הנצי"ב

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 28
הנצי"ב
 
א. תולדות חייו של הנצי"ב
ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (להלן - הנצי"ב, 1816-1893) נולד ברוסיה, בעיר מיר, למשפחה של מלומדים וחכמים. אביו, יעקב, היה סוחר ותלמיד חכם, ואמו הייתה מצאצאי ר' מאיר אייזנשטט.[1] בגיל 13 נשא לאישה את בתו של ר' יצחק מוולוז'ין ('ר' איצ'לה'), בנו של ר' חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין. עם נישואיו עבר הנצי"ב לגור בעיר וולוז'ין. לאחר שר' חיים נפטר, כיהן בנו ר' יצחק כראש הישיבה, ועם פטירת ר' יצחק, בשנת 1851, ירש את מקומו חתנו ר' אליעזר יצחק. ר' אליעזר יצחק לא האריך ימים וכעבור שנים בודדות, בשנת 1854, נפטר. עם פטירתו נמנה הנצי"ב לראשות הישיבה, ובמשרה זו החזיק הנצי"ב תקופה של קרוב ל-40 שנה (!). בשנת 1866, לאחר מות אשתו הראשונה, נשא לאישה את בת אחותו (אחותו הייתה נשואה ליחיאל מיכל הלוי אפשטיין, בעל ערוך השולחן).
בתקופת כהונתו של הנצי"ב שגשגה הישיבה ושמה הלך לרחוק. תלמידים הגיעו לישיבה מכל רחבי אירופה, ומספר התלמידים בישיבה הגיע לשיא של 400 תלמידים. קהל היעד של הישיבה היה תלמידים מובחרים, המסוגלים ללמוד בכוחות עצמם דף גמרא ותוספות, ומוכנים לעמול בתורה. בוגרי הישיבה בתקופת הנצי"ב הפכו לימים להיות ממעצבי היהדות האורתודוקסית ברחבי העולם בסוף המאה ה-19, ובין תלמידיו נמנו: ר' אברהם יצחק הכהן קוק, הרב שמעון שקופ, הרב איסר זלמן מלצר (בעל 'אבן האזל'), הרב ברוך הלוי אפשטיין (בעל ה'תורה תמימה'), ועוד רבים וידועים. יחד עם הצלחתה של הישיבה, עברה הישיבה בתקופתו לא מעט משברים, כאשר המשבר העיקרי היה דרישת השלטון הרוסי לשילוב לימודי חול רוסיים במסגרת הישיבה. אמנם דרישות לשילוב לימודי החול בישיבה הועלו בעבר ואף יושמו בישיבה, אך בשנת 1892, נדרשה הישיבה לבצע שינויים מרחיקי לכת:[2] מעתה נדרשה הישיבה להקדיש את מירב היום ללימודי החול, ולימודי הקודש ילמדו שעות בודדות בלבד בסוף היום, כתנאי להמשך קיומה של הישיבה. בסופו של דבר, ובכאב רב, נאלץ הנצי"ב לסגור את הישיבה. עם סגירת הישיבה הנצי"ב החליט לעלות ארצה, אך כוחו לא עמד לו, ובשנת 1893 הוא נפטר בעיר וורשה.
למדנותו של הנצי"ב באה לידי ביטוי בחיבוריו השונים, בהם בולטת השליטה בכל חדרי התורה: הוא כתב את "ברכת הנצי"ב" על המכילתא ואת "עמק הנצי"ב" על הספרי, חיבור על התלמוד הבבלי בשם "מרומי שדה", חיבור על שאילתות דרב אחאי גאון בשם "העמק שאלה", וכן את "העמק דבר" על התורה ואת ההוספות לפירוש "הרחב דבר". הנצי"ב לא עסק רק בלימוד תיאורטי, אלא גם בהוראת הלכה למעשה. הנצי"ב ענה לשאלותיהם של הפונים אליו, ותשובות אלו נערכו בספר שו"ת הנצי"ב.
