ברכות | דף מב | הסחת הדעת מברכת המוציא

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בהגדרה של סיום הסעודה:

"רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן, בתר דגמר סעודתייהו אייתו לקמייהו מידי למיכל, שקל רב פפא וקא אכיל. אמרי ליה: לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול?"

רב פפא נשאל מדוע אין הוא מברך על דבר המאכל שהגישו לפניו לאחר גמר הסעודה. רש"י (ד"ה אסור מלאכול) כתב שאדם אשר סיים לאכול צריך לברך ברכת המזון קודם שיאכל מאכל נוסף שבא לפניו, משום שכאשר סיים את סעודתו הסיח את דעתו מברכת המוציא.

הרשב"א (ד"ה ולית) כתב שהסיבה לכך שיש לברך ברכת המזון קודם אכילת המאכל החדש, היא משום שבהסחת הדעת מברכת המוציא האדם קבל על עצמו לברך ברכת המזון:

"כלומר תיכף למים אחרונים ברכה ומכי נטל ידיו אסור לאכול, ואפילו בברכת המוציא דכיון שנטל ידיו לברכה קבל עליה לברוכי, ואי אמר הב ונבריך ה"ה והוא הטעם, וכ"ש הוא דהא קביל עליה בפירוש לברוכי".

משום שקיבל על עצמו לברך, עליו לעשות כן ללא כל שיהוי. ניתן להציע הסבר אחר: לעיל (דף מ עמוד א) עסקנו במי שהפסיק בדיבור בין ברכת המוציא לאכילת הלחם; הפסקה זו של דיבור בין הברכה לאכילה נחשבת להפסקה ולכן יש לחזור ולברך שוב ברכת המוציא [דין זה נלמד במסכת מנחות (דף לו עמוד א) בנוגע לאדם שמברך רק ברכה אחת על תפילין של יד ושל ראש, ודיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש]. אם נדמה את הדינים יתכן לומר שכשם שאין לעשות הפסקה בין ברכה למעשה כך גם אין לעשות הפסקה בין פעולת האכילה לבין ברכת המזון.

דברים אלו קצת קשים לאור פירושו של רש"י על האיסור לאכול לאחר גמר הסעודה (חולין דף פו עמוד ב ד"ה כיון דאמר הב ליבריך):

"גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה".

כלומר, כשהגמרא אסרה לאכול כוונתה הייתה לכך שעליו לברך ברכה ראשונה על המאכל אבל אין זה אומר כי עליו לברך גם ברכת המזון. אולם, בעלי התוספות (בסוגייתנו ד"ה רבי זירא לא אכל ובחולין דף פו עמוד ב ד"ה אסור לכו) כתבו כי המקרה שמדובר בסוגייתנו שונה משום שבדבר המאכל שקיבל היה מעורב לחם ויש טורח בצורך לברך ברכת המזון וליטול ידים.