הנאום הראשון בספר דברים (פרקים א'-ג'): 'המבוא ההיסטורי'

  • הרב אלחנן סמט
 
א. נאום רחב המורכב מכמה יחידות
ב. אופיו המיוחד של הנאום הפותח את ספרנו
ג. ההבחנה ההיסטורית והספרותית בין שני חלקי הנאום
ד. חלקו הראשון של הנאום
ה. חלקו השני של הנאום
ו. מבנה הנאום השלם ומגמתו
 
א. נאום רחב המורכב מכמה יחידות*
 
ספר דברים כולו, מראשו ועד סופו, מכיל את הנאום הגדול שנשא משה לפני בני ישראל בימים שלפני הסתלקותו, החל מן האחד בחודש שבט (א', ג) ועד ליום מותו בשבעה באדר[1]. בכך מפגיש אותנו הספר עם סוגה ספרותית מיוחדת ונדירה במקרא – עם הנאום הרחב.
ברור הדבר שנאומו של משה איננו מהווה רצף ענייני אחד, אלא הוא בנוי יחידות יחידות. לשון אחר: ספר דברים מכיל נאומים רבים של משה, הנבדלים זה מזה ביום אמירתם, בתוכנם ובמגמתם. וכשם שבחלקים הסיפוריים שבמקרא מהווה הסיפור הבודד את היחידה נושאת המסר, כך בספר דברים היחידה נושאת המסר היא הנאום הבודד, הנבדל מן הנאום שלפניו ומזה שלאחריו. לימוד נאות של ספר דברים חייב אפוא להתחיל בתיחום גבולותיו של הנאום הבודד, כתנאי ראשון לתפיסת מבנהו ומהלך רעיונותיו, וכדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעותו – ממש כשם שיש לעשות בלימוד הסיפור המקראי.
מה הן הדרכים העשויות לסייע בידנו בתיחום הנאום הבודד? בדרך כלל קשה להסתייע בתוכנו של הנאום – בנושאו המיוחד – שהרי נושא זה הוא המבוקש; ובכל זאת, במקום שתוכן זה אחיד וניכר לעין יכול אף הוא לסייע בידנו (בדומה לעלילתו של סיפור). הגורמים העיקריים המסייעים בתיחומו של הנאום הבודד בספרנו הם הסממנים הסגנוניים והספרותיים המצויים בו עצמו.[2] לעתים ניתן להיֵעזר גם בסיוע שמחוץ לנאום עצמו, כפי שיתברר מייד.
במקומות אחדים בספרנו נקטע רצף הדיבור הישיר של משה (הדובר בנאומו בגוף ראשון) בדבריה של התורה עצמה, המתארת את משה בגוף שלישי. מקומות אלו נועדו לאורך רובו של הספר להבדיל בין חלקיו הגדולים, אך אגב כך הם מסייעים גם בתיחומם של הנאומים הסמוכים אליהם מלפניהם ומאחריהם.
בפסוקים כאלו, המדברים על משה בגוף שלישי, נפתח ספר דברים כולו (א', א-ה). רק בפסוק ו מתחיל נאומו של משה, וממנו ואילך נמשך דיבורו של משה ברצף עד ד', מ. כאן נקטע הרצף הנאומי בדיווח קצר של התורה:
 
ד', מא-מג              אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.
                                                לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ... אֶת בֶּצֶר... וְאֶת רָאמֹת... וְאֶת גּוֹלָן...
 
ובכן, פרקים א'-ד' מהווים את חטיבת הנאומים הראשונה בספרנו[3]. מהן יחידות הנאום המרכיבות חטיבה זו?
פרקים א'-ג' מתאפיינים בסקירת אירועים שונים מן העבר, החל ביציאה מחורב לאחר השהייה הממושכת שם, דרך המסע במדבר ותיאור חטא המרגלים והעונש עליו, וכלה בכיבוש ארצות סיחון ועוג ונתינתן לשני השבטים וחצי השבט. בנאום זה מקופל אפוא תיאורה של תקופה בת יותר משלושים ושמונה שנות המסע מהר חורב ועד למחנה בערבות מואב שבו נושא משה את נאומו.[4] מסתבר שתפקידו של נאום זה הוא לשמש כעין 'מבוא היסטורי' להמשך נאומו הגדול של משה. ואכן, בחינת המאורעות שנבחרו להיות משובצים בנאום זה מלמדת על מטרתו: בסקירה ההיסטורית הזו מונחת הכוונה להבהיר כיצד הגיעו ישראל לנקודת המקום והזמן שבה הם מצויים, ומהן הנסיבות המיוחדות שאיחרו את בואם למקום זה בשנות דור. בכך מניח הנאום את התשתית העובדתית-היסטורית לכל המשך הספר.
היכן מסתיים נאום זה? נראה כי חלוקת הפרקים, המסיימת את הנאום מעט לאחר פתיחתה של פרשת ואתחנן, בסוף פרק ג' (פסוק כט "וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר") – צודקת. שכן אף תפילתו של משה להיכנס לארץ – "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא..." (כג) – ואף דחייתה – "רַב לָךְ... כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְצַו אֶת יְהוֹשֻעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר... וְהוּא יַנְחִיל..." (כו-כח) – שתיהן מהוות חלק מאותו נאום, המתאר את האירועים השונים שהביאו את ישראל לנקודת המקום והזמן שבה הם מצויים: סמוך למעבר הירדן אל הארץ וסמוך להתחלפות מנהיגם משה ביהושע.
בְ-ד', א מתחילה אפוא יחידת נאום חדשה, ופתיחתה החגיגית ניכרת לעין (אף שהמילה הראשונה בה נועדה ליצור זיקה לשונית לנאום הקודם):
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת
לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ...
אופיו של הנאום החדש הזה שונה מאוד מזה של קודמו: בנאום זה אין משה סוקר את מאורעות העבר אלא מחנך ומטיף לשמור את המצוות כתנאי לירושת הארץ ולַקיום בה. אף כשהוא מזכיר בנאום זה אירוע מן העבר – את המעמד בחורב, דרך משל – אין הוא מתארו כפי שמתארים פרק היסטורי, אלא הוא מביאו במסגרת תביעה דתית הנוגעת להווה ולעתיד ובסגנון של הטפה נמרצת.[5]
 
בעיון זה נעסוק במבנהו ובמגמתו של הנאום הראשון בספרנו (פרקים א'-ג')[6].
 