מלבד פעילותו הלמדנית, לקראת סוף חייו הצטרף הנצי"ב לתנועה הציונית "חובבי ציון", והיה לתומך נלהב בתנועה ופעיל למען ההתיישבות.[3] הוא אף הניח קופות צדקה בערב יום הכיפורים לאיסוף תרומות עבור המתיישבים. כל זאת בשעה שרבים מהרבנים האורתודוקסים (ורש"ר הירש בניהם) נמנעו מלתמוך בתנועה הציונית, ואף התנגדו לתנועה באופן פומבי, מהחשש להשפעתם השלילית של חברי התנועה, אשר חלק ניכר מהם נמנו על תנועת ההשכלה.
תרומתו של הנצי"ב בעיצוב דרך הלימוד בישיבה הורגשה במספר תחומים. ראשית כל, בעוד שבישיבות נהגו ללמוד בעיקר את התלמוד הבבלי, הרי שהנצי"ב פינה מקום של כבוד ללימוד מעמיק במדרשי תנאים ובספרות הגאונים, שכמעט נדחקו לגמרי ממדפי הספרים בישיבות לפני לזמנו. חיבורו "העמק שאלה" הוא חיבור עיוני על ספר השאילתות לרב אחאי גאון, והנצי"ב היה הראשון שעסק באופן שיטתי בחיבורי הגאונים. הנצי"ב גם המשיך את המתודה שהחל בה הגר"א, של השוואה והגהת נוסחים לצורף הבנת יסודית של הסוגיה. אולם, נראה כי החידוש העיקרי של הנצי"ב היה במרכזיות לימוד המקרא במסגרת הישיבה: בעוד בישיבות בני זמנו נמנעו מלימוד התנ"ך, כנראה בעקבות התעניינות המוגברת של המשכילים במקרא, הדגיש הנצי"ב בפני תלמידיו את חשיבות לימוד המקרא. הנצי"ב עצמו העביר שיעור יומי בפרשת שבוע, ושיעוריו אלו היוו את התשתית לפירושו לתורה "העמק דבר".
 
ב. מטרת פירושו למקרא
בחיבורו "קדמת העמק" (הקדמתו לחיבורו "העמק שאלה", חלק שני), מתייחס הנצי"ב לחשיבות לימוד המקרא. בתקופת הנצי"ב, כאמור, לימוד המקרא לא היה מובן מאליו, והנצי"ב בא להצדיק את לימוד המקרא:
ארשב"ל: מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים...דכשם שהכלה, מלבד עיקר נדוניתה ואופני הנישואין, אשר בזה היא באה לבית הנישואין, עוד היא משתדלת למצוא חן בעיני הבעל וכל השמחים עמה, כך תנאי תלמיד חכם, אשר לבד גופי הלכות ללמוד על מנת לעשות, אשר באלה הוא בא למעלת תלמיד חכם, עוד יש לו להתקשט במידות ומוסרים וחכמות הרמוזות בכ"ד ספרי קודש, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם, ובזה זך וישר דרכו בדרך ארץ ובאהבת בני אדם ושמירת כבודם, ושוחר רצונם וטובתם ושלומם, ושם שמים מתקדש על ידו.
הנצי"ב מגיע למסקנה כי ללימוד תורה שבכתב שתי מגמות, ותלמיד חכם חייב לעסוק בשתיהן:
וממוצא דברינו למדנו אשר תורה שבכתב ניתן לידרש בשני פנים: אופן אחד - מענין הפרשה, ללמוד כל קוץ וקוץ עד שנגיע מזה לתכלית ההלכה או לעומק הסיפור...
(שם).
כלומר, תכלית אחת בלימוד ובדקדוק בתורה שבכתב היא הבנת יסודית של ההלכה או הסיפור המסופר. אך קיים גם פן נוסף, והוא לימוד חכמה ומוסר מתוך התורה, וכל חכם חייב לדרוש את הכתובים וללמוד מהם לפי צרכי דורו:
ואופן שני - למצוא מדיוק הלשון שאינו מכוון המליצה לפי הענין המדובר, הרבה חכמה ודעת...החכם יש לו לדעת העת והענין לשנות עצמו ומוסרו הטובה שעפ"י חכמתו.
כלומר, תלמיד חכם נדרש ללמוד מוסר מהתורה לצרכי דורו, גם מעבר לכוונה הבסיסית של הכתוב.
