הנאה מאוכל שהובא בשבת

  • הרב יוסף צבי רימון

בנוגע לשאלה האם מותר ליהנות מאוכל שהגיע לעמדת שמירה בשבת על ידי רכב, יש לדון מצד שלושה דברים:

 1. איסור תחומין של האוכל.

2. איסור הוצאה מרשות לרשות.

3. איסור הבערה בנסיעה.

 ראשית נבאר בקצרה דין מעשה שבת באופן כללי, ואחר כך נעבור לנושאים אלו.

 הגמרא בכתובות לד ע"א (ובעוד מקומות) מצטטת ברייתא, שבה נחלקו תנאים בדין מעשה שבת. התוספות (שם) סיכמו את הדעות כדלהלן:

 רבי מאיר:                     שוגג - מותר לכולם בשבת.

                                    מזיד - מותר לכולם במוצ"ש.

רבי יהודה:                   שוגג - מותר לכולם במוצ"ש.

                                    מזיד - למבשל - איסור עולם; לאחרים - מותר במוצ"ש.

רבי יוחנן הסנדלר:         שוגג - למבשל - איסור עולם; לאחרים - מותר במוצ"ש.

                        מזיד - אסור לכולם לעולם.

 וכתבו התוספות כלל: מזיד לר"מ = שוגג לרבי יהודה. מזיד לרבי יהודה = שוגג לר"י הסנדלר.        

 להלכה

 הגמרא בחולין טו ע"א אומרת:

 "כי מורי להו רב לתלמידיה, מורי להו כרבי מאיר, וכי דריש בפרקא, דריש כרבי יהודה, משום עמי הארץ".

 לאור זאת כתבו התוספות (חולין שם, ד"ה ומורי) שהלכה כרבי מאיר.

 אבל הרי"ף (שבת, תחילת פרק כירה) והרמב"ם (הלכות שבת, פ"ו, הכ"ג) פסקו כרבי יהודה. ונימק בפסקי הרא"ש (חולין, סימן י"ח, בשם הגאונים), שבזמננו מרובים עמי ארצות.

 להלכה פסק השו"ע (שי"ח, א) כדעת רבי יהודה. ואילו הגר"א פסק כדעת רבי מאיר. המשנה ברורה אומר שבמקום צורך ניתן לסמוך על רבי מאיר בבישול בשוגג.

 תחומין - לא השתנה דבר בגוף החפץ

 הגמרא בעירובין מא ע"ב אומרת:

 "אמר רב פפא: פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד - לא הפסידו את מקומם".

 דהיינו, פרות שיצאו חוץ לתחום והוחזרו למקומם, מותר לאכלם בשבת עצמה. לכאורה סותר הדבר את דין מעשה שבת, שבו הכול מסכימים כי אסור ליהנות בשבת עצמה. ניתנו לכך מספר תירוצים בראשונים:

 א.         ריטב"א בשם רבנו יונה (שם):

 "שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו, שזה נקרא מעשה".

 דהיינו, מעשה שבת אוסר רק כשנעשתה מלאכה בגוף החפץ, אך במקרה כגון תחומין, שהחפץ לא השתנה, אין החפץ נאסר.

 ב.         הרמב"ן ביאר שרק במקרה זה מותרים הפרות, כיוון שהוחזרו למקומם, ואם כן אין כאן כל הנאה מן האיסור.

 ג.          תוספות (שם) הבינו שמדובר כאן באיסור דרבנן (מדובר רק לעניין יו"ט, ואם כך מדובר שאין איסור הוצאה, וכן בתחומין דרבנן):

 "ולא דמי למבשל בשבת דבמזיד לא יאכל, דהתם הווי איסור דאורייתא".

ד.         הרמב"ם התייחס גם כן לעניין זה (הלכות שבת פ"ו הכ"ד), וכתב:

 "פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו - בשוגג ייאכלו בשבת, שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא ייאכלו עד מוצאי שבת".

סברות הראשונים: ניתן להבין בכמה צורות איסור מעשה שבת: ייתכן שזהו איסור בחפצא, שהאוכל עצמו נאסר. ייתכן שזהו איסור בגברא, דהיינו שגוף האוכל לא נאסר, אך חכמים אסרו לאכול, אם כדי שלא ייהנה מחילול שבת ואם בתור קנס.

