העני שמזלו שיהיה גנב | 1

מעשה בעני אחד שהיה יושב בביהמ"ד ולומד. פעם אחת בא חוזה בכוכבים שקורין (ראש ביט) אל העיר ורצו כול העיר אליו, והעני יושב בביהמ"ד ולא הלך אליו. באתה אשתו אליו לתוך בית המדרש, ולא מצאה שום אדם כי אם בעלה, כי כולם הלכו אל החוזה. וצעקה עליו: אתה עני עצל רוע מזל, מדוע אין אתה הולך אל החוזה בכוכבים? ולא רצה לילך. והפצירה בו עוד עד שהוכרח לילך אליו. ובא אל החוזה בכוכבים, ואמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב.

ושב לביהמ"ד אל לימודו. ובאתה אשתו ואמרה לו: מה אמר לך? אמר לה: הוא אמר לי: קבצן נשאר קבצן. לערב בא לביתו, ואכל סעודתו הגדולה, היינו חתיכת לחם. בתוך שהיה אוכל, התחיל לשחוק מעט. שאלה אותו אשתו על מה הוא שוחק, בוודאי אתה יודע איזה דבר ואין אתה רוצה להגיד לי. אמר לה: לאו. לא אמר לי כלום. סתם אני שוחק. ואכל יותר. שוב שנית התחיל לשחוק. ושאלה אותו כנ"ל. והשיב לה כנ"ל. בתוך נתמלא פיו שחוק ושחק מאד עד שיצא ריח מפיו. אמרה לו עוד: ראה בוודאי אתה יודע דבר. אמר לה שהחוזה בכוכבים אמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב. השיבה שאינה רוצה שיהיה גנב, וטוב שנהייה עניים איך שיהיה כאשר ייתן ה´, ולא תהיה גנב.

אח"כ הגיעה שבת. מן הסתם הייתה להם כל השבת כסדר דהיינו חלה של לחם ודגן ושאר הסדר כראוי. ויישבו לאכול. והיה לו מן הסתם ארבע חמש בנות וחטפו זה מזה חתיכת לחם, כי גם זה הלחם הנ"ל לא היה די סיפוקו. וענתה אשתו ואמרה: רבש"ע כבר נמאס לי מאד העניות, עד שהייתי רוצה שתהיה גנב, ולא נסבול דוחק הזה. והוכרח למלאת רצונה. כן רצה ולא רצה ובכל זאת הלך (וכן בכל פעם אמר רבנו בזה הלשון).

והלך לגנוב. ויישב עצמו לילך לגנוב אל הנגיד הגדול שבעיר. והלך לגנוב. ומצא השומרים ישנים ואין שואל אותו כלל. והלך אל החנות והיה המנעול פתוח, כי כן היה מזלו. וכן הלך אל התיבה ומצא מנעולה פתוח גם כן. ולקח לו ארבה חמישה אדומים רק כדי להתפרנס. והביא לאשתו ואמר לה: ראי שמלאתי רצונך ותתפרנסי מזה, כי לא אוסיף עוד לגנוב. השיבה לו: כי בוודאי גם היא אינה רוצה בזה, רק שהוכרח לזה מחמת הדוחק.

אח"כ פעם אחת התחילה לצעוק עליו: קבצן רוע מזל, היית בחנות, מדוע לא לקחת לי על יופה [בגד עליון]? והוכרח לילך עוד לגנוב. הלך אל החנות, ומצא שעומד שם גנב אחד. ושאל אותו: מי אתה? ואמר לו: אני גנב. וכן שאל אותו ואמר גם כן שהוא גנב. אמר לו העני הנ"ל: נשתתף עוד בגניבות, אני בר מזל לזה. ונתרצה לזה. אמר העני בדעתו: אם נגנוב כאן, נעמיד עני את בעה"ב, כי אני לבדי הייתי גונב רק מה שהייתי צריך על יופא. אבל עכשיו יגנוב הרבה ויישאר בעה"ב ריקם. ואמר לגנב: למה לנו להפסיד את ישראל. טוב יותר שנלך לגנוב אצל עכו"ם. ונתיישבו לילך לגנוב אצל המלך, כי בוודאי יוכל לגנוב שם כי מזל כן כנ"ל. ואמר הגנב: טוב שיגנוב הזוג בגדים של המלך שהוא לבוש בהם בעת שמכתירין אותו, ובוודאי יהיה זה לנו לדורי דורות, כי אני יודע היכן הם מונחים. והסכים העני כי בוודאי יוכל לגנבם כי מזלו כן. והלכו לשם. והלכו לחדר לפנים מחדר ומצאו הבגדים, והיה הכיסים של הבגדים יקר מאד. ולקחו אותם.