 
ג. סגנון הפירוש וקהל היעד
כאמור, התשתית לפירושו היא שיעורי פרשת השבוע שהעביר הנצי"ב במסגרת הישיבה. סגנונו של הפירוש איננו פשוט כלל. נקודת המוצא של הפירוש הוא כי לומדיו בקיאים במקורות תושב"ע, ומעורים היטב בסוגיות המוזכרות. הנצי"ב מרבה להשתמש בביטויים השאולים מלשון הגמרא ובהפניות לספרות הראשונים והאחרונים.[4]
סגנון הפירוש, תוכנו ומסריו, מעידים על כך כי הפירוש נועד בעיקר לתלמידי חכמים. כמו כן, בהתאם למטרות הפירוש, הוא מיועד במיוחד לבני דורו, על בעיותיהם וצרכיהם; ולכן, אמנם רעיונותיו של הנצי"ב יפים גם שלא לשעתם, אך בכדי לרדת לעומקם של פירושיו יש להשתדל להבין את הרקע לכתיבתם.
 
ד. התייחסות הנצי"ב בנוגע ליחס בין תורה שבעל פה לבין תורה שבכתב
בפירושו לתורה מדגיש הנצי"ב את הקשר ההכרחי הקיים בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. העיסוק הנרחב בכך בא להתמודד עם זלזולם של המשכילים בתורה שבכתב, וראייתם אותה כיצירה אנושית הסותרת פעמים רבות את התורה שבכתב. חשוב לציין כי לא מעט מתלמידי הישיבה התלבטו בין היהדות המסורתית לתנועת ההשכלה.[5] לצורך ביצור וחיזוק מעמדה של התורה שבכתב בקרב תלמידיו, מבאר הנצי"ב בשיטתיות את התורה שבכתב באופן שלא תסתור את התורה שבעל פה.[6]
דוגמא לכך ניתן לראות בפירושו לשמות כ"א,כ, "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם". על פסוק זה מקשה הנצי"ב:
לפי הקבלה, שבא ללמדנו שהורג עבדו במיתת סייף כמו רוצח, א"כ אינו מבואר דיוק הכתוב "שבט"? וגם לשון "נקם ינקם" עוד כונה לבד קבלת חז"ל.
ראשית, הנצי"ב עומד כאן על סתירה לכאורה בין תורה שבעל פה, הרואה פסוק זה כמקור לדין הורג עבדו באופן כללי, לבין פשט הפסוק, המדבר רק על הכאה בשבט. כמו כן, הנצי"ב מעוניין להבין את הפשט במילים "נקם ינקם", מלבד פירוש חז"ל, שלמדו באמצעות גזירה שווה ש"נקם ינקם" הוא ענישה בסייף (מכילתא, משפטים, פרשה ז).
הנצי"ב מפרש את הפסוק פירוש המתיישב עם הפשט בלי לסתור את חז"ל:
והיינו שאם הכהו בשבט ומת, אזי לבד עונש רציחה שחייב מיתה כקבלת חז"ל, יש על זה עון אכזריות נוראה הרבה יותר מאילו הרגו בסייף וכדו', דבשבט הוציא נפשו ביסורים כמה שעות, על כן נקום יינקם מן השמים.
פירוש דבריו: מי שהרג את עבדו חייב מיתה בסייף, כמו שדרשו חז"ל; אך בנוסף לכך, מי שהורג ביסורים (שהרי הריגה על ידי שבט היא מיתה איטית ואכזרית, כיוון שהשבט איננו כלי המיועד להריגה) צפוי לענוש נוסף מן השמיים - "נקום ינקם".
 
ה. נושאי מוסר בפירוש הנצי"ב
כאמור לעיל, הפן השני של תלמוד תורה הוא מציאת חכמה, מוסר ומידות הטובות מתוך התורה. ישנם מספר נושאים מוסריים אותם הדגיש הנצי"ב בפירוש כמה פעמים, וכנראה שהוא סבר שיש צורך לחזקם בקרב בני דורו. בהקדמת הנצי"ב לפירושו לתורה, הוא מתייחס באריכות לסיבה המרכזית שגרמה לכך שבית שני נחרב, למרות שהיו אז תלמידי חכמים עצומים. הנצי"ב תולה את החורבן בכך שאמנם היו תלמידי חכמים, אך הם לא היו "ישרים" כאבות:
וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם...