הריטב"א כנראה הבין שאיסור מעשה שבת הוא איסור בחפצא, ולכן כאשר לא נעשה שינוי בחפץ אין הוא נאסר.

 שאר הראשונים אוסרים: הרמב"ן הבין כנראה שאיסור מעשה שבת יסודו בכך שאסור ליהנות מדבר שנעשה בעברה, ולכן אין משמעות לכך שלא היה שינוי בגוף החפץ, ובמקרה שיש הנאה ייאסר החפץ, אך במקרה שאין הנאה (כגון שחזרו לתחומן) לא ייאסר. התוספות כנראה לשיטתם, שיסוד דין מעשה שבת הוא קנס, ולכן במעשה שבת בדאורייתא, תמיד אסור. הרמב"ם סבור כנראה שרק במזיד קנסו אותו, וקנס זה הוא גם כשאין הנאה (וכשיש הנאה, אסרו גם בשוגג, שהרי הרמב"ם פסק כר"י).

 סיכום השיטות למעשה: הריטב"א הוא היחיד שמתיר כאשר לא נעשה איסור בגוף החפץ. שאר הראשונים אוסרים. אמנם, בשוגג - מתיר הרמב"ם, וכנראה גם התוספות שפסקו כר"מ (והרמב"ן מתיר אם גם לא נהנה מהאיסור).

 בשו"ע (ת"ה, ט) פסק שפרות שהוצאו בשבת מחוץ לתחומן במזיד, אסור לאכלם אפילו למי שלא הוציאם, ובשוגג מותר (בשבת עצמה). השו"ע הביא גם "יש מתירים" (אפילו במזיד) למי שלא הוציאם, אך המשנה ברורה (ס"ק נב) כתב שהלכה כדעה הראשונה (והוסיף שאם הוציאו עבורו, אסור גם ליש מתירים).

 באיסור דרבנן

 הביאור הלכה (שי"ח, א, ד"ה אחת) כותב בשם החיי אדם להחמיר באיסורי תורה גם כשלא נעשה תיקון בגוף החפץ. ומכך משמע שבאיסור דרבנן ניתן להקל בכך, וכן כתב בנתיב חיים (על המגן אברהם סימן ת"ה ס"ק יד). לפי זה, נצטרך לדון מתי נחשב הדבר לאיסור תורה ומתי לאיסור דרבנן.

 איסור יציאה של אלפיים אמה הוא מדרבנן. ונחלקו ראשונים, האם יש בכלל איסור תחומין מדאורייתא. מדאורייתא, מותר ללכת עד י"ב מיל (כ11.5- ק"מ), אולם לדעת הרי"ף והרמב"ם (שבת פכ"ז ה"א) מעל י"ב מיל הווי איסור דאורייתא. לעומת זאת הרא"ש והטור סוברים שגם מעל י"ב מיל הווי איסור דרבנן (בדרך כלל מקובל לחוש לדעה המחמירה שהווי דאורייתא).

 אמנם, יש כמה גורמי קולא שניתן לצרף גם מעל י"ב מיל:

 א.         בביאור הלכה (ת"ד, ד"ה למאן) מביא שיש הסבורים שרק לגבי האדם הווי דאורייתא, אך לגבי אוכלים וכלים הווי דרבנן גם מעל 12 מיל, ויש חולקים.

 ב. לדעת המגיד משנה (הלכות שבת פכ"ז ה"ג) אף הסוברים שאיסור י"ב מיל הוא מן התורה, הרי כל זה מדבר ברשות הרבים, אך בכרמלית הווי איסור דרבנן.

 ג. הגמרא בעירובין מג ע"א מתלבטת:

 "בעי רב חנניא: יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה?...".

 דהיינו, ישנו ספק האם איסור תחומין נאמר למעלה מעשרה טפחים. להלכה פסק השו"ע (ת"ד, א) שמקלים בתחומין דרבנן בלבד (עד י"ב מיל).

