הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי (ב)

  • הרב יואל בן נון

הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי - מפני מה לא שלח יוסף (שליח) אל אביו? (ב)[1] / הרב יואל בן-נון

נימוק זה מופיע, הן בדברי הרמב"ן, הן בדברי האברבנאל והן בדברי בעל העקידה:

"גם העניין השני, שעשה להם בגביע, לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשב אולי יש להם שנאה בבנימין, שיקנאו אותו באהבת אביהם, כקנאתם בו , או שמא הרגיש בנימין, שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, על כן לא רצה שילך עמהם בנימין, אולי ישלחו בו ידם, עד בדקו אותם באהבתו..." (הרמב"ן בפירושו למ"ב, ט).

והם בערך דברי האברבנאל (בראשית מ"ב, בתירוץ השאלות ה4- וה6-):

"הנה עם כל הניסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין, או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בניסיון הגביע, לראות אם ישתדלו להצילו... ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים, ויתוודע אליהם, וייטיב עמהם כמו שעשה".

ובעל העקידה כותב:

"נראה שכוונת יוסף הייתה ג"כ בתחילה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אתו או ניחמו ממעשיהם..." (שער ל', פתרון השאלה השניה).

אולם כל הרעיון הזה מוקשה ביותר אף הוא:

ראשית, יש כאן רושם ברור של הסבר בדיעבד - הפיכת התוצאה לתכנון מוקדם. אבל הפסוקים מרמזים על כך שיוסף ביקש להשאיר את בנימין אצלו - אם מפני שחשש שמא יתנכלו גם לו במוקדם או במאוחר, כדרך שרמז הרמב"ן (בדרך למצרים לא יכלו לעשות לו דבר, כי היו צריכים להתייצב לפני יוסף אתו, אך בדרכם חזרה יכלו להתנכל לו על שקיבל חמש ידות והועדף בבירור ע"י השליט, כפי שקרה בזמנו כשיעקב העדיף את יוסף), או מפני שרצה להתגלות לבנימין בלבד, ולתכנן אז, יחד עם בנימין, איך להתקשר אל יעקב אביהם ולהביאו אליהם. אפשר גם שרצה לגרום ליעקב אביו שיבוא בעצמו לשחרר את בנו או כדי לשמוע מפי בנימין על כל מה שאירע מאז נמכר, ואולי אף כדי להקים את שבטי בני רחל בפני עצמם. אך לא מתקבל על הדעת, שיוסף תכנן את עניין הגביע כדי שיהודה יתערב ויציע את עצמו לעבד במקום בנימין, ואז לא יוכל להתאפק עוד ויתגלה. כל זה אכן אירע, אך לא תוכנן מראש. אם רצה יוסף לבחון את אחיו ביחסם לבנימין, מה חשב לעשות במקרה - הסביר יותר - שבו הם ישלימו בלית ברירה עם גזירת ה' שפקד את חטאם ויותירו בידיו את בנימין, כפי שהותירו קודם לכן את שמעון? מה היה מפיק אז מן "הבחינה"? האם היה אז בטוח, שאחיו לא ניחמו על מעשיהם? האם כניעתם מאונס לכוחו של שליט היתה מוכיחה משהו? האם כניעתו של אברהם לפרעה ולאבימלך שנטלו את שרה ממנו על סמך "אחותי היא", מוכיחה על טיב היחסים ביניהם? והלא גם היא הסכימה, בלית ברירה כנראה, לדרך הצלה זו? (בראשית י"ב, י-יג, דברי רמב"ן שם, ו"העמק דבר" נגדו).

יתר על כן, בכל נאומו הגדול של יהודה לא מוזכר יחסם של האחים זה לזה, ויחסם לבנימין אף לא במלה אחת. טיעונו האחד והיחיד הוא "האב הזקן", זה שהשליט שאל עליו כל-כך הרבה. זהו הקלף האחרון שיש לו והוא מנצלו עד תום, תוך רמיזות נאות וברורות לאחריותו האישית של השליט לכל העניין, תוך הדגשת הערבות של יהודה, והעמדת יהודה את עצמו כעבד במקום בנימין, ובלבד - שדבר לא יקרה "לאב הזקן". הייתכן, שיוסף חיפש תשובה לשאלת יחסם של האחים, שומע נאום על אביו, ומחליט שהאחים עשו תשובה ביחסם אליו? וכי איזו תשובה יש בכך, שהם מנסים לחלץ את בנימין למען האב? האם ברור, שהיו עושים כן לולא התחייבו לאביהם בעירבון ובחטא של נצח? יש בכך, אולי, גילוי של תשובה כלפי שמיא, שלא רק התחרטו, אלא עמדו בניסיון דומה - אך לא כלפי יוסף!