ב. אופיו המיוחד של הנאום הפותח את ספרנו
 
תיחומו של הנאום הראשון בספרנו, שעליו עמדנו בסעיף הקודם, לא היה כרוך בקושי מיוחד, מפני אופיו המיוחד של נאום זה, השונה מכל הנאומים הבאים אחריו בספר דברים: בנאום זה סוקר משה אירועים שונים שאירעו לישראל מאז יציאתם לדרך אַחַר שהייתם הממושכת בהר חורב, ועד לעת האחרונה ממש. אין בסקירה זו כל דברי תוכחה של משה, והיא אף אינה מְלֻוָּה במסקנות חינוכיות-דתיות או מעשיות כל שהן. האופי ה"נייטרלי" הזה של הרצאה היסטורית גרידה, משתנה מאד כבר בנאום הבא: החל מן הנאום השני בספרנו (ד', א ואילך) ולאורך כל הנאומים הבאים בהמשך, שולטת נימת ההדרכה, החינוך והתוכחה. כל אירוע מן העבר העולה בנאומים הללו מובא בפירוש לשם אישוש טענה שקדמה לו[7] או לשם הסקת מסקנה חינוכית-דתית לאחריו.[8]
דווקא אופיו זה של הנאום הפותח את ספר דברים, כל כמה שהוא מקל על תיחומו של הנאום, מעורר קושי מסוג אחר: האם יש לנאום זה מטרה משל עצמו מלבד היותו מבוא להמשך הנאום הגדול? מהי כוונתו של משה, השב ומתאר אירועים שברובם הם ידועים לכול, כולל כאלו שהתרחשו זה עתה? משה אינו מביע את כוונתו במפורש, והיא עשויה להתברר רק מתוך ניתוחו של הנאום.
שאלות אחדות חייבות להדריך אותנו בבואנו ללמוד נאום זה במגמה לעמוד על כוונתו הכוללת:
  • אילו מאורעות בחר משה לכלול בסקירתו ההיסטורית הזאת, ואילו מאורעות חשובים לא הזכיר כלל.
  • מבין המאורעות שהזכיר, אלו הם שיש להם מקבילה בחומשים הקודמים ואלו מהם נתברר דבר קיומם רק בנאום זה?
  • האירועים שיש להם מקבילה בחומשים הקודמים – כיצד ניסחם משה בנאומו? מהם ההבדלים ומהי מגמתם?
  • מהו מבנה הנאום, וכיצד מסודרים האירועים השונים במסגרת מבנה זה, הן מן הבחינה הכרונולוגית והן מבחינת כמות התיאור המוקדשת לכל אירוע.
תשובה מלאה על שאלות אלו מחייבת לימוד שיטתי ומסודר של כל פסקה בנאום זה. רק לאחר מכן ניתן להסיק מסקנה כוללת ביחס לנאום בשלמותו. בעיון זה, מפאת קוצר היריעה, לא נלך בדרך הראויה הזאת, אלא ננסה להגיע למסקנות בעיקר באמצעות התבוננות במבנה הנאום, תוך נגיעה גם בשאלות האחרות שהצגנו כאן.
 
ג. ההבחנה ההיסטורית והספרותית בין שני חלקי הנאום
 
בחינת האירועים השונים המתוארים בנאומו של משה בפרקים א'-ג' מעלה שהם נחלקים לשתי תקופות שפער זמן גדול מפריד ביניהן: בחלקו הראשון של הנאום, החל מפתיחתו (א', ו) ועד לפסוק הפותח את פרק ב', מגולל משה את אירועי הדור הראשון ליציאת מצרים, ותיאור זה משתרע על פני ארבעים ושניים פסוקים. האירועים האחרונים שמתאר משה בחלק זה של נאומו הם העונש שהושת על ישראל בעקבות חטא המרגלים – ביטול כניסתו של דור זה לארץ והציווי עליו לשוב על עקבותיו (א', מ) "וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף", וקיום הדבר – (ב', א) "וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי, וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים". 'ימים רבים' אלו נמשכו שלושים ושמונה שנים, שעליהן לא נאמר דבר בנאומו של משה[9].
החל בפסוק ב', ב מתחיל משה לתאר את מאורעותיו של הדור השני (זה העומד להיכנס לארץ) בשנה הארבעים ליציאת מצרים – את דרכו אל ארץ ירושתו. תיאור זה הולך ונמשך עד לסוף הנאום הזה (ג', כט) על פני ששים וחמישה פסוקים.
הבחנה כרונולוגית-היסטורית זו בין שני חלקי הנאום אינה מבוארת בגוף הדברים של משה, והיא מבוססת על ידיעותינו את זמנם של האירועים השונים המתוארים בנאום מסֵפֶר במדבר[10]. אף על פי כן, מייד נִוָּכַח כי חלוקת הנאום לשני חלקים – שתי תקופות – מוכחת מגוף הנאום עצמו.[11]
הבה נשווה את פתיחותיהם של שני חלקי הנאום:
 
פתיחת חלק א דור ראשון – א', ו-ז
פתיחת חלק ב – דור שני – ב', ב-ג
ו   ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר:
     רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה.
ז   פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי...
ב   וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
ג   רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה
     פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה.
 
אלו שני הציוויים של ה' על שני הדורות להתחיל במסע לקראת הכניסה לארץ ולקראת כיבושה. ההבדל בין שני הדורות הוא בשאלה מה היה מצבם לפני שנצטוו בכך: דור יוצאי מצרים היה נתון בחנייה ממושכת של כשנה בהר חורב. על כן מְצַוה עליו ה': "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה"; דור הבנים היה נתון בנדודים ממושכים במדבר, ללא תכלית וללא מטרה, כפי שנגזר על אבותיהם של בני דור זה בעקבות חטא המרגלים, וכפי שנאמר בסוף חלקו הראשון של הנאום (ב', א) "וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים". על כן מצווה עליו ה' "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה".
עתה הבה נשווה את סיומם של שני חלקי הנאום הזה, וניווכח כי השימוש בשני הפעלים מן השורשים יש"ב וסב"ב, שנוכחנו שהוא המבדיל בין שתי הפתיחות, מבדיל אף בין שני הסיומים, אך בסדר הפוך:
 
סיום חלק א – דור ראשון – ב', א
סיום חלק ב – דור שני – ג', כט
וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר
וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר
 
האם ישנה משמעות להקבלה הכיאסטית הזאת בין הפתיחה והסיום של חלקו הראשון של הנאום לבין הפתיחה והסיום של חלקו השני, מבחינת שימושם בפעלים מן השורשים יש"ב – סב"ב ומבחינת מה שמייצגים שני הפעלים הללו?
השורש יש"ב מציין מנוחה ויציבות, וכשהוא מאפיין את מצבם של ישראל הוא מתאר מצב חיובי; השורש סב"ב מציין תנועה חסרת תכלית, וכשהוא מאפיין את מצבם של ישראל הוא מתאר כמובן מצב שלילי. התשובה על שאלתנו היא, אפוא, כי ההיפוך הכיאסטי בתיאורם של שני הדורות, מבחינת נקודת המוצא ונקודת הסיום בתיאור מהלכו של כל אחד מהם, יוצר הנגדה רבת משמעות ביניהם: דור יוצאי מצרים השיג את השגיו הגדולים בישיבתו בהר חורב: שם קיבל את התורה ושם כרת ברית עם ה'; שם בנה משכן לה' שיְלַוֶּה אותו בהמשך דרכו, ושם עשה את ההכנות הנחוצות למסעו אל הארץ שהובטחה לו. אולם עקב חטאו הגדול בסמוך לכניסה לארץ, סיים דור זה את קורותיו ב"וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים" – בסיבוב חסר תכלית במדבר, בחיים חסרי יציבות שאינם מתוארים כלל בתורה.
קורותיו של דור בנים הפוכות מאלו של אבותיו: ראשיתן באותו 'סיבוב' ממושך שנגזר על האבות, ושבו נטלו חלק בהכרח גם הבנים. אולם סיום קורותיו הוא בישיבה ממושכת "בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר" – זו נקודת הזינוק לכניסה לארץ. במקום זה כרת דור הבנים ברית מחודשת עם ה' – ברית ערבות מואב, ובמקום זה שמע את משנה התורה מפי משה וערך את ההכנות הנחוצות לקראת הכניסה לארץ. נמצא כי ערבות מואב לדור השני, הרי הן כהר חורב לדור הראשון.
על ההיפוך הזה שבין שני הדורות בנוי כל הנאום הפותח את ספרנו, כפי שניווכח בהמשך עיוננו.
 