אח"כ התחילו להתקוטט ביניהם. כי היה בגד אחד גדול ובגד אחד קטן. הגנב אמר, אשר לו מגיע הגדול, כי הוא היה יודע מהם. והעני אמר אשר לו מגיע הגדול, כי הוא הבר מזל, ובמזלו גנבם. אמר העני שילך לשאול את המלך. אמר הגנב: איך אפשר? אמר לו: אעפ"כ אלך ואשאל אותו. אמר הגנב: אם תוכל זאת שתלך ותשאל את המלך, אז אני בעצמי אתן לך את הבגד הגדול.

הלך עימו אל המלך, והיה שוכב שם אצל המלך אחד שהיה מספר למלך מעשיות כדי שיישן. ובאו ואחזו שניהם במיטה של המלך שהיה ישן שם, ונשאו המיטה עם המלך לחדר אחד. בתוך כך הקיץ המלך, וסבור שהוא על מקומו. והתחיל זה הגנב וסיפר לו המעשה הנ"ל משני גנבים הנ"ל. ושאל את המלך למי מגיע הבגד הגדול. חרה עליו המלך, מה אתה שואל אותי, בודאי מגיע לעני כי במזלו גנבם. טוב שתספר לי מעשה, וסיפר לו מעשה וישן המלך, ונשאו את המיטה וחזרו לחדר הראשון.

בבוקר נודע שנגנבו בגדי המלך הנ"ל, ונזכר המלך שהשוכב אצלו סיפר לו המעשה הנ"ל, ושאל למי מגיע הבגד הגדול. ואמר שבוודאי הוא יודע מהגניבה. והיכו אותו ואמר שאינו יודע. והרבו להכות אותו ולענות אותו מאד, והוא טוען איני יודע. שלח המלך אל שר הכומרים הנקרא ארחיריגא לשאול על המעשה הנ"ל, אם הוא אפשר שאעפ"כ לא גנבם האיש הנ"ל. ואמר הכומר שאפשר שלא ידע. ואמר הכומר שהוא שטות מהמלך שפסק שמגיע הבגד הגדול לעני. וחרה למלך מאד על הכומר שהוא מחזיקו לשוטה, והיה רוצה לעשות לו דבר ולא היה יכול. והיו מחפשים מאד אחרי הגניבה ולא מצאו. ציווה המלך להכריז שכול מי שגנב יבוא ויודיע כי בודאי לא ייעשו לו שום דבר, כי חפץ המלך לידע איך אפשר לגנוב בגדים אלו, והיו מסבבים סבוב סבוב של אנשים, והיו מספרים מזה.

ובא העני הנ"ל ושאל אותם מה זה אתם מספרים, והודיעו לו. ענה ואמר: מה רעש, מי שגנב יחזיר, וצעקו עליו. וכן בא עוד ושאל וצעקו עליו: קבצן הלא אתה מחייב ראשך כי יאמרו עליך שאתה יודע מהגניבה. אמר: כן אני יודע מהגניבה. אמרו לו: אם אתה יודע, לך ותגיד. אמר: אגיד. ובא העני למלך ואמר: יודע אני מהגניבה. אמר המלך שחפץ מאד לראות את הגנב. השיב: אני הוא, ונשקו המלך. ושאל לו: איך גנבת. וסיפר לו את כול המעשה הנ"ל, וביקשו את הגנב, והחזירו גם את הבגד השני שהיה אצלו.

