סוכה | דף נג | הנאה מהקדש

בסוגייתנו מובאת ברייתא שבה נאמר כי אישה הייתה בוררת חיטים לאור המנורות שהודלקו לשמחת בית השואבה; משמעות אמירה זו היא שאור המנורות היה חזק כל כך עד שניתן היה לבצע לאורן פעולה זו, אשר דורשת אור רב.

הקושי בדברים אלה הוא שמהגמרא במסכת פסחים (דף כג ע"א) אנו למדים שעל אף שלמרות שבאופן עקרני שימוש במקדש וקודשיו לצורך הנאה הנו מעילה, במידה ואדם משתמש בדבר הקדש באחת מהצורות של שמיעת קול, ראייה או הרחה, אין בשימושו דין מעילה אך עדיין למסקנת הגמרא שימוש זה אסור.

בעלי התוספות (ד"ה אשה הייתה בוררת) בסוגייתנו שואלים שאלה זו, ומסבירים שכוונת הגמרא היא רק ללמד על עוצמת האור שהייתה בזמן השמחה ולא על ההיתר להשתמש בו.

הסבר נוסף כותב הרב משה סופר (מסכת שבת דף כב), לדבריו אין בעיה ליהנות מהאור של האש אף לכתחילה משום שלא מדובר בחפץ של הקדש, שכן אין בעלות על אש משום שאין בה ממש. הקושי בדבריו הוא שמהגמרא במסכת ראש השנה (דף כח ע"א), בנוגע להנאה משופר של הקדש על ידי שמיעת קולו, אנו למדים שהאמור הוא בנוגע להנאה אשר מגיעה מעצמה, ולא בהנאה שהאדם יוזם אותה לצורכו. (באופן זה מסביר את הסוגיה גם רבי נסים גירונדי בחידושי הר"ן, על מסכת ראש השנה, שם).

יתכן להסביר, שאין דין מעילה באור הקדש אם הנר דלוק לצורך ההקדש ובנוסף לזה האדם משתמש בנר לצורכו שלו ונהנה ממנו, אבל אם אדם מדליק לכתחילה נר מחומרים של הקדש לצורכו בלבד ונהנה לאורו פעולתו מוגדרת כמעילה. כלומר, הקביעה ש"קול מראה וריח אין בהם מעילה" נכונה רק באופן שפעולת ההנאה היא תוך כדי פעולת ההקדש – לדוגמא, במצב בו הקטורת מוקטרת ואין מוסיפים שימוש נוסף בהקדש, אבל אם תוקע אדם בשופר הקדש בכדי ליהנות ממנו יש במעשה שלו מעילה משום שהוא השתמש בהקדש – על אף שההנאה היא רק מהקול.