ד. חלקו הראשון של הנאום
 
הרכבו של החלק הראשון ונושאו
 
בחלקו הראשון של הנאום ניתן להבחין בפסקאות הבאות:
 
1.  א',                ו-ח          -  צו ה' לפנות מהר חורב לארץ כנען ולרשת אותה.
2.       ט-יח       -  מינוי השופטים.
3.       יט-כא    -  ההליכה במדבר עד קדש ברנע והצַו לרשת את הארץ.
4.       כב-מ       -  מעשה המרגלים ועונש העם.
5.       מא-ב', א                -  כשלון העולים ההרה והפְּנִייה חזרה למדבר.
 
קל להגדיר את נושאו של חלק זה בנאומו של משה, שכן ארבע מתוך חמש הפסקאות המנויות כאן סובבות סביב נושא זה: כיצד שיבש דור יוצאי מצרים את התכנית האלוהית להכניסם לארץ, בסירובם לקיים את צו ה' לעלות ולרשת אותה.
עד פסוק כא מתואר רצון ה' והצו שציוה על ישראל במה שנוגע לכניסה לארץ, ומפסוק כב ועד סוף חלק זה של הנאום – הפסוקים המהווים עיקרו של חלק זה – תיאור חטאם של ישראל ועונשם, אשר שיבשו במעשיהם את התכנית האלוהית ביחס לדור זה שיבוש שאין לו תקנה.
רק פסקה אחת, בת עשרה פסוקים, אינה משתלבת במבט ראשון בנושא זה – תיאור מינוי השופטים (ט-יח). פסקה זו חוצצת בין צו ה' לפנות אל ארץ כנען ולרשת אותה (פסקה 1), לבין תיאור מימושו בהליכה עד גבולה הדרומי ומסירת צו ה' לרשת את הארץ מפי משה לעם (פסקה 3). ובכן, מבחינת ההקשר שבו נתונה פסקה זו, היא אמורה להתקשר להכנות הבאות מצד ה' או מצדו של משה לכניסת ישראל לארץ,[12] אולם כיצד היא קשורה לכך?
כבר עמד על כך ר"י אברבנאל, כי מינוי השופטים המתואר בנאומו של משה היה לשתי תכליות:
ולפי שמינוי השופטים... מתייחס (1) אל יישוב הארץ, מדינה ומדינה ועיר ועיר, (2) והוא גם כן דבר מיוחס למלחמות, אמר (- משה), שכל כך הייתה ירושת הארץ קרובה בעיניו לבוא, שהוא השתדל מייד למנות עליהם השרים והשופטים, אשר יצאו לפניהם ואשר יבאו לפניהם (- במלחמה), ואשר ישפטו את העם בעריהם (- בארץ). וכל זה בחשבו כי ירושת הארץ וכיבושה תהיה בידיהם מהרה.
הראיה החזקה להיבט הצבאי של מינוי השופטים היא מספרם העצום: בברייתא במסכת סנהדרין יח ע"א נעשה חשבונם הכולל: "נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות", וכדי שהמספר יהיה ברור נרשום אותו גם בסְפרות: 78,600. וכתב על כך רי"א (בספק הששי שהקדים לפרשת דברים):
הנה לעניין המשפט היה די בשרי אלפים, ומה לו לירד לשרי מאות, כל שכן לשרי עשרות... ואם עד אותו זמן היה מספיק לישראל כולו בעניין המשפט משה לבדו, איך אחר כך לא הסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ובחר במנהיגים רבים כל כך... והוא דבר זר מאד.
מנגנון כה עצום של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות בתוספת לשוטרים (פסוק טו) מעיד על מבנה צבאי היררכי שבו שרי הצבא לדרגותיהם השונות משמשים גם כשופטים של העם הנתון לפיקודם.[13]
כוונת משה בתיאור מינוי השופטים היא אפוא ליצור הנגדה בין השתדלותו ורצינותו בהכנות לקראת הכניסה לארץ לבין דחייתו של העם את צו ה' ואת הכנותיו של משה לכניסה אליה. אפשר שניגוד זה בא לידי ביטוי לשוני בנאומו של משה:
 
יזמת משה לקראת הכניסה:
יזמת העם לדחיית הכניסה:
ט     וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:...
יד    וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ: טוֹב הַדָּבָר...
כב   וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ:...
כג    וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר...
 
 
האירועים בחלק הראשון של הנאום שאין להם מקבילות בספר במדבר
 
האם לכל האמור בחלק זה של הנאום יש מקבילות בחומשים הקודמים? ודאי שלא כך. נציין כאן כמה עניינים שאין להם הקבלה במה שקדם לספרנו:
 
פסקה 1 – צו ה' לפנות מהר חורב לארץ כנען ולרשת אותה, אינו כתוב בספר במדבר![14] בפרשת בהעלותך – במדבר י' – מתואר המסע מהר חורב "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם" (- דברי משה לחובב שם בפסוק כט). אולם צו כמו בדברים א', ו-ח לא נמצא שם.[15]
אף פסקה 3 אין לה מקבילה בספר במדבר במקום המתאים בראש פרשת שלח – במדבר י"ג[16], וחסרונה תלוי בחסרון המקבילה לפסקה 1: כיוון שבספר במדבר לא נזכר צו ה' שבמקומנו "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי", חסר בו גם תיאור קיומו כפי שהדבר בפסקה 3 "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ... דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי[17] כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֹתָנוּ"; כיוון שבספר במדבר לא נזכר צו ה' "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ..." גם לא מתוארת מסירתו של הצו לישראל כפי שהדבר בפסקה 3 "רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ...".
אף בפסקה 5 אנו מוצאים את דבר ה' שאין לו מקבילה ברורה בספר במדבר: על חפצם של ישראל החוטאים לעלות ההרה, לאחר שנגזר עונשם, מגיב ה':
א', מב    וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ, כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם
וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
במקום המקביל, בתיאור חטא המעפילים – במדבר י"ד, נאמר:
י"ד, מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח.
        מב   אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.
אמנם אפשר שכוונת משה בדבריו בספר במדבר "אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' " היא לדבר ה' שהוא מצטט בנאומו,[18] אך אין שם ציטוט של דבר ה' הזה.
 
