראה" מכיוון שאין הוא רואה את החמץ ואין החמץ מצוי ברשותו. (ועיין בחידושי הר"ן ד"ה אי שחלק על דבריו)

לדעת רש"י יש לשאול: מדוע יש חובה לבער את החמץ כשיוצא בתוך ל' יום קודם הפסח? מדברי רש"י (ד"ה קודם) עולה ששלושים יום קודם הפסח חלה על האדם "חובת ביעור". כלומר, כאשר חמץ נמצא ברשותו של האדם שלושים יום קודם הפסח לא די בכך שידאג שלא יעבור עליו ב"בל יראה" בפסח, אלא יש עליו חובה לבער אותו ביעור גמור. ניתן לראות עיקרון זה גם בברייתא המובאת לקמן (דף כא):

"בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח. ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול - מותר למכור. רבי יהודה בן בתירא אומר: כותח וכל מיני כותח - אסור למכור שלשים יום קודם לפסח".

למרות שעל חמץ ביד נכרי אין עוברים ב"בל יראה", אוסרים בית שמאי למכור את החמץ לנכרי קודם הפסח, ובדומה לסוגיתנו מגביל רבי יהודה בן בתירא את האיסור לשלושים יום קודם הפסח. כך גם בדין המפרש והיוצא בשיירה, אף שאינו עובר על החמץ ב"בל יראה" יש עליו חובת ביעור אם יוצא מביתו שלושים יום קודם הפסח.

לסיום נזכיר הבנה ייחודית שהציע הגרי"ד סולובייצ'יק בחידושיו בהסבר שיטת רש"י. כזכור, לדעת רש"י היותו של האדם מחוץ לבית מנתקת אותו מן החמץ כך שאין הוא עובר עליו ב"בל ימצא". הגרי"ד מציע להבין שלשם יצירת ניתוק כזה יש צורך בפרק זמן מסוים שבמהלכו האדם לא נמצא בביתו ובכך הוא מוגדר כמי שלא גר בבית. וכפי שבהלכות מזוזה מצינו שהדר בבית שלושים יום מתחייב במזוזה, כך אפשר לומר בסוגייתנו שהנעדר מן הבית שלושים יום מתנתק ממנו ומן החמץ שבתוכו.

חיזוק לסברת הגרי"ד אפשר להביא משיטת הראבי"ה (פסחים תכו, מובא בטור או"ח סימן תלו):

"אם נכנס הישראל לבית אחר שבעיר הזאת או באחרת יבדוק שמה ותו לא בעי למיבדק הכא".

לדעת הראבי"ה, אם אדם עובר דירה לבית אחר הוא פטור מבדיקת חמץ בביתו הראשון, למרות שהמעבר נעשה בתוך ל' יום קודם הפסח. ניתן להסביר שכאשר אדם עובר לבית אחר הוא מפקיע באופן מיידי את מגוריו בבית הקודם ועל כן אין צורך בזמן ההמתנה שנדרש באדם רגיל שיוצא בספינה או בשיירה.

הרב אברהם סתיו