אמר המלך לעני: עשה תחבולות לשר הכומרים הנ"ל כי אני ברוגז עליו. אמר: כן אעשה. וציווה העני לעשות לו זוג בגדים כמו שר הכומרים שלבוש בעת שעורך תיפלתם, ושיצודו לו שרצי דגים הרבה ושייתנו לו נרות הרבה, והלך ולבשז עצמו בבגדים הנ"ל, ודבק נר לכל שרץ ושרץ והדליק הנרות הנ"ל, והניח השרצים הנ"ל לרוץ ולפרוח בתוך הבית תפלתו. והוא עמד על המקום שמעריכין שם, והתחיל לצעוק. ונתקבצו ובאו כולם לשם, ובא גם הכומר הנ"ל ונבהל מאד כי ראה שלהבת וקול קורא ולא ידע מה זה. אמר הוא אל הכומר שנתגלה עבורו כי הוא רוצה להכניסו מיד לגן עדן. ונפל הכומר על פניו ואמר לו העני שבטרם שיכנוס לגן עדן, הוא צריך לילך מקודם קצת אל הגהינם ואח"כ יכניסו לגן עדן. וציווה לכומר שייכנס לתוך השק, ונכנס. הלך וקשר אותו ונשאו למלך ותלאו לפני חצר המלך והודיעו.

ויצאו העולם וראו אחד תלוי בשק, ולא ידעו מה זה, והתחילו לזרוק בו אבנים וזרקו בו הרבה מאד עד שהיכו אותו הכה ופצוע ושברו כל שיניו. והכומר לא ידע מה זה אם זה הוא הגהינום שאמר לו שצריך לילך מקודם, או זהו ערמה. אח"כ כשהיכו אותו, אמר המלך להשליך אותו, והשליכו אותו והתירו את השק ויצא משם בחרפה רבה.

(ובנוסח אחר שמעתי הסוף היה שהוליכוהו לתליה כי סוף גנב לתליה, ובעת ההליכה הלך אחד (הבעל דבר) עם שק נעליים ואמר לו כל כך יגיעות יגעתי וכל כך נעלים קרעתי עד שהבאתיך לידי כך וכו' ) (אמר המעתיק כי כן דרך הבעל דבר לפתות ואחר כך הוא מתגרה כמובא בסיפורי המעשיות מענין הרב ובן יחיד): מה שמובא בשיחות הר"ן שאמר עם דבר חד הצלחתי ועל ידי זה זכיתי למה שזכיתי, ואמר בזה הלשון ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקובלים אשר האדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת.

(כוכבי אור סיפורים נפלאים א)

 

העני המתואר בסיפור, היושב בבית המדרש לבדו, איננו אלא ה"אני" (בחילוף עי"ן ואל"ף) שלנו. כפי שהזכרנו בעבר ה"מלכות" קרויה בקבלה (שערי אורה שער ראשון) "אני" על שם הנהגת המלך הטמונה במעמקי יכולתו להיות "אני" באשר הוא. רק מי שמוכן להיות עצמו, דהיינו, להישען על עצם היותו ולקבל את הווייתו באשר היא, יש לו הנהגה. ובמילים אחרות, רק מי שמוכן להאמין, מסוגל להנהיג. הנהגה קודם כל של עצמו ולאחר מכן גם של עמו. הנהגה זאת טמונה במעמקי ה"אין" של ה"אני" (אי"ן ואנ"י היפוך אותיות) – דהיינו, במרחב שכולו פנימיות, ושאין לחיצוניות יכולת להציץ בו. אלא שאמנם, רוב האנשים לא עומדים בניסיון להישאר ב"אין" ולהנהיג את עצמם ללא התחשבות בעולם שבחוץ. בעקבות הצורך באישור החיצוני להווייתם, מאבדים הם את הנהגתם, את מלכותם ואת ה"אני" האותנטי שלהם. שהרי להיות "אני" משמעו להיות "עני" – כלומר, להיות מוכן לקבל את עצמו באשר הוא ולא לרדוף אחרי שום עושר חיצוני. רק מי שמוכן לכך זוכה ללמוד בבית המדרש של החיים. שכן רק עמידה כזו ללא תלות חיצונית מאפשרת ללמוד את המציאות בכל פעם מחדש ולעדכן את תובנותיה לפי השינויים המתחוללים בה, ומתוך כך להנהיג את עצמה נכונה.

