העלאת הארון לירושלים - בית שאול ובית דוד (שמואל ב' ו')

  • הרב עדיאל זימרן

העלאת הארון לירושלים - בית שאול ובית דוד (שמואל ב' ו')

"...וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לוֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה... וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה', וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר". (שמואל ב' ו', יב- טו)

לאחר תלאות רבות שעבר דוד, מאז המלכתו בחשאי ועד למות שאול ולהמלכתו הפומבית על ידי כל ישראל, דוד מעלה את ארון ה' מן הגבעה אל בית עובד אדום הגיתי, ומשם לירושלים. העלאת ארון ה' לוותה בשמחה רבה ובריקודים על ידי העם כולו, ובראשם - על ידי דוד.

אל מול שמחה זו ניצבת מיכל בת שאול, אשת דוד:

"וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ".

מדוע מיכל בזה לדוד? יש שיאמרו שנישואי מיכל ודוד היו 'נישואין פוליטיים' בלבד, כדי לייצב את מעמדו של דוד כמלך ישראל. אמנם, כיוון שהמקרא כותב במפורש שמיכל אהבה את דוד (שמואל א' י"ח, כ), נראה שלא היו אלו רק נישואין פוליטיים, והבוז של מיכל נבע מפער השקפתי עקרוני בין שניהם, ולא רק מרקע האישי.

את הביטוי "נשקפה בעד החלון" אנו מכירים ממקומות נוספים במקרא: אם סיסרא, איזבל אשת אחאב ואבימלך מלך גרר - אצל כולם ההשקפה בעד החלון משקפת מעמד מלוכה והתבדלות מהעם. ייתכן שעובדה זו, בצירוף להגדרת מיכל בפסוקים כ"בת שאול", ולא כ"אשת דוד", עשויה ללמד אותנו על הפער שבין מיכל לדוד: מיכל מייצגת את תפיסת המלוכה של בית שאול - המלך מייצג את העם ומורם ממנו. דוד, לעומת תפיסה זו, סבור שהמלך הוא מייצג של ה' כלפי העם, ועומד ביחד עם העם מול הקב"ה. בגלל הפער התפיסתי הזה, דוד רוקד עם העם לפני ה', ואילו מיכל צופה בו, "נשקפה בעד החלון" ובזה להתנהגותו:

"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר - מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל - לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה".

הפער התפיסתי מתבטא עוד לפני מעמד זה, בהמלכת שני המלכים. כאשר שמואל ממליך את שאול, שאול נחבא אל הכלים. התנהגות זו מעידה ששאול סבור שנבחר בשל אישיותו, ולכן הוא מתבייש ובורח. דוד, לעומתו, סבור שבחירתו אינה נובעת מיכולותיו האישיות. הוא נבחר כנציג של ה', ואין לו משלו כלום. לכן הוא מסכים לקבל עליו את התפקיד, ומתחיל להשתמש בכוחו מיד.

כעונש על התנהגותה, נגזר על מיכל שלא יהיו לה צאצאים. באופן זה, מלכות דוד היא שנבחרה להמשיך את שושלת המלוכה בישראל. מעתה ואילך, מלכי בית דוד הם נציגי הקב"ה כלפי העם, וכל תפקידם הוא למלא את דבר ה' ולהוביל את העם בדרכיו.