מהו המכנה המשותף לכל הדברים הללו, הנודעים לנו בנאומו של משה ושאינם מפורשים בספר במדבר? המכנה המשותף הוא שבכולם מופיע דבר ה' המפורש המכוון ומדריך את ישראל.
חטא המרגלים וחטא המעפילים מופיעים שניהם בנאומו של משה כהמראה בוטה של דבר ה' המפורש שקדם לחטאים הללו. כוונה זו של משה בנאומו, להציג את שני החטאים הללו כהמראה של דבר ה' המפורש, מתבטאת בבירור בדבריו:
חטא המרגלים:   א', כו      וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.
חטא המעפילים:     מג       ... וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.
ושים לב: הַמְרָאָה ראשונה הייתה באי-נכונות לעלייה אל הר האמורי, ואילו המראה שנייה של פי ה' הייתה בעלייה אליו שנעשתה בזדון.
נמצא, כי המסגרת ההיסטורית משמשת בחלק זה של נאומו של משה כדי לתאר את יחסו של דור יוצאי מצרים אל ארץ ייעודו: זהו דור שביחסו אל הארץ הוא ממרה את פי ה'. הוא אינו עולה אליה כאשר מְצַוֵּהוּ ה' במפורש לעלות, ועולה אליה במזיד כאשר ה' מְצַוֵּהוּ במפורש שלא לעלות.
ה. חלקו השני של הנאום
 
הרכבו של החלק השני ונושאו
 
בחלקו השני של הנאום ניתן להבחין בפסקאות הבאות:
 
1. ב',  ב-ח1           -  צו ה' לפנות צפונה ולעבור בגבול בני עשו, האיסור להתגרות בם וקיום הצַוִים.
2.       ח2-טז      -  המעבר בדרך מדבר מואב וצו ה' האוסר להתגרות במואב מלחמה; תיאור מעבר נחל זרד.
3.      יז-כג        -  צו ה' האוסר להתגרות בבני עמון.
4.      כד-לז       -  צו ה' להילחם בסיחון ולרשת את ארצו וקיומו.
5. ג', א-יא        -  צו ה' שלא לירא מעוג מלך הבשן אלא לרשת את ארצו וקיומו.
6.     יב-כב        -  הנחלת הארץ שנכבשה לשני השבטים וחצי השבט והצו להם לעבור חלוצים; חיזוקו של יהושע.
7.     כג-כט       -  תפילתו של משה להיכנס לארץ ואי-קבלתה.
אף נושאו של החלק הזה בנאומו של משה ניכר לעין: דרכו של הדור הנוכחי אל ארץ ירושתו וראשית הצלחתו בכיבוש הארץ. אף הפִּסקה האחרונה (7) שייכת לנושא זה על דרך הניגוד: בפסוקים שלפני הפִּסקה הזאת מתאר משה את דברי החיזוק שאמר ליהושע (ג', כא) "עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה, כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה". הצלחת הדור הנוכחי במלחמותיו בעבר הירדן המזרחי – מִקדמה היא לפני העיקר, לפני מלחמת כיבוש ארץ כנען העומדת לפני דור זה. אולם מקדמה זו נוגעת רק לבני דור זה וליהושע, האמור לקבל את המנהיגות עליהם, ואילו משה, שחשב כי שותפותו להצלחת הדור הנוכחי תזכה אותו להשלים את מעשיו בכניסה לארץ – הוא לא יזכה לכך.
 
האירועים בחלק השני של הנאום שאין להם מקבילות בספר במדבר
 
עתה אנו באים אל הבירור שעשינו בסעיף הקודם ביחס לחלקו הראשון של הנאום: מה בחלק השני של הנאום חוזר על דברים שסופרו לנו בחומש במדבר, ומה נתחדש לנו עתה?
האירועים שאירעו בשנה הארבעים, והמתוארים בחלק זה של הנאום, מקבילים למסופר בפרשת חוקת בספר במדבר. אלא שבנאומו של משה התיאור רחב יותר, ויש בו פרטים חדשים רבים, הן במה שנוגע למסע בעבר הירדן המזרחי (פסקאות 3-1), והן במה שנוגע למלחמה בסיחון ובעוג (פסקאות 5-4).
 
למעבר במדבר מואב ובקרבת בני עמון (פסקאות 3-2) אין כלל מקבילה בפרשת חוקת[19]. אולם אף ביחס לתיאור המעבר בגבול בני עשו, שיש לו מקבילה בספר במדבר, נראה שאין כל דמיון בין הסיפור (בבמדבר כ', יד-כא) לבין דברי משה בנאומו. מסתבר שבשני המקומות הללו מתוארים שלבים שונים במסע: בספר במדבר מתואר המשא-ומתן שניהל משה עם מלך אדום עוד בהיות ישראל בקדש, על מעבר ישיר בארץ אדום מקָדש המצויה ממערב לה אל צפונה של ארץ אדום. מעבר ישיר זה נמנע מישראל עקב סירובו של מלך אדום, והם נאלצו לסבוב את ארץ אדום מדרומה (מעציון גבר) וממזרחה – ב"דרך מדבר מואב". צו ה' המתואר בנאומו של משה ניתן לישראל בעציון גבר, אחר שסבבו את הר שעיר ימים רבים, ולפני שהחלו להצפין וללכת בגבולם המזרחי של בני עשו.[20]
מהו הדבר המאפיין את תיאור מסעם של ישראל בעבר הירדן המזרחי בנאומו של משה? אין ספק: הצַוִים המפורשים של ה' המקדימים כל שלב במסע זה: הצו הראשון הנזכר כאן הוא זה שנידון בסעיף ב3 לעיל (ב', ג) "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה, פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה", והוא מקביל לצו שניתן לדור הקודם בהר חורב (א', ז) "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי...".
מכאן ואילך באה סדרת צַוִים של ה', המגבילים את ישראל ביחסם אל שלושת העמים שהם עוברים בגבולם: אדום, מואב ובני עמון:
 
ב', ד-ה    ... אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו... אַל תִּתְגָּרוּ בָם
כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם... כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר.
 
    ט         ... אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה
כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.
 
    יח-יט אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב – אֶת עָר. וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם
כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.
 