 

אלא שעני זה נמצא בבית המדרש לבדו. שאר האנשים הלכו לחוזה בכוכבים. ואכן, רוב האנשים אינם מוכנים להשאיר בידם את רסן ההנהגה, אינם מסוגלים להישאר ב"אין", ללא שום משענת חיצונית ב"יש". רוצים הם להיות עשירים ולא עניים, לדעת מראש מה יהיה הלאה בחייהם. רודפים הם אחרי תוצאות ולא מוכנים להיות בתהליך – לא מוכנים להתקדם אל תוצאות אלה באמת וללמוד את הדרך אליהן. אשר על כן הם אינם מוכנים להישאר בבית המדרש וללמוד את החיים באמת, אלא הולכים לחוזה בכוכבים לנסות להגיע לתוצאות ידועות מראש. רק ה"עני" נשאר בבית המדרש שכן רק הוא מוכן להישאר "עני" ומתוך להישאר גם "אני". "אני" זה לעד יישאר לבדו, ללא משענת חיצונית וללא תוצאות ידועות מראש.

 

העני כשלעצמו היה עומד בפיתויי העולם החיצון שאורבים לו, לולא הגיעה אשתו, המשמיעה לו את הקול של ה"אחר" שבו, את הצורך בזוגיות התלויה ב"אחר" ובמשוב חיצוני. אשתו של העני הינה למעשה המראה שלו, והפיתוי להסתכל במראה זו גדול, שהרי 'איך "אני" נראה בחוץ' היא שאלה שכל אדם שואל את עצמו ונדמה שלאשה נטייה רבה יותר לכך. אך אמנם, קולה של האישה איננו אלא ביטוי לדיאלוג בסיסי הקיים בין האדם ובין עצמו. קול זה פונה אליו בביקורת "רוע מזל שכמוך" (כלשונו של ר' נחמן), או במילים אחרות 'כיצד זה אינך מספק תוצאות ידועות מראש'.

 

וכך, בעקבות דבריה של אשתו, ה"אני" ה"עני" לא עומד בפיתוי והולך לחוזה בכוכבים. עוזב הוא את בית המדרש בו נמצא ה"אני" לבדו ופונה להתבונן ב"אני" זה במראה. וכשהגיע למצב זה, לא פלא שתשובתו של החוזה בכוכבים הינה ש"מזלו הוא שיהיה גנב", שהרי כל מה שישיג בעולם שמחוץ לבית המדרש, בעוזבו את ה"אין" של ה"אני" להשיג "עושר" חיצוני, יהיה כגניבה בידו. שהרי לא השיג דבר זה מתוך תהליך אמיתי אלא מתוך מרדף אחרי תוצאות. השייכות בינו לבין כל מה שישיג בדרך זו מוטלת בספק. אמנם "מזלו" שיצליח שהרי חיפש תוצאות ידועות מראש, אך נשאר הוא לגביהם כגנב.

 

