המרדף המיותר בעבר הירדן

  • הרב נריה קליין
בית המדרש הוירטואלי

 

עיונים בספר שופטים

המרדף המיותר בעבר הירדן

הקרב הראשון של גדעון במחנה מדין נפתח במילים: "וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ..." (ז', יט). עם חידוש המרדף אחר מדין בעבר הירדן, מופיעה לשון דומה: "וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ח', ד). הפתיחה הזהה קוראת להשוואה בין שני שלבי המלחמה: מתקפת הפתע – שיסודה בפעולת ה' וסיועו, והמרדף בעבר הירדן – שעליו אחראי גדעון בלבד.

עיון בפרטי המרדף אחר מדין בעבר הירדן מעיד כי מרדף זה נתפס כמיותר על ידי כל הנוגעים בדבר:

מבחינת הרצף הסיפורי, מתרחש המרדף לאחר הריב עם בני אפרים, שבו עסקנו בפעם שעברה. גדעון משווה את מעשיו להצלחתם של בני אפרים; אך מסקנתו מתוך השוואה זו – "וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?!" – אמורה הייתה לכאורה להעלות גיחוך בפי אנשי אפרים אילו הניחו שהוא מתכוון להמשיך את המרדף; שכן גדעון טוען שלא יכול היה לעשות טוב יותר מלכידת שני שרי מדין, אך עתה הוא רודף את שני מלכי מדין! הכתוב אף רומז להשוואה בין שתי הלכידות, על ידי כתיבתם בתבנית זהה:

וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב (ז', כה)

וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע (ח', יב)

התפייסותם של בני אפרים מובנת רק אם מבחינתם הניצחון כבר הושלם, ומלכי מדין כבר לא מהווים איום. בנוסף, עצם העובדה שבני אפרים מרשים לעצמם לעצור את מרדפו של גדעון כדי להתריס נגדו, מוכיחה אף היא שהם לא ראו בהמשך המרדף דבר נחוץ.

בסיפור מלחמת אהוד במואב לכדו ישראל את מעברות הירדן למואב ולא ראו צורך בהמשך המרדף אל ארץ מואב עצמה. לפיכך נראה שגם בסיפור גדעון, עם לכידת מעברות הירדן על ידי בני אפרים, הסתיימה המלחמה. המשך המרדף הוא, שוב, מפתיע.

'איש ישראל' שהצטרפו למרדף נעלמים לפתע, ושוב מוצא גדעון את עצמו בראש 300 לוחמים בלבד. 'איש ישראל' ישובו ויופיעו לאחר סיום המרדף (ח', כב). בכך נרמז שגם כל איש ישראל לא ראו בהמשך המרדף חלק חשוב בניצחון.

גם אנשי סוכות ופנואל לא ששים לעזור לגדעון ואנשיו במרדף, ונראה שהוא לא חשוב לדידם.

זבח וצלמונע מלכי מדין כלל לא הופיעו קודם לכן בסיפור גדעון, בניגוד למנהיגי אויב אחרים בספר (עגלון, סיסרא), המופיעים כבר בתחילת סיפוריהם. אין לקורא סיבה לחשוד שלאחר הריגת עורב וזאב נותרה עוד הנהגה למדין. זבח וצלמונע 'מתחדשים' בסיפור יחד עם המרדף, והדבר אומר דרשני.

בהמשך מובא סיכום הנופלים מול הנותרים במחנה מדין: "וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם, וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב" (ח', י). מסיכום זה ברור שרובו המוחלט של מחנה מדין חוסל, והנותרים הם אף פחות מחצי ממספר הלוחמים שהיו במחנה גדעון הראשוני (לפני סינון הלוחמים). הדבר מעיד על כך שמדובר במרדף אחרי מספר מועט יחסית של מדיינים, שכבר לא מהווים איום.

אפילו מדין בטוחים שהמלחמה כבר נגמרה בהפסדם, ושאין סיבה הגיונית לבצע מרדף שכזה אחריהם. כשגדעון מתקיף את המחנה בקרקור, נאמר: "וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח" (ח', יא). ביטחונם המופרז של מדין למרות הפסדם מובן יותר לאור הנחה זו.

אם כן, אנשי אפרים, אנשי סוכות ופנואל, איש ישראל שלחמו קודם לכן עם גדעון ואף מחנה מדין – כולם לא רואים במרדף בעבר הירדן שלב הכרחי ונצרך. אם אכן המרדף לקרקור לא היה נדרש בהכרח, מדוע גדעון עשה זאת? בכך נעסוק בפעם הבאה.

נריה קליין