 לעניין תחומין ברכב: המגן אברהם (רס"ו, ס"ק ז) כתב שרק כאשר זוהי דרך שאינה נוחה לטלטול אין בכך איסור תחומין, אך ברכיבה על סוס, כיוון שזהו תשמיש נוח, יש איסור גם מעל עשרה. הבית יוסף שם (בסוף הסימן) מקל ברכיבה על סוס, אך אוסר בקרון רחב.

 לפי כל הנ"ל מסתבר שאין קולא של תחומין מעל עשרה ברכב. אמנם בשו"ת חתם סופר (ח"ו, צו, צח) כתב להקל בכך גם בקרון, ולפי זה לכאורה הוא הדין ברכב.

 אמנם, כאשר מניח את הדברים עשרה טפחים מעל לתחתית הרכב, הרי שזו סיבה להקל גם למחמירים ברכב (הרב הלפרין - ספר הזיכרון לרב נסים; שבת ומועד בצה"ל, עמ' עט-פ).

 הוצאה

בדרך כלל מדובר בצבא ברשויות דרבנן. ואם כן, כיוון שלא נשתנה דבר בגוף החפץ יש כאן צד להקל.

 כמו כן, אם האוכל נמצא מעל עשרה טפחים (מהכביש), בפשטות הווי מקום פטור ברכב ללא מחיצות, שאינו רשות היחיד. ואם זהו רכב שהוא רשות היחיד, מסתבר להקל מסיבה אחרת - והיא, שכנראה אין הוצאה בתוך רשות היחיד (על פי שבת ח ע"א, ותוספות שם ד"ה כוורת; שבת ומועד בצה"ל עמ' סד-סה).

אם מדובר בנסיעה מבצעית, ניתן לצרף את דעתו של החפץ חיים במחנה ישראל (ל"א, א-ב) שדן להקל בריבוי שיעורין בהוצאה1.

 לעניין הנסיעה ברכב

            אם מדובר בנסיעה מבצעית, אין כמובן בעיה. אם מדובר בנסיעה לא-מבצעית, יש כאן כמובן איסור. לעניין מעשה שבת, יש להקל לפי הריטב"א דלעיל, כי לא נשתנה דבר בגוף החפץ. אמנם, כאמור הביאור הלכה החמיר בכך בדאורייתא.

 סיבה אחרת להקל: נחלקו ראשונים בתוספות (שבת קכב ד"ה משקה), האם כאשר ניתן לבצע את הדבר ללא איסור נאסר החפץ. הר"י מחמיר ורבנו תם מקל. לכן, כאשר ניתן להגיע אל האוכל גם ברגל, יהיה האוכל מותר לפי רבנו תם. אמנם, במשנה ברורה (שכ"ה ס"ק נו) החמיר בכך כדעת הר"י.

 שוגג

 פעמים רבות ניתן לראות את הדבר כמקום צורך ולהקל כר"מ בשוגג.

 הגדרת שוגג: בצבא יש יותר מקום להקל בדין מעשה שבת, כיוון שחייל שעושה דברים לצורך הצבא, גם אם הוא חילוני שהיה עושה את הדברים בכל מקרה, הרי שברור לו שמותר לעשות את הדברים האלו אפילו לדתיים (צורך צבאי), ומסתבר לדונו כשוגג לעניין זה. וכן כתב בכף החיים (שי"ח ס"ק יט), שגם "אומר מותר" נחשב כשוגג (ובפרט שהוא גם תינוק שנשבה). [אמנם, כמובן מדובר במצב שהוא באמת חושב שצריך להיות מותר, ולא כשאומר כך מתוך זלזול בדתיים].

 אמנם, רצוי לבדוק כל עניין לגופו, כי פעמים עדיף להחמיר ולא לסמוך על הקולות הנ"ל, כדי שבעתיד לא יימשך חילול שבת כזה. והניסיון מוכיח שלעתים החמרה בכך אכן מועילה לעתיד.

 למעשה

 מצד תחומין והוצאה הבעיה קלה יותר מאשר מצד נסיעה אסורה:

 א. מצד תחומין: כיוון שלא השתנה דבר בגוף החפץ ומדובר בתחומין דרבנן (עד 12 מיל), ומסתבר שבדיעבד גם מעל 12 מיל, כיוון שמדובר בתחומין של אוכל; וכן יש אומרים שבכרמלית תחומין דרבנן גם מעל 12 מיל; וכן כיוון שהאוכל נמצא מעל 10 טפחים מהקרקע.

