יומא | דף כו | הפיס על הקטורת של בין הערביים

לאחר שהמשניות מנו את ארבעת הפייסות שהיו נערכים בתמיד של שחר, דנה הגמרא (כו ע"א) בתמיד של בין הערביים:

"אמר רבי יוחנן: אין מפייסין על תמיד של בין הערבים, אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית.         
מיתיבי: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים! כי תניא ההיא – בקטרת.        
והתניא: כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית!... אמר רב שמואל בר רב יצחק: הכא בשבת עסקינן, הואיל ומשמרות מתחדשות".

לדעת רבי יוחנן אין מפיסים על העבודות של בין הערבים, אלא מחלקים אותן לאותם כוהנים שעבדו בתמיד של שחר. את דברי הברייתא, שממנה משמע אחרת, מיישבת הגמרא בשתי דרכים: א. הברייתא מתייחסת לקטורת בלבד, ודווקא עליה מפיסים בנפרד בין הערביים משום "שלא שנה אדם בה" (רש"י ד"ה כי). ב. הברייתא מתייחסת ליום השבת, שבו היה חילוף משמרות בין הבוקר לבין הערביים.

יש לדון מהי מסקנת הגמרא ביחס לקטורת של בין הערבים: האם התירוץ הראשון נדחה ולמסקנה הכוהן המקטיר בבוקר מקטיר בין הערביים, או שמא התירוץ הראשון קיים גם למסקנה, ויש פיס חדש על הקטורת?

הראשונים נחלקו בשאלה זו: לדעת רבנו פרץ בתוספותיו, אין פיס חדש לקטורת, והמקטיר בשחרית מקטיר בין הערביים. אך לדעת הרמב"ם (תמידין ומוספין ד, ח) יש פיס חדש לקטורת. לכאורה דעת הרמב"ם נראית פשוטה יותר, שהרי הקטורת הייתה מעשׁרת (מעשירה) ו"לא שנה אדם בה", וממילא ראוי לתת את הקטורת של בין הערביים לכוהן חדש!

לאור זאת נראה שמחלוקת הראשונים בעניין הפיס על הקטורת יכולה לבטא מחלוקת מהותית בהבנת דברי רבי יוחנן שהכוהן שזכה בבוקר עובד גם בין הערבים. דין זה ניתן להבנה בשתי דרכים:

א. מכיוון שתפקיד הפיס הוא ליצור סדר בחלוקת העבודות, לאחר שנעשה פיס אחד בבוקר שוב אין צורך בפיס נוסף בין הערביים.

ב. חלק מכבוד העבודה הוא שדווקא אותו כוהן שעבד בשחרית יעבוד בין הערביים.

אם נבין את דברי רבי יוחנן באופן הראשון, הרי שאין כל פגם בעריכת פייס חדש בין הערביים, אלא שאין בכך צורך. ממילא, כאשר יש צורך חיצוני בעריכת פיס חדש, כגון בקטורת המעשרת, אפשר לעשות זאת. אומנם, אם נבאר את דברי ר' יוחנן באופן השני, ונאמר שיש חיוב שהעבודות של בין הערביים תעשינה דווקא על ידי הכוהנים שעשו אותן בשחרית, ממילא ברור שדינו של ר' יוחנן יתקיים גם ביחס לקטורת, ואפילו אם בשל כך תימנע מכוהן אחר ברכת העשירות.