דילוג לתוכן העיקרי

המשכן – לכתחילה או בדיעבד?

הרב ברוך גיגי
11.08.2014
קובץ טקסט

 

לכבוד ולעילוי נשמתה של אמנו/מורתנו חוה דבורה בת שבתאי, עם תום השלושים בז' באדר. – שנן בלום ורבר, דוב בלום, אילנה בלום, ומיכאל בלום

יום ז'  באדר, יום הזיכרון של משה רבינו, נקבע על ידי הרבנות הצבאית כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע. יהי זכרם ברוך.

*

פרשת תרומה מלמדת אותנו פרטים רבים בנוגע להקמת המשכן. רש"י והרמב"ן נחלקו לגבי תפקיד המשכן והקרבנות. למעשה, דעותיהם מופיעות כבר במדרש על הפרשה:

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.        (שמות רבה פרשת תרומה, וילנא פרשה לג).

לפי כיוון זה, מטרת המשכן היא חיובית, ה' רוצה מקום בו יוכל להשכין את שמו, במקום קרוב לתורתו ולעם ישראל. גם הרמב"ן, הקורא את הפרשיות כסדרן, מבין שהמשכן מגיע באופן ישיר אחרי מתן תורה וברית האגנות – אחרי פרשיות יתרו ומשפטים.

מה פשר אותו צורך של הקב"ה להקים משכן דווקא עכשיו? ההסבר נעוץ במעבר משמעותי שבוצע במעמד הר סיני. עד מעמד הר סיני, התגלה הקב"ה באופן הברור ביותר, הגלוי ביותר, כך בניסים הגלויים והגדולים של עשרת המכות וקריעת הים.

אולם, במעמד הר סיני עוברת מערכת היחסים שבין ה' לעמו קפיצת מדרגה. הקשר הופך לאישי יותר, לאינטימי יותר, וככזה – גם ההתגלות עוברת להיות במקום נסתר יותר, פרטי יותר.

לעומת הרמב"ן, רש"י קורא את הפרשיות שלא כסדרן. לדעתו, פרשיות המשכן התרחשו כולן אחרי חטא העגל, וכתוצאה ישירה שלו. ללא חטא העגל, יתכן שכלל לא היה משכן. כל המשכן ומטרתו, היא תשובה לחטא העגל. גם לדברי רש"י אנו מוצאים שורשים במדרשים רבים, וכך ממשיך המדרש:

"דבר אחר... אף סוררים אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה עובדי כוכבים אומרין שאיני חוזר עמהם על שעבדו עבודת כוכבים שנאמר (דברים ט) סרו מהר, אפילו סוררים הן איני מניח אותם ועמהם אני דר שנאמר אף סוררים לשכון יה א-להים".[1]

כאן לא מדובר במטרה של 'לכתחילה', אלא של 'דיעבד' גמור. נראה שה' היה מעדיף שלא יהיה המשכן, וניתן אף לומר שהמשכן לא היה בתכנונו המקורי. חטאי בני ישראל הביאו לתוצאה ישירה, לצורך בתיקון – הכולל גם את המשכן.

ביטוי אישי בעבודת ה'

דבריו של הרמב"ן נראים פשוטים יותר, סבירים יותר. מעבר להיגיון שלהם בדבר המשכן כ'לכתחילה', הרי שהדבר מסתדר היטב עם פשט הפסוקים. הרמב"ן לא נצרך לשנות את סדר הפרשיות בתורה.

אם כן, מה הביא את רש"י לשנות את סדר הפרשיות? מדוע חש רש"י את הצורך לפרש את הנושא שלא כפשוטו – ובכך להפוך את המשכן לתופעה של 'דיעבד'?

בדומה לרש"י, גם הרמב"ם במורה הנבוכים מבין, שכל הקרבנות באים כתוצאה על חטא העגל. הסבר דבריו נעוץ בפער שבין מציאות אופטימית לבין המעשה. המטרה העילאית, המקורית, הייתה אמונה בה' ברוחניות גמורה. כך היה החל ממעמד הר סיני. אולם למעשה, התברר שהעם צריך מוחשיות, גשמיות. הדבר הביא את העם ליצור את עגל הזהב, אותו עגל שחוזר ומלווה אותנו בפסל מיכה, ובשני עגלי הזהב של ירבעם. פער זה בין הרוחניות המקורית, לבין הצורך בגשמיות, הוליד פשרה מסוימת בין השניים: עבודת ה' באמצעות קרבנות. המשכן הוא ביטוי מוחשי לה', על פי ציוויו שלו.

אולם, נראה שלא זו כוונת רש"י. גם לפי רש"י, הפסוקים שבסוף פרשת יתרו, המדברים על מזבח אבנים נאמרו מיד אחרי מתן תורה, עוד לפני חטא העגל:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
                                                   
(שמות כ יח-כב).