 ב. מצד הוצאה: בדרך כלל מדובר ברשויות דרבנן (ולא נשתנה דבר בגוף החפץ); מסתבר שבתוך רכב אין בכך איסור טלטול.

 ג. מצד הנסיעה: כאמור, כאשר הנסיעה נעשתה באיסור יש בכך יותר בעיה. יש יותר מקום להקל כאשר ניתן להגיע אל האוכל ללא רכב, אך דבר זה איננו ברור להלכה כדלעיל.

 אבל בדיעבד מסתבר להקל גם בכך, כיוון שמסתבר שדבר זה מוגדר כשוגג (צריך לשקול במקרה הספציפי האם דבר זה נכון), ואם כך ניתן להקל במקום צורך (וכאשר אין אוכל ראוי לשבת וכדומה הווי לכאורה מקום צורך).

 אם הנסיעה עצמה היא מבצעית, הרי שכמובן אין בעיה מצד הנסיעה. גם מצד תחומין והוצאה ניתן לצרף נקודה נוספת פרט להיתרים שנאמרו לעיל: ייתכן שמותר לרבות בשיעורים בהוצאה, ובפרט ברשויות דרבנן, וייתכן להקל בכך אף בתחומין.

 לכן, להלכה - אם הנסיעה הייתה מבצעית - האוכל מותר. אם הנסיעה לא הייתה מבצעית, אך ניתן לראות זאת כשוגג, הרי שיש להקל במקום הצורך2.

לעניין לנהוג כך לכתחילה (דהיינו, לבקש שיביאו אוכל):

 אם זו נסיעה מיוחדת בוודאי שאסור (אלא אם כן אי-הבאת האוכל עשויה לפגום בפעילות המבצעית, וכגון שאין מנות קרב וכו' בעמדה).

 אם זו נסיעה מבצעית3 - לכתחילה בוודאי שעדיף למצוא פתרון שיובא האוכל מבעוד יום. אם לא נמצא פתרון - ניתן להקל בכך בתוך אלפיים אמה. וכשיש בכך צורך חשוב לשבת ניתן להקל אף מעל אלפיים אמה4. ויניח את האוכל במקום הגבוה מתחתית הרכב עשרה טפחים, ואין בו רוחב של ד' על ד' (עיין בכך בשבת ומועד בצה"ל, עמ' סו-פב).

 כמובן, כל היתר זה הוא בתנאי שלא יעצור במיוחד עבור האוכל (אלא יוריד את האוכל כאשר הרכב מונע), אלא אם כן הוא צריך לעצור להפסקות בכל מקרה, ועוצר כעת במקום הפסקה אחרת.

  

הערות:

* מפאת חוסר מקום, מובאים לפנינו עיקרי הדברים בנושא זה.

1          אמנם המחנה ישראל נטה להתיר רק ב"שעת דוחק גדול", אך ייתכן להקל יותר ברשויות דרבנן - וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מ' הערה קל"ה. אמנם, יש חולקים על המחנה ישראל - עיין בנושא זה בשו"ת הר צבי, או"ח ח"א סימן קע"ז; יביע אומר ח"ח. לעניין ריבוי שיעורין בתחומין - עיין בתורת היולדת י"ז, ד, ובשבת ומועד בצה"ל עמ' סז-סט.

2          וכן כתב בשבת ומועד בצה"ל, עמ' קנג-קנח, עיין שם בהרחבה.

3          אם זהו מסלול הנסיעה המבצעי הרגיל, הרי שזו בוודאי נסיעה מבצעית. אמנם, ייתכן שגם כאשר אין זה המסלול המדויק, אך גם במסלול זה חשובה נוכחות הצבא, יוגדר הדבר כנסיעה מבצעית. כמו כן, אם מטרת הנסיעה היא לשמור על ערנות וכו', מסתבר להקל. וכן כאשר האוכל נחוץ לפעילות מבצעית טובה יותר.

4          בפרט בתוך י"ב מיל, אך גם הנוהג כך מחוץ לי"ב מיל יש לו על מה לסמוך.