אופיו של חלק הנאום שאנו עוסקים בו בסעיף זה, משתנה החל מפסוק כד – מן הפסקה הרביעית: במקום הריסון וההבלגה, המאפיינים את מסע ישראל עד לחציית נחל ארנון, הופך המשך מסעם אל ערבות מואב – אל שער הכניסה לארץ – לרצף של מלחמות וכיבושים בשתי ארצות האמורי שבעבר הירדן המזרחי – ממלכת סיחון וממלכת עוג.
תיאור המלחמות והניצחונות הללו בנאומו של משה, חוזר תוך הרחבות אחדות על המסופר בבמדבר כ"א, כא-לה.[21] ובכן, אלו פרטים עקרוניים שלא סופר עליהם בספר במדבר נתחדשו בנאומו של משה?
הדבר הבולט שנתחדש בנאומו של משה בתיאור המלחמה בסיחון, הוא, שוב, צַוֵי ה' המְלַוִּים את ישראל במלחמתם זו: ביחד עם הציווי לעבור את נחל ארנון, נאמר לישראל:
 
ב', כד      ... רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה...
ולאחר סירובו של סיחון לאפשר את מעבר ישראל בארצו, בא צו נוסף:
    לא       וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ.
בסיפור המלחמה בסיחון בספר במדבר אין כל רמז לצַוֵי ה' הללו.[22]
 
כיצד הגיבו ישראל על כל צַוֵי ה' הללו המתגלים לנו בחלקו השני של נאומו של משה? האם נשמעו להם בשלמות? התשובה על כך חיובית בתכלית: לעתים היא מפורשת בכתוב ולעתים היא משתמעת ממנו.
על הצו שלא להתגרות בבני עשו (ב', ד-ו) נאמר:
 
ב', ח        וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר...
 
כלומר, לא פלשנו לארצם, אלא עברנו במרחק מאתם. מסלול הליכתם של ישראל היה ב"דרך מדבר מואב" העולה צפונה במדבר במזרחה של ארץ אדום, ושם קנו ישראל מאת האדומים אוכל ומים, כפי שנצטוו בפסוק ו: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם". על קיומו של צו זה אנו למדים מדברי השלום שנשלחו לסיחון (כח-כט): "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי, וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי... כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר... ".
קיומו של הצו שלא להתגרות במואב מלחמה (בפסוק ט) אמנם אינו מתואר בכתוב, אולם הוא משתמע מן העובדה שישראל המשיכו להצפין בדרך מדבר מואב, ממזרח לארץ מואב, וחצו את נחל ארנון (- גבולה הצפוני של מואב באותו הדור) ללא כל מלחמה.[23] בהמשך דבריהם אל סיחון, שראשיתם הובאה לעיל, הם אומרים לו: "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר" – ומשמע מכאן שכמנהגם של ישראל באדומים, כך נהגו גם במואבים: הם קנו מאתם אוכל ומים בכסף מלא.
קיומו של הצו שלא להתגרות בבני עמון מתואר בין תיאור המלחמה בסיחון לבין תיאור המלחמה בעוג מלך הבשן[24]:
 
ב', לז      רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ
כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ.
וכיצד הגיבו ישראל על הצַוים ההפוכים של ה' – הצַוים להילחם בסיחון ובעוג? הם קיימו, כמובן, צַוים אלו, וה' נתנם בידם:
ב', לג-לו וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ (- את סיחון)
וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו וְאֶת כָּל עַמּוֹ.
וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא...
לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ
אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.
אף את הצו להילחם בעוג ללא מורא קיימו ישראל:
ג', ג-ד     וַיִּתֵּן ה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ
וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד.
וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא
לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם...[25]
 
נוכל לסכם ולומר, כי בחלקו השני של נאום זה משתמש משה באירועים השונים שאירעו זה עתה, בשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, כדי לתאר את אופיו של הדור הנוכחי העומד להיכנס לארץ ביחסו אל ארץ ייעודו: אופיו של דור זה הפוך לחלוטין משל קודמו, כפי שמתגלה במבחן הדומה שעמד לפני שניהם – מבחן היחס אל הארץ: הדור הנוכחי מקיים בקפדנות ובנאמנות מוחלטת את צַוי ה' המדריכים אותו ביחסו אל הארץ. הוא נמנע ממלחמה ביושבי הארץ, כאשר זו נאסרת עליו על ידי ה'[26], והוא נלחם בגבורה ובלא רתיעה ביושבי הארץ האחרים, כאשר מְצַוֵּהוּ ה' להילחם.
 
ו. מבנה הנאום השלם ומגמתו
 
עתה מתבהר היחס בין שני חלקי הנאום הפותח את ספר דברים, ויחד עמו מתבהרים גם נושאו של הנאום השלם ומטרתו של משה בנאום הזה.
בסעיף ב3 הראֵנו כי המסגרות של שני חלקי הנאום מצויות בהקבלה ניגודית, והסברנו את משמעות הניגוד הזה בין שתי המסגרות: זהו הניגוד בין דור יוצאי מצרים לדור של בניהם, ניגוד שעליו בנוי הנאום כולו.
 
ואכן, בחינת תוכנם של שני חלקי הנאום הראתה לנו כי בחירת האירועים המתוארים בכל חלק, הוספת הפרטים החדשים שלא נודעו לנו מסֵפֶר במדבר וההדגשות שמדגיש משה בכל חלק מנאומו, נועדו לאפיין את שני הדורות הללו על דרך ההנגדה ביניהם.
אבן הבוחן לאפיונם של שני הדורות הללו הוא יחסם אל הארץ – האם הוא בהתאמה לצווי ה' אם לאו. הדור של יוצאי מצרים נכשל ביחסו אל הארץ: הוא המרה את פי ה' בכל מה שצִוָּהוּ ה'; הדור הנוכחי, לעומתו, פעל כפי שצִוָּהוּ ה' בכל הנוגע לארץ ואף הצליח במעשיו.
כפי מעשיהם של שני הדורות הללו, בהמראת פי ה' או בהישמעות לו, כך גם עלה בחלקם: הדור הראשון נענש על כך שהמרה את פי ה', ולא זכה להיכנס לארץ, אלא כלה במדבר תוך סיבוב חסר תכלית בו; הדור השני, לעומתו, לא רק שזכה לנצח שני עמים ולרשת את ארצם ולהגיע אל שערי ארץ כנען, אלא שמובטח לו, מפני הישמעותו העקבית לדברי ה' בנוגע לארץ, שימשיך ויצליח בדרכו, שינצח את מלכי כנען ויזכה לרשת את ארץ ייעודו. לקח אופטימי זה ביחס לדור הנוכחי מנוסח בדברי משה אל יהושע לקראת סיום נאום זה:
ג', כא      עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה
כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה.
     כב      לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.
פרשנים אחדים סברו כי מטרתו של משה בנאומו זה היא להוכיח את ישראל על חטאיהם, והנאום בכללו הוא נאום תוכחה[27]. דבר זה אינו מסתבר, שהרי החטאים שאותם מזכיר משה בפירוש הם חטאי הדור שיצא ממצרים ושכלה במדבר. אין טעם אפוא להוכיח את הבנים על חטאי אבותם, כאשר מעשי הבנים אינם דומים כלל למעשי אבותם, אלא הפוכים להם. בחינת תוכנו של הנאום, על שני חלקיו, ובחינת מבנהו, מביאה למסקנה הפוכה: זהו נאום חיזוק ועידוד לדור העומד להיכנס לארץ! חלקו הראשון של הנאום לא נועד אלא לשמש רקע חשוך לחלקו השני והמאיר של הנאום. העיסוק בחטאי דור האבות אינו מהווה תוכחה לבניהם, אלא הכנה לנאום שבח לבניהם, שדרכם שונה והפוכה משל אבותם. הדבר שמייחל לו משורר תהילים במזמור ע"ח, כבר נתקיים בדור העומד להיכנס לארץ:
 
ע"ח, ו     לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ  יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם
      ז        וְיָשִׂימוּ בֵאל-ֹהִים כִּסְלָם                  וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ.
      ח       וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם                             דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה
                                דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ                               וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ.
 