כל זאת בניגוד לדור בית שני:
מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוק ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה (הגזמה) ולכל הרעות שבעולם.
קשה שלא לראות כאן ביקורת נוקבת כלפי בני דורו של הנצי"ב. ייתכן שדווקא בישיבת וולוז'ין, 'אם הישיבות', ששמה דגש רב על עמל ויגיעה במצוות תלמוד תורה, חשש ראש הישיבה שתלמידי הישיבה יהיו אמנם חכמים ונבונים, אך לא יהיו ישרים בהליכות ובדרך ארץ: הם עלולים להלחם למען האמת, אך במחיר כבוד האחר ואהבתו, ועל כן הוא הזהיר מפני מצב כזה.[7] אפשרויות נוספות הן שדבריו באו על רקע יחסם השלילי של מנהיגים אורתודוקסים לאנשי התנועה הציונית ולאנשי ההשכלה,[8] או על רקע יחסם של המתנגדים לחסידים (למרות התנגדותו של הנצי"ב לדרך החסידות,[9] הוא נמנע מלהתעמת עם החסידים).
הנצי"ב מתייחס לכך שוב בביאורו לפסוק הראשון של ברכת כהנים, "יברכך ה' וישמרך" (במדבר, ו', כד):
דברכה בעי[10] שמירה, שלא תהפך לרועץ חס ושלום; בעל התורה בעי שמירה מן הגאוה וחילול השם וכדומה...
התחייסותו הרבה לנושא התנהגותם של תלמידי החכמים מעידה הן על רגישותו המוסרית הרבה של הנצי"ב , והן על התנהגותם של תלמידי הישיבה וחכמי דורו.
בהקשר זה ניתן להביא את דבריו בנושא סכנת הקנאות הדתית, אליה התייחס לא אחת בפירושו (כנראה על רקע המחלוקות הקשות בעם ישראל בתקופתו, אותן הזכרנו לעיל). כך, למשל, בפירושו לנקמת שמעון ולוי באנשי העיר שכם, מבקר הנצי"ב את התנהגות שמעון ולוי:
"שני בני יעקב" - תיבת "שני" מיותר... ובא ללמדנו דאע"ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מ"מ היו שנים, היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון היא אש שלהבת י-ה. ומ"מ מאש כזה ג"כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן...ויעקב אבינו פי' בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה...[11]
("העמק דבר", בראשית, ל"ד, כה).
כלומר, הנצי"ב בא להזהיר מפני הקנאות הדתית, אשר עלולה לנבוע ממניעים שאינם טהורים אבסולוטיים, ובמקרה שכזה הרי שאין בכך מצוה אלא עבירה; ואפילו במקרה בו הקנאות היא טהורה, יש להזהר בה מאוד. לכן התורה מבחינה בין לוי ושמעון ("שני בני יעקב"): אצל שמעון המניע למעשיו היה אישי, ואילו אצל לוי המניע הוא טהור; אך גם מעשי לוי היו מסוכנים, ולכן מוכיחו יעקב על כך לפני מותו.
 
ו. פירושים אנטי-חסידיים
גם התנגדותו לחסידות מתבטאת בפירושו של הנצי"ב. בין השאר, הוא מתייחס פעמים רבות לתופעת ה"אש הזרה": בעבודת ה' מתוך התלהבות יתירה יש סיכון בכך שהיא עלולה לקלקל את השורה. בפירושו ל"אש הזרה" של נדב ואביהו כותב הנצי"ב:
שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה.
("העמק דבר", ויקרא, י', א).
כלומר עבודת ה' הראויה היא שהאדם משעבד עצמו לקב"ה ומקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואינו פועל מתוך דחף פנימי, אלא כעבד לפני רבו.