אם כן, לפי רש"י נשאלת השאלה: אם מזבח וקרבנות היו מצווים עוד מלפני חטא העגל, מה התחדש בחטא העגל? כאן עלינו לחזור לפשטם של אותם פסוקים בסוף פרשת יתרו, המדברים בלשון יחיד. לדעת רש"י המציאות האידיאלית היא של במות. כל אחד בונה את המזבח שלו, לפי צרכיו ורצונו, בצורה שלו. כל אדם יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו המיוחדת – במיקום, בגודל, ובצורת המזבח, וכן בקרבנות שעליו. מציאות כזו מתוארת על ידי הנביא מלאכי, בנוגע ליחס הגויים אל ה':

כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְ-בָאוֹת.                                                     (מלאכי א, יא).

כל זאת, לפני חטא העגל. אולם, חטא העגל הוכיח שביטוי אישי עלול להוביל לחטא, הגובל בעבודה זרה. תופעה זו הביאה להחלטה לאחד את כל הבמות אל מקום מרכזי אחד, בו כולם עובדים את ה'.

למרות שלמעשה, נדחק הביטוי האישי הצידה מפאת חשש לחטא, עדיין יש חשיבות לביטוי האישי, ועדיין קיימות מצוות בהם אותו ביטוי בא לידי ביטוי. המקום הבולט ביותר בו ניתן לדבר על נושא זה, הוא במצוות סוכה.

הגמרא במסכת סוכה (ט ע"א) מדברת על הקדושה שיש בעצי הסוכה. למד מקדושת ספרי תרה תפילין ומזוזות, המכילים אזכרות מפורשות, זהו פחץ המצווה היחיד שידוע לי עליו שיש בו קדושה של ממש. את הסוכה ואת רמת השימוש בה, יכול כל אחד לעצב כרצונו. כל אדם חווה את חוויותיו באופן שונה מזה של חברו, ומצוות סוכה היא הזדמנות להביא חוויה זו לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר.

הקשר נוסף בולט בו ניתן לדבר על ביטוי אישי הוא כמובן התפילה. שמעתי רב שדיבר על הכנסת מרכיב אישי לתפילה בברכות השונות. המעיין בתפילה, מתפעל עד כמה מילותיהם של חז"ל, מלפני שנות דור – עדיין רלבנטיות עתה באופן מלא. אולם, עדיין יש מרכיבים רבים אשר רלוונטיים דווקא בזמן זה, אותם יכול האדם להכניס לתפילתו האישית.

אותו רב דיבר בעד הכנסת אותם תכנים לתפילה, אך המליץ להוסיפם דווקא בסוף התפילה – בכדי שלא לשנות מנוסח חז"ל. כך, את כל ההוספות יש לבצע לדעתו לפני אמירת "יהיו לרצון" בסוף התפילה.

קשה הייתה עלי שמיעת אותם דברים. לדעתו, התפילה צריכה להתחלק לשניים: חלק לא רלוונטי ומיושן, אשר מתוך שמרנות יתירה נשאר באותן מילים בו נכתב לפני שנים רבות; וחלק רלוונטי ועכשיו, בו יוכל האדם להתכוון היטב.

לא ולא! על התפילה כולה להיות רלוונטית לאדם, קשורה אליו. את כל התכנים האישיים יש לצרף לכל ברכה וברכה. זאת, בשני סוגים: ברמה האישית – לכל אחד מאתנו יש דברים בחייו האישיים, עליהם הוא רוצה להתפלל – על הצלחה במבחן בברכת הדעת, על רפואה בברכת הרפואה וכדומה.

יש מקום להוספות אישיות גם ברמה נוספת, רמה ציבורית. שמעתי לפני מספר ימים שהרב מדן מוסיף בברכת גאולה בקשה להצלה מן האיראנים. מדובר בבקשה ציבורית, אשר באה כאן כחלק מתפילתו האישית של הרב מדן. איני סבור שהאיראנים נוטים לתקוף את הרב מדן באופן ספציפי – ועדיין, יש כאן מקום לתפילה אישית. זהו קיום של המשכן על ידי תפילה, וכמאמר הפסוק: "בלבבי משכן אבנה".

המדרש מתאר את משה, השואל כיצד ה' יצמצם את עצמו לתוך ארבע קירותיו של המשכן. ה' עונה לו שיתבונן בעולם ובאדם. העולם והאדם עצמו מבטאים צמצום של ה'. ה' מצמצם את עצמו להגדרות גשמיות – לגופו של האדם, לגודלו של העולם. זהו כידוע שורש הקבלה, המדבר על צמצומו של ה' בעולם.

מדרש נוסף מדבר על הקבלה בין רכיבי היסוד של המשכן – דוגמת תכלת, ארגמן ועורות אילים – לבין גוף האדם. ה' מגביל את עצמו – למשכן, ולאדם. בדומה לכך, נחמה ליבוביץ' מתארת באופן מרתק את ההקבלה המדויקת בין סדר עשיית המשכן, לבין סדר בריאת העולם.

היוצא מן הקבלה זו הוא שהשכנת שם ה' נעשית במשכן, בעולם, ובאדם. על שם ה' השוכן באדם לבוא לידי ביטוי – בסוכה, בתפילה, ובכל קיום המצוות של האדם.

 


*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת פרשת תרומה ה'תשע"ב וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

[1]     הדבר מופיע במדרשים אחרים, חלקם אף גלויים יותר בנושא. מדרש זה הובא מפאת סמיכותו למדרש הקודם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)