אף בחינה כמותית של שני חלקי הנאום, מגלה כי חלקו השני, המוקדש לדור הנוכחי, ארוך באופן משמעותי מחלקו הראשון המוקדש לדור יוצאי מצרים, זאת על אף שהאירועים הנזכרים בו אירעו זה עתה, ואם כן אין צורך לכאורה לחזור עליהם. בחינה זו מלמדת אף היא, כי חלקו השני של הנאום, הוא החלק העיקרי בו.[28]
 
עם סיום עיוננו אנו חפצים לבחון, האם קיימת הקבלה ספרותית ברורה בין שני חלקי הנאום (מלבד הניגוד הכללי ביניהם, שעליו עמדנו עד עתה, ומלבד ההקבלה הניגודית בין מסגרותיהם של שני חלקי הנאום שעליה עמדנו בסעיף ג).[29]
בחלקו הראשון של הנאום מצוטטים שני צַוים של ה', שאת שניהם המרו בני דור יוצאי מצרים:
 
א.  הצו לעלות ולרשת את הארץ (הבא מפי ה' בפסקה 1 והחוזר בפי משה בפסקה 3) והמראתו במעשה המרגלים (כמתואר בפסקה 4, ובתמציתיות בפסוק כו בה "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם").
ב.   הצו שלא לעלות אל הארץ ולא להילחם, הניתן מפני חטאם הקודם ומפני העונש שהושת עליהם (פסקה 5, פסוק מב), והמראתו במעשה 'המעפילים' (באותה פסקה, ובתמציתיות בפסוק מג בה "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה").
מבחינה כמותית אין דמיון בין שני תיאורים אלו בחלקו הראשון של הנאום: לצו הראשון של ה' ולתיאור המראתו מוקדשות שלוש פסקאות שיש בהן 25 פסוקים; ואילו לצו השני ולתיאור המראתו מוקדשת פסקה אחת בלבד שיש בה 5 פסוקים. הפער הגדול הזה מובן: עיקר חטאו של דור יוצאי מצרים היה באי-נכונותו לעלות ולהילחם; זה היה מבחנו הגדול שבו נכשל, ורק מחמת כישלון זה נשתלשל כישלונו השני (והמפתיע), שעלה ונלחם תוך המראת פי ה' בשנית.[30]
בחלקו השני של הנאום מצוטטים אמנם צַוים רבים של ה', שכאמור בסוף הסעיף הקודם, את כולם קיימו בני הדור הנוכחי. ניתן לחלק צַוים אלו לשתי תקופות זמן שונות ולשני סוגים של צַוים וקיומם:
א.  הצַוים להימנע ממלחמה באדום, במואב ובבני עמון וקיומם במהלך המסע בעבר הירדן בגבולם של עמים אלה (פסקאות 3-1).
ב.   הצַוים להילחם בסיחון ובעוג וקיומם (פסקאות 5-4).
בין שני תיאורים אלו קרוב להיות שוויון כמותי: לצוים הראשונים ולקיומם מוקדשות שלוש פסקאות שיש בהן 22 פסוקים; ואילו לצוים האחרונים ולקיומם מוקדשות שתי פסקאות שיש בהן 25 פסוקים.[31] החשיבות היחסית של קבוצת הצוים הראשונה ושל קיומם בחלק זה של הנאום, מובנת: הדור הנוכחי שגדל כבן-חורין במדבר, וכיסופיו להיכנס סוף סוף לארץ ולהתנחל בה רבים, אינו פוחד להילחם כלל. אדרבה, הוא שָׂשׂ אלי קרב ובוטח בכוחו לנצח את אויביו[32]. מבחנו הגדול בהישמעות לצו ה' הוא דווקא בריסונו העצמי, בנכונותו להבליג מפני צו ה', ולא להתגרות מלחמה בעמים החלשים ממנו והמסרבים להרשות לו לעבור בגבולם. אף נכונותו להילחם על פי מצוות ה' ראויה לשבח ולתיאור נרחב, שכן בכך הוא מתקן את כישלון אבותיו.[33]
עתה מתבלטת מאליה ההקבלה הכיאסטית הניגודית בין שני חלקי הנאום:
 
 
חלק א                    צו ה' לעלות ולרשת את הארץ (פסקאות 3-1)
והמראתו בחטא המרגלים (4)
 
                                צו ה' שלא לעלות ולא להילחם
                                והמראתו בחטא המעפילים (5)
 
חלק ב                     צו ה' שלא להילחם באדום מואב ובני עמון
                                וקיומו (3-1)
 
                                צו ה' להילחם ולרשת את ארצות סיחון ועוג
                                וקיומו (6-4)
 
 