על עקרון ה"אש הזרה" מרחיב הנצי"ב במספר מקומות. למשל, בביאורו לחטא קרח ועדתו, הוא מסביר באופן מקורי ביותר את ההבדל בין חטאו ועונשו של קורח ומאתים וחמישים אנשיו לבין חטאם ועונשם של דתן ואבירם:
יש להבין שר"ן[12] איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה', והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע"י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה, ואין להרהר אחריו ח"ו. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה', ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמות אהבה...וזה מקרי "החטאים האלה בנפשותם" (במדבר, י"ז, א), שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו... ובשביל שמכל מקום כיוונו לשם שמים משום הכי נענשו בשריפה באש שיצא מקדש קדשים והיה בזה ענין כבוד...
מאתים וחמישים האנשים חטאו בכך שהם שאפו לקרבה יתירה אל ה', למרות שידעו שימותו. כלומר, התמסרות לקרבת ה' יכולה להיות חטא, אם היא נעשית שלא לפי ציווי ה': הסכנה האורבת לעובד ה' מתוך להיטות ולא מתוך קבלת עול מלכות שמים היא חציית הגבולות שהגבילה התורה. ברור שדבריו אלו משקפים את יחס הישיבות הליטאיות ה"מתנגדות" כלפי התנועה החסידית. יש לשים לב, כי הנצי"ב, המחנך לסבלנות דתית, מבטא גם צד חיובי בלהיטותם של מאתים וחמישים האנשים, ומפרש שמשום כך עונשם היה דרך כבוד.
רמז אנטי-חסידי נוסף נמצא בפירושו לבמדבר ט"ו, מ:
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי" - זוהי זכירה לאדם המעלָה השקוע באהבת ה', וצוה הכתוב לעשות חוטי תכלת שמורה על התקשרות במחשבות גבוהות, שמכל מקום יזכור מעשה המצוה בזמנה...אז תהיה קדושתו לאלוקים.
הנצי"ב כאן מבקר 'אנשי מעלה' שאינם מקפידים על זמני מצוות, וכנראה שהכוונה היא לחלק מן החסידים, שלא הקפידו על זמני תפילות וכדומה.
ניתן להוסיף בהקשר זה את יחסו של הנצי"ב לקדושה. הנצי"ב מדגיש שאין קדושה אימננטית באדם - הקדושה תלויה בהתנהגות, ואינה מוטבעת באדם:
"וקדושים יהיו לאלוקיהם" - פירושה התבדלות מאנשים לשם ה', בכל ענין שמתקדש שם שמים עי"ז שנוהגם כך שיהיו מצוינים במדות טובות ובצניעות וכדומה, לאפוקי שלא יהיו מובדלים מאנשים בדבר שאין בזה קידוש שם שמים, ואין זה אלא גאוה והתרברבות.
("העמק דבר", ויקרא, כ"א, ו).
ייתכן ודבריו מופנים כלפי תופעת האדמרו"ת שהלכה והתרחבה בדורו, אך יתכן שיש כאן פניה לתלמידים מסויימים, שהחזיקו טובה לעצמם עקב חכמתם הרבה; לכל אלה פונה הנצי"ב ואומר - אם אין ישראל מקדשים את ה', אין הם יכולים להתקדש.
 
ז. פירושים מקוריים
לנצי"ב יש גם פירושים מקוריים רבים, ונביא חלק מהם:
א. הלווים הצטוו בפרשת במדבר "ולא יבאו לראות כבלע את הקודש ומתו" (במדבר, ד', כ). כמעט ואין פרשן שלא התאמץ לבאר פסוק זה, ובפרט את המילה "כבלע".[13] הנצי"ב על אתר מבאר באופן החד והפשוט ביותר:
"כבלע"- פירוש כהרף עין, וכמו באכילה שהבולע בלי לעיסה אינו נהנה מאכילתו אלא רגע הבליעה, כך הרואה ואינו משביע עינו נקרא 'בולע', והזהיר הכתוב שלא יראו[14] אפילו כבלע את הקודש.
כלומר, אסור ללווים להסתכל בכלי המשכן כשהם מגולים, אפילו לטווח זמן קצר ביותר של "כבלע".