להתבוננות במראה אין סוף. וגם על תוצאותיה אפשר להסתכל במראה שוב וכן על תוצאות תוצאותיה וחוזר חלילה. כך אמירתו הנוקבת של החוזה בכוכבים ש"מזלו הוא שיהיה גנב" איננה נראית יפה במראה, איננה מצטיירת יפה בחוץ, ובשל כך בוחר העני בתחילה להסתירה מאשתו. היא, שביקשה תוצאות, בוודאי לא תאהב תוצאה שכזאת. למען האמת גם הוא לא אוהב אותה. כדי להשביע את רצונה של אשתו בתחזיתו של החוזה בכוכבים, ממציא הוא תשובה ואומר לה: "קבצן נשאר קבצן". בכך הוא למעשה מנסה לתרגם לשפתה המחפשת תוצאות, היא שפתו של החוזה בכוכבים, את תפיסת עולמו כ"עני" בתוך בית המדרש. מנסח הוא את הזהות שבין ה"אני" ל"עני" כזהות שבין הקבצן לבין עצמו. כרוצה לומר לאשתו: 'אל תצפי לתוצאות מעבר למה שאני, שהרי "אני" "עני" ובמינוחים הביקורתיים שלך מעבר להיותי "קבצן" '. העני מבקש בתפיסת עולמו לחצוב את החירות שחסרה לו: החירות להיות "אני", החירות להיות "עני", ובשפתה שלה – החירות להיות "קבצן". היא כאישה רוצה ביטחון ועל כן מחפשת תוצאות ידועות מראש, הוא כגבר רוצה חירות ושליטה ועל כן מתעקש להיות עצמו. אלא שההתכללות של שניהם, הביטחון מחד והחירות והשליטה מאידך, משאירה אותו קבצן. שכן רק במקומות הנמוכים שבהם הוא מקבע את עצמו כ"לא יוצלח", יוכל הוא להשיג את שניהם, הן את הביטחון והן את החירות להיות. אכן אנשים רבים מסתובבים עם דימוי עצמי נמוך, כשבתוך תוכם מנסים הם להשיג בכך את המקום היחידי בו ירגישו הן בטוחים והן בני חורין להיות עצמם.

 

לכאורה הגיע העני ה"קבצן" לאיזון רצוי עם עצמו ועם אשתו, עם עצמו ועם העולם. אך למרות זאת, הוא אינו מצליח לכלוא את הרצון הפנימי לחיות, להתקדם ולפרוח, רצון המצוי בעצם החיים. את הרצון הזה רצתה אשתו לגייס לתוצאות ידועות מראש, וכיוון שכך, החליט העני לדכא רצון זה ולהישאר "קבצן" – ללא תוצאות ידועות מראש, אך עם חירות, כפי שתיארנו. אולם כיוון שמדובר ברצון ועמוק כל כך, אין ביכולתו של האדם לדכאו לחלוטין, ופעמים רבות רצון זה ממיר את עצמו ופורץ החוצה בהיחבא כרצון לעבירה. שם ירגיש האדם ש"מים גנובים ימתקו" – שרק בעבירה הוא יכול למצוא את המימוש האבוד שלו, אחרי שכבש אותו מזמן בתודעה של "קבצן נשאר קבצן". הפיתוי לגנוב מקשקש בליבו, מנסה לפרוץ החוצה. הרצון לספר לאשתו את דברי החוזה בכוכבים עומד על דל שפתיו, אך הוא מתבייש בדברים אלו. כלומר, ה"מראה" שלו לא מרשה לו להודות שבעצם הוא רוצה לגנוב. הוא אמנם מסתיר את פיו מלהודות בכך, אך לא מצליח לכלוא קול צחוק קל שפורץ מפיו. זהו מעין גיחוך על רצונותיו הסותרים בהתבוננו על עצמו. רצון לגנוב עולה מליבו מחד ובושה צוחקת בהסתירו רצון זה, מאידך. במילים ספורות מתאר זאת ר' נחמן: "רצה ולא רצה".

 

גם אשת העני נמצאת באותה תסבוכת וסתירה פנימית. כמותו, גם היא נקלעה לסתירה ברגע שהתבוננה על עצמה במראה. מצד אחד, המצוקה הכלכלית בוערת בליבה ויודעת היא שגניבה תפיק תוצאות ידועות מראש, כך נקטה כשעמדה מול בעלה העני ושמשה היא כמראה לו. אך מצד שני כשמתבוננת היא על עצמה מתייפייפת היא מול המראה ומחליפה תפקידים עם בעלה העני, באמירה צדקנית ש'הייתה מוכנה להישאר בעניות זו' כביכול. אלא שגם מוכנות זו איננה אלא תדמיתה במראה בלבד. אין זו עניות ה'יושבת בבית המדרש', המוכנה ללמוד באמת איך מתמודדים עם העולם מתוך "עניות" זו ומתוך חירות, בה פתחנו את הסיפור, על אף שדומה היא לה כשתי טיפות מים. כיוון שאין זו אלא תמונה, משאלת לב, התייפייפות במראה בלבד, הרי שהיא מתנפצת בקשיי החיים עצמם.