*  עיון זה לקוח מן העיון לפרשתנו שנדפס בספרי העיונים בסדרה השניה, אך במסגרת בית המדרש הוירטואלי הוא מפורסם כעת לראשונה.
[1] תאריך פטירתו של משה אמנם אינו מפורש בכתוב, אולם במסכת קידושין (לח ע"א) עורכת הגמרא חשבון מדוייק על סמך הכתובים בספר יהושע, וחשבון זה מביא אל שבעה באדר.
[2]  מן הראוי להזכיר כאן את עבודת הדוקטור של ד"ר ישראל ברוידא ז"ל "הנאום בספר דברים – סגנונו ואמצעיו הרטוריים" (אוניברסיטת תל אביב, תשל"ג). בעבודה זו עמד הכותב על דרכי הסגנון המיוחדות לספר דברים, הנובעות מאופיו הרטורי כנאום, וגם השתמש בהבחנותיו הסגנוניות הללו לא אחת לשם תיחום יחידות נאום בספר דברים.
[3] פרקים ה'-כ"ו הם חטיבת הנאומים השנייה והעיקרית בספר דברים, לאחריה חוזרת התורה לתאר את משה בגוף שלישי (כ"ז, א-ב): "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר: שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה... וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ... וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת...".
[4] כאמור בְ-ב', יד: "וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם".
[5] כדי להבהיר את ההבדל בין סקירה היסטורית לבין הטפה די להשוות תיאור של שני אירועים בשני המקומות: (א', כ-כו) "וָאֹמַר אֲלֵכֶם: בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי... וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ... וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח... וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ... וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר... וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת"; (ד', ט-טו) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח... וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ... יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי... וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב".
[6] בנאום הכלול בפרק ד' עסקנו בעיוננו לפרשת ואתחנן בסדרה השניה.
[7] לדוגמה: בפרק ט' נשמעת הטענה כנגד ישראל "... כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה. זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' " (פסוקים ו-ז). כדי לאשש טענה זו בא תיאור חטא העגל בהמשך, באריכות רבה יחסית (פסוקים ח-כא), ונזכרים גם החטאים בתבערה, במסה ובקברות התאוה (כב), וכן חוזר ונזכר חטא המרגלים (כג).
[8] לדוגמה: בפרק ח' מתוארים הנסים השונים שעשה ה' לישראל בדרך הליכתם במדבר (פסוקים ב-ד), כדי להקדים תיאור זה לתביעה שבהמשך (פסוקים ו-כ), כי בבוא העם אל הארץ הטובה לא ירום לבבו על החיל שעשה ולא ישכח את ה'.
[9] דבר זה אינו מיוחד לנאומו של משה. אף בספר במדבר לא תוארו מאורעותיו של דור זה לאחר חטא המרגלים ומרד קורח, שהיה כנראה סמוך לחטא המרגלים. ראה על כך בעיוננו לפרשת חוקת בסדרה הראשונה, עמ' 216-215 והערה 3 שם.
[10] ראה בעיון הנזכר בהערה הקודמת כולו.
[11] על אף חלוקת הנאום לשני חלקים ברורים שיש ביניהם הקבלה (כדלהלן), ניכר שאין אלו שתי מחציות שוות של היחידה הספרותית, שהרי החלק השני ארוך בהרבה מהראשון. אמנם הפער בין שני חלקי הנאום יקטן במדת מה, אם נשים לב שבחלק השני של הנאום ישנן כמה "הערות היסטוריות מוסגרות, אשר יש להניח כי לא נאמרו בשעת הנאום, אלא נוספו על ידי משה רבנו בשעת הכתיבה" (אלה הם הפסוקים ב', י-יב; שם כ-כג; ג', ט; שם יא; שם יג2-יד. סך הכול כאחד עשר פסוקים), כדברי רד"צ הופמן בפירושו לספר דברים עמ' יט. אף אם נפחית פסוקים אלו מן החלק השני של הנאום, עדיין הפער בין שני חלקיו גדול. נראה אפוא שהחלוקה לשתי מחציות שוות המאפיינת הן את הסיפור במקרא והן את השירה בו (ואף פרשות הלכתיות אחדות) אינה נוהגת בהכרח ביחידות הספרותיות המרכיבות את ספר דברים – בנאום הבודד. דבר זה צריך בירור נוסף (וראה הערה 28 להלן).
[12] ומכאן שקשה לקבל את פירושו של סְפורנו לפסוק יב: "סיפר להזכירם את פשעם, שאף על פי שבישר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה... לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חברו... עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי, ואין זה כי אם מרוע לב". פירוש זה אינו הולם את מיקום תיאורו של האירוע בחלק זה של הנאום.
[13] א. אחת הראיות שמביא רי"א למשמעות הצבאית של מינוי השופטים (בתוך הספק השביעי שהקדים לפרשתנו) היא מסיפור המלחמה במדין (במדבר ל"א, יד): "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" – האם אין אלה אותם שרי אלפים ושרי מאות שנתמנו לשופטים, ושאת מינויים מתאר משה במקומנו?
   ב. על פי המשמעות הזאת של תיאור מינוי השופטים בנאומו של משה, מסביר רי"א את סיבת אי-הזכרתו של יתרו בדברי משה, ואת ייחוס המינוי לזמנה של היציאה לדרך מהר חורב – עיין בדבריו בסוף פירושו לעניין מינוי השופטים, החל במילים "והנה נשאר לבאר איך לא ייחס מינוי השופטים והשרים לעצת יתרו..." (במהדורת א' שוטלנד, הוצאת חורב, ירושלים תשנ"ט, עמ' 31-30. וראה שם את הערת המהדיר 10).
[14] הקרוב ביותר לצו ה' המצוטט בדברי משה הוא מה שנאמר בשמות ל"ג, א-ג לאחר חטא העגל. אולם הצו ההוא נאמר לפני כפרת חטא העגל וחידוש הברית (שמות ל"ד) ולפני בניית המשכן וחנוכתו. אירועים אלו הביאו את ישראל לשהות בחורב עוד חודשים רבים (כשמונה חודשים), וגרמו לדחייה בקיום צו ה' שבראש פרק ל"ג ולשינוי רב באופיו ("כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ..." – שם, ג). לעומת זאת, הצו המצוטט בדברי משה בנאומו מתייחס לסיום הישיבה הממושכת בהר חורב (למעלה משנה), ועל כן נאמר בראשו "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה".
[15] לא כך הדבר בחומש במדבר השומרוני, שבו מופיעה בפרק י', אחר מצוות החצוצרות, תוספת זו: "וידבר ה' אל משה לאמר: רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם..." ומכאן מילה במילה כבדברים א', ו-ח. וראה בהערה הבאה.
[16] לא כך הדבר בחומש במדבר השומרוני, שבו מופיעה לפני פרשת המרגלים (החל בפרק י"ג) תוספת זו: "ויאמר משה לבני ישראל: באתם עד הר האמרי..." ומכאן מילה במילה כבדברים א', כ-כא, וראה בהערה הקודמת (אף המשך האמור בדברים מופיע שם בהסבה לסיפור בגוף שלישי: "ויקרבו אל משה ויאמרו: נשלחה אנשים לפנינו... וייטב הדבר בעיני משה" – כבפסוקים כב-כג בדברים).
אין צריך לומר שנעשתה פה התאמה מלאכותית בין שני החומשים, כדי שלא ייקשה החסרון הכפול שאנו דנים בו למעלה.