ב. הנצי"ב, בדומה למלבי"ם, מבאר מילים נרדפות, ומדייק בצורות הדקדוקיות השונות ובמילות היחס השונות. דוגמא יפה לכך היא הבחנתו בין "ויקרא אל.." לבין "ויקרא ל..":
"ויקרא פרעה אל משה ולאהרן" - לא כתיב למשה ולאהרן...והוא משום דקריאה משמעו בשני פנים, א' דהוא אינו כאן ושולח לקרוא אותו. ב' דאפילו הוא כאן קוראהו בשם בשביל להראות הסבר פנים כל אהבה וכבוד, ובזה האופן כתיב "אל" כמו "ויקרא אל משה".
("העמק דבר" שמות, ח', כא).
כלומר "קריאה אל" היא קריאה בצורה של חיבה או כבוד, ואילו "קריאה ל" היא דרישה לזימון לאדם הפחות בערכו מהקורא.
ג. בדוגמא הבאה מבאר הנצי"ב באמצעות התקבולת את המלים "סורר ומורה" בפסוק "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" (דברים, כ"א, יח):
דכתיב בספר משלי "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי, א', ח) הביאור בזה דהאב דרך[15] ללמד לבנו תורת ה' שנקרא מוסר, והאם מלמדת דרך ארץ ומנהג טוב ונקרא תורת אם. מעתה הבן אשר איננו שומע למוסר אב נקרא סורר ואשר איננו שומע לקול האם נקרא מורה. והכוונה שאינו הולך לא בדרך התורה ולא בדרך ארץ.
ד. נסיים בפירושו של הנצי"ב בשבח מתיישבי ארץ ישראל, הגם אם אינם לומדי תורה:
עיקר רצונו ית' היה שיהיו יושבים ישראל לבטח בארץ ישראל, היינו שלא יסחרו לחו"ל...משום שבזמן שאין האדם עוסק בעצמו בתורה אז נדרש לשמירה יתירה ואין מקום משומר כמו בארץ ישראל עיקר ישיבת ישראל.
 
 
 

[1]   בעל שו"ת 'פנים מאירות'.
[2] אלכסנדר השלישי (1845-1894) חוקק חוקים אלו מתוך חזון לאומה בעלת לאומיות אחת, שפה אחת, דת אחת ושיטת מנהל אחת. במהלך כל שלטונו הוא פעל לכיוון כינון השקפה זו דרך כפיית השפה הרוסית ובתי הספר רוסיים על כל נתיניו. על רקע מציאות זו ניתן להבין את פירושו של הנצי"ב לחטא מגדל בבל (בפירושו לבראשית י"א, ד):
...כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל, ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת..."ונעשה לנו שם" - אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר...כל זה היה לחשש פן נפוץ על פני כל הארץ...ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא, היו דברים אחדים שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם...
הנצי"ב מציג חברה טוטליטרית, כפי שהכיר מקרוב את השלטון הרוסי: חברה המבקשת להקים מגדל על מנת לאפשר תצפית ושליטה מהודקת על בני האדם, ולכפות עליהם דעה אחידה. חברה כזו אמנם תהיה מלוכדת, אבל בהכרח תביא לידי רצח של כל שיעז להתנגד.
[3] עקב מעורבותו הציונית נקראה קיבוץ עין הנצי"ב על שמו.
[4]   נוסף על סגנונו הלמדני, מרבה הנצי"ב לכתוב בראשי תיבות (ייתכן וקיצורים אלו הם של המדפיס). לעיתים ניתן למצוא בפירושו משפטים כמעט שלמים הכתובים בראשי תיבות של צירופים בלתי שגרתיים. כך, למשל, בפירושו לדברים כ"ב, ז:
ובשלוה"ק כתיב שכר בעוה"ז מכש"כ בכבוד או"א ובשילוח הקן כתיב שכר בעולם הזה, מכל שכן בכבוד אב ואם.
[5]   בין התלמידים שעזבו את דרך הישיבה היה המשורר ח"נ ביאליק, אשר מלבד יצירתו המפורסמת "המתמיד", המתארת את חיי הישיבה, ושירים נוספים מפורשים העוסקים בנושאים כגון אלו, ניתן למצוא הדים ללבטיו האמוניים גם בשיר הילדים התמים לכאורה, בו התמיהה (על פי משנה חגיגה ב', א) "כל המסתכל בארבעה דברים אלו ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה ומה למטה...":
                נד, נד,נד, נד,
רד עלה, עלה ורד
מה למעלה, מה למטה,
רק אני, אני ואתה!