 

הפיצול של העני ואשתו, כל אחד בינו לבין עצמו ובינו לבין דמותו המשתקפת במראה, נוכח בבית. ר' נחמן מציין ש"היו להם מן הסתם ארבע חמש בנות", וכולן מן הסתם היו מסתכלות במראה כל היום, דרך נשים, במראה היו מביטות בעצמן ובאחיותיהן – מתלוננות, משוות, נוטרות, ועוד (כך "מן הסתם" רצה ר' נחמן לרמז לנו על הנטייה הנשית של בית זה, שעומד ללא סמכות גברית). כפי שהסברנו קודם לכן, מאותו הרגע בו הביט העני במראה, איבד הוא את ה"אני" שלו, את ההנהגה ואת הסמכות והלך לאיבוד בעולם של מראות המשתקפות זו בזו, שכל סיפורנו מתאר לפני ולפנים. באין הנהגה הוא מרגיש שמוכרח הוא למלא את רצון אשתו, ושכביכול פועל הוא בלית ברירה. נגרר, או בלשונו של ר' נחמן "רצה ולא רצה". לשון זו מראה שעדיין שומר הוא על הפיצול הראשוני, היודע שסוף סוף יש כאן פיצול ומודע להתבוננות בתוכו. כך, גם כשהולך הוא לגנוב עושה הוא זאת 'לשיעורין', מתוך גבולות ומתוך תודעה של פיצול: קצת יגנוב ולא יותר, "רק כדי להתפרנס", כלשונו של ר' נחמן. במעשה זה משביע הוא מעט את רצון אשתו ומכאן ואילך חוזר כביכול ל"אני" המקורי שלו. זה שיושב בבית המדרש ויודע שאסור לגנוב, זה שמוכן להיות "עני", ושיש לו שיקול הדעת, הנהגה ומוסר. אשתו במקביל מסכימה גם היא לפיצול זה, וגודרת את הגניבה שנעשתה בגבולות המתירים לה הן לגנוב מעט והן לחזור לצדקנותה.

 

רוב העולם חיים בפיצול דומה, כאשר חוצים הם את חייהם לשניים. בחצי האחד כביכול יגנבו – דהיינו יפעלו מתוך תודעת הכרח, ללא אמונה במעשיהם או הזדהות עימם. ובמקום זה ירשו לעצמם גם לעבור על כללי המוסר "כי אין ברירה". את החלק האותנטי של חייהם ישאירו הם לחצי השני של יומם. שם יוכלו כביכול לחזור לביתם, לדמותם האמיתית והאחת עם עצמה.

 

אלא שכיוון שפיצול זה הוא מדומה אין בידו של העני להחזיק את שני הצדדים באופן מאוזן. כיון שגם תודעת ה"אני" בעל החירות איננה מוכנה לשלם את מחיר ה"עניות", הרי שגם אין לה כוח לעמוד מול סחף ההכרח שכנגדה. וכך, החלק של ההכרח יגבור בדרך כלל בשיקוליו, בכמותו ובאיכותו על החלק שאמור היה להישאר בעל זהות של "אני".

 

יותר מכך, משעה שהשביע מעט את תאבונה של אשתו, תיאבון זה לא יודע שובע ורוצה היא עוד ועוד ממנו. "מדוע לא לקחת לי על יופה (מדוע לא גנבת עבורי בגד עליון)?" שואלת היא את בעלה העני ובכך ממשיכה היא בעצם את הדיאלוג שלה עם המראה והלבושים החיצוניים מול מראה זו. היא איננה יודעת שובע, שהרי אדם שאין לו "אני" לעולם לא ישבע, מכיוון שמחפש הוא שובע ב'חוץ', ול'חוץ' אין גבול. כלומר, מי שלא מוכן להיות "עני" הרי שגם ל"אני" שלו לא יהיה גבול ועל כן לעולם לא יידע שובע.