[17] "דרך הר האמרי" פירושה הדרך המביאה אל הר האמורי.
[18] דיון על שאלה זו נמצא בעיוננו לפרשת שלח בסדרה השניה: "המעפילים", סעיף ב2. דעת רמב"ן היא אמנם כמו שכתבנו למעלה, אולם דעת ר"י בכור-שור וחזקוני היא כי כוונת משה במילים "אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' " היא למה שגזר ה' לפני כן על ישראל בעקבות חטא המרגלים.
[19] א. וראה במדבר כ"א, יא-יג; וכן שם פסוק כד.
   ב. אולם בדברי יפתח אל מלך בני עמון (שופטים י"א, טז-יח) ישנה הקבלה למעבר במדבר ממזרח למואב, ולהימנעות ישראל מלפגוע במואב.
[20] כוונת דברי משה בפסוק ח "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר", היא שלא חצינו את ארץ אדום במרכזה, אלא הקפנו אותה בריחוק "מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו", ובהיותנו בקצה דרך הערבה, באיזור אילת ועציון גבר (שהוא גבולה הדרומי של ארץ אדום), פנינו ממנה ("מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה") צפונה (כפי שנצטווינו שם "פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה"), "וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב" – בדרך העוברת מזרחית לאדום, בסְפַר המדבר, והעולה אל "מִדְבַּר מוֹאָב".
[21] בקשת המעבר בארצו של סיחון רחבה ומפורטת בנאומו של משה יותר מזו שבספר במדבר. אף תיאור הכיבוש של ארצו מכיל בנאום כמה פרטים שאינם בספר במדבר: החרמת תושבי הערים הכבושות ולקיחת הבהמות כשלל.
מאידך תיאור כיבושה של יעזר (במדבר כ"א, לב), שהייתה כנראה ממלכה בפני עצמה בין ממלכת סיחון לממלכת עוג, חסר בנאום שבספר דברים.
[22] לא כך הדבר במה שנוגע למלחמה בעוג: כאן מופיע צו ה' הן בספר במדבר (כ"א, לד) והן בנאום שבספר דברים (ג', ב) וחזרתו בשני המקומות היא מילה במילה.
[23] דבר זה, שבני ישראל נמנעו מכל התגרות במואב ועל כן נמנעו מלהיכנס לארצו ועקפוה ממזרח, מפורש בדברי יפתח (ראה הערה 19ב).
[24] סיבת הדבר היא שרק כיבוש ממלכת סיחון הפגיש את ישראל עם גבול בני עמון מתוך קרבה ממשית, ואילו בעברם ב"דרך מדבר מואב" עד עברם את נחל ארנון, לא באו במגע ממשי עם גבול בני עמון, שכן ממלכת סיחון חצצה בין המקום שאליו הגיעו בני ישראל בחצותם את נחל ארנון, לבין ממלכת בני עמון. ריחוק זה נרמז בצו ה' בנוגע לבני עמון (ב', יט) "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם...".
[25] גדול קיום הצו להילחם בעוג מקיום הצו להילחם בסיחון משתי סיבות: ראשית, המלחמה בסיחון הייתה הכרחית כדי שישראל יוכלו להגיע אל הירדן ואל ארץ כנען. וכיוון שסיחון לא נתנם לעבור בארצו בשלום, ויצא נגדם למלחמה, נאלצו ישראל להילחם כנגדו ולכבוש את ארצו. אולם המלחמה בעוג לא הייתה הכרחית, ואף לוּ היו ישראל נמנעים ממנה, הייתה כניסתם לארץ כנען אפשרית.
שנית, מנאומו של משה מתברר (ג', יא) "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים (- ובְ-ב', יא נאמר "רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים..."), הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ", ואף עריו של עוג (ג', ה) "כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ". מסיבות אלה הִרתיעה המלחמה בעוג את משה, ועל כן מְצוה עליו ה' (מה שלא ציוה בנוגע לסיחון): "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (במדבר כ"א, לד; דברים ג', ב).
שני הנימוקים ליראה מפני עוג – היותו מיתר הרפאים והערים הבצורות בארצו – הרי הם הנימוקים שהשמיעו המרגלים בבואם להניא את העם מכניסה לארץ (במדבר י"ג, כח): "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". נמצא כי בייחוד בקיום צו ה' להילחם בעוג, הראה הדור הנוכחי, כי אין הוא דומה לדור אבותיו שחטאו בחטא המרגלים.
[26] ראוי להבהיר, כי האיסור להתגרות בשלושת העמים הקרובים לישראל אכן קשור ביחסם של ישראל אל הארץ. עבר הירדן המזרחי בכללו, ראוי אף הוא לישראל ולהתיישבם בו, כפי שאכן אירע בממלכות סיחון ועוג "מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן" (ג', ח). ארצות אדום, מואב ועמון הן בכלל עבר הירדן המזרחי, והן נאסרו על ישראל בכיבוש רק משום שהן ניתנו לעמים אלו על פי רצון ה', שבני עשו ובני לוט יירשו אף הם את נחלותיהם בקרבת ארץ כנען ובשכנות לישראל. דבר זה נאמר בפירוש בשלושת צַוי ה' ביחס לעמים אלו (אדום – ב', ה ושם יב; מואב – ב', ט; עמון – ב', יט-כב).
[27] כך נראה מדברי רש"י בראש החומש, אף שלא ברור אם כוונתו במילים "לפי שהן דברי תוכחות" היא לנאום הפותח את ספר דברים או גם להמשך הספר.
כך מעיר רמב"ן ביחס לתפילתו של משה בראש פרשת ואתחנן (שהיא מסיימת את חלקו השני של הנאום!) "הזכיר זה להודיע כי הארץ הייתה חביבה עליו מאד, ולא זכה אליה בעבורם, כל זה מתוכחותיו" (סוף פירושו לפסוק כג). וראה גם דבריו בראש פרק ד': "והנה השלים התוכחות...". בייחוד אומר זאת רמב"ן בהקדמתו לספרנו: "וטרם שיתחיל בביאור התורה (- ה', א ואילך) התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם, כמה ימרוהו במדבר... ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יִסָּפוּ בכל חטאתם...".
ראה גם בדברי רש"י, רשב"ם וחזקוני לפסוק החותם את נאומו זה של משה (ג', כט) "ונשב בגיא מול בית פעור".
[28] ראה דברינו בהערה 11 שאותה סיימנו במילים "ודבר זה מצריך בירור נוסף". אפשר אפוא שיש טעם מיוחד במקומנו לחוסר השוויון הבולט בין שני חלקי הנאום.
[29] דברינו מכאן ואילך מבוססים על הנאמר בסעיפים ד-ה ועל כן יהיו בהם חזרות על הנאמר שם.
[30] על חטא המעפילים ועל היחס האמביוולנטי אליו, הן בתורה והן בדברי המפרשים, עמדנו בעיוננו לפרשת שלח בסדרה השניה.
[31] אפשר שהיה עלינו לצרף את פסקה 6 (- הנחלת עבר הירדן לשני השבטים וחצי השבט, ודברי משה אל שבטים אלו ואל יהושע) אל פסקאות 5-4, ואז כמובן משתנה היחס בין שני הרכיבים של החלק השני בנאום. התיאור בפסקאות 5-4 הפוך לזה שבפסקה 4 בחלק הראשון של הנאום – המלחמה בסיחון ובעוג היא 'תיקון' חטא המרגלים של דור יוצאי מצרים על ידי הדור הנוכחי (וראה הערה 25). אפשר אפוא שתיאור ההתנחלות בשטחים שנכבשו במלחמות אלה – פסקה 6 – הוא 'תיקון' הגזרה שנגזרה על הדור שחטא בחטא המרגלים "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה... אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" (א', לה).
[32] ראה מה שכתבנו על דור זה בעיון לפרשת חוקת בסדרה הראשונה בחלקו האחרון עמ' 229-224.
[33] ראה מה שכתבנו בהערה 25 על הקשר בין המלחמה בעוג לבין דברי המרגלים, ועל התיקון שיש לחטא המרגלים בנכונות הדור הנוכחי להילחם בעוג ולנצחו.