[6]   הנצי"ב מתייחס ליחס שבין תורה שבעל פה לבין תורה שבכתב בביאורו למצוות תפילין. לדעתו, תפילין של ראש מסמלות את התורה שבכתב, הגלויה לכל העמים, ואילו תפילין של יד מסמלות את התורה שבעל פה, הנסתרת מהעמים ומיוחדת רק לעם ישראל:
משום הכי כתיב בתפילין של ראש "ולטוטפות בין עיניך" דמשמעו תכשיט, והינו כמו תורה שבכתב דכתיב בה "וראו כל עמי הארץ" (דברים כ"ח, י). ותפילין של יד הוא כמו כוח תורה שבעל פה. ולפי זה הטעם הקדים תפילין של יד לשל ראש (תחילה "והיו לאות על ידך" ואח"כ ולטוטפות בין עיניך" [א"ר]) משום דכמו החרב שאין התיק לתכשיט אלא בזמן שהסיף מונח בו, אבל בלי סיף אינו לתועלת כלל אפילו להתקשט בו, מה שאין כן תכלית הסיף, אפילו בלי תיק תכליתו שווה, אלא שאין לו תפארת לנושאיו כשהוא בלי תיק. כך תכלית התורה שבכתב אינו אלא בזמן שמאמינים בתורה שבעל פה, ויודעים ממנו אם מעט אם הרבה, אבל בלא זה אינו מועיל כלל, מה שאין כן תכלית תורה שבעל פה, אפילו אינו מביט בתורה שבכתב, מועיל הרבה למלחמתן של ישראל, אלא שאינו לתפארת...
('הרחב דבר', שמות, י"ג, טז).
[7]   עדויות להתנהגות שאינה ראויה לת"ח מופיע בזיכרונותיו של תלמיד ישיבת וולוז'ין, הסופר אבא בלושר, אשר מתאר את התנגדות התלמידים לרצונו של הנצי"ב למנות את בנו, ר' חיים, לראשות הישיבה לאחר פרישתו:
...בכל יום ובכל שעה היה הנצי"ב מקבל מכתבי סתר רובם כתובים בידים גסות, מלאים דברים קשים כגידים כנגדו, ופוגעים פגיעה גסה. כצפרדעי מצרים, כך עלו ובאו מכתבים אלו אל הנצי"ב, בחדר משכבו ועל מטתו, בארון הקודש, בעמודו, בתיק טליתו, בין עמודי ספריו ובכיסי בגדיו - לא היה מקום פנוי מהם. באכזריות קשה...
(אבא בלושר, 'ביאליק בוולוז'ין' בתוך מאזניים 4, 1935 עמודים 123-124).
[8]   עדות לכך ניתן למצוא במכתב שכתב ל'חובבי ציון' בשנת תרמ"ט:
נבהלתי לראות עד כמה גבר השקר והחנופה, לעולל עלילות ברשע על אחינו יושבי הקולוניות באה"ק...יכרת ה' כל שפת חלקות, אשר בחלקות ישיתו מצוה של ישוב הארץ לעבירה ומונעים את הרבים מלעשות מצווה. אשר הוא מעשרה דברים המונעים את התשובה.
(אגרות ציון, עמוד ק"א, ירושלים, תרפ"ג).
[9]   ראו בהמשך השיעור פירושים אנטי-חסידיים של הנצי"ב.
[10]            צריכה.
[11] וראו גם פירושו לבראשית, מ"ט, ו - ז.
[12]            250.
[13]            למשל, רש"י ביאר שהלווים לא יסתכלו בשעה שהכלים "נבלעים" לתוך הכיסוי שלהם, ורשב"ם ביאר שאסור ללווים להסתכל בשעת פירוק המשכן (ופירוש "בלע" הוא לפרק ולסתור - "בלע כל ארמנותיה [איכה, ב' ,ה]).
[14]            הלווים.
[15]            כנראה שצריך להיות כתוב "דרכו".