והעיקר - יש בתורה שני מקומות, שבהם בוחן יוסף את יחסי האחים ביניהם וכלפיו: האחד - בביקורם הראשון במצרים, והשני - אחרי מות אביהם. בראשונה שומע יוסף אותם מתחרטים ומתוודים על מה שעשו לו, ולא עוד, אלא שהם רואים בכל הצרה החדשה הזאת שנתרגשה עליהם - עונש:

"ויאמרו איש אל אחיו
אבל אשמים אנחנו על אחינו
אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו
ולא שמענו
על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב, כא)

יוסף מתאפק אז, די בקושי כנראה, וממשיך בהתנכרות. שום דבר לא התחדש לו אח"כ, שכן כבר ידע שהתחרטו וקיבלו עליהם את העונש. דיבורם זה לא בא תחת שום לחץ, מאחר שסמכו שאין מבין, "כי המליץ בינתם", ומה יוסיף לו ליוסף, שיבחן אותם תחת לחצו הנורא של שליט שכמעט הכול בידיו?

רק אחרי מות יעקב באים שוב האחים אל יוסף, מפחד הנקמה - "לו ישטמנו יוסף..." - ולרוב הדעות, אף משנים מן האמת ובודים צוואת יעקב כדי להינצל (רש"י לפ' נ' פס' טז, ורמב"ן לפ' מ"ה, פס' כז). אז גם משתחווים ליוסף, בידיעתם שהוא יוסף , אולי משלימים בכך פרט חסר בקיום החלומות ומוכנים אף להשתעבד:

"וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" (נ', טו-יח).

עד אז מגונן יעקב על כל בניו, ועצם קיומו מונע כל מחשבה של חשבון (ראוי לציין, שאפילו עשו בכעסו הנורא מצהיר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה..." - כ"ז, מא)[2]. אבל בנאום יהודה מדובר על יעקב אביהם, ולא על יחסם לבנימין. נכון, הוכח, שיהודה מוכן לקבל עבדות (האריה המולך, הרגיל לשלוט באחיו!) תמורת בנימין, אבל כל זה היה למען יעקב , ואינו עומד בפני עצמו. על כן, אין זה יכול לפתור ליוסף שום בעיה. יותר ממה שיוסף כבר שמע מפיהם בפעם הראשונה, לא יכול היה לקבל דרך הגביע.

ולבסוף, מה שאמר בעל העקידה על החלומות נכון גם כאן:

"הנותן חלומות, יגיש פתרונם" - בוחן כליות ולב הוא מצא את יהודה בעל תשובה, בנכונותו להיות לעבד תחת בנימין. כל אלה כוונות של ההשגחה, לא של האחים ולא של יוסף.

בלשון המדרש:

"שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף,
ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו,
ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו,
ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו,
ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה,
והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של משיח..." (ב"ר, פ"ה, ד).

אין לערב מחשבות אדם ומחשבות הבורא במצבים, שבהם מחשבות הבורא חורגות מטבע האדם, או משתמשות בחולשותיו. מחשבותיו של הקב"ה מתבררות הן במשך הזמן, או נמסרות הן בפי נביאיו, אך אין בד"כ שום חפיפה בין הכוונות והתכניות של בני האדם בטבעיותם לבין ניצול חולשותיהם במחשבותיו של מקום:

"כי גבהו שמים מארץ
כן גבהו דרכי מדרכיכם
ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיהו, נ"ה, ט).

רק נבואה גמורה יכולה להיות מפגש בין מחשבות אדם ומחשבות הקב"ה, וגם זה לא תמיד.

מה שאירע ליוסף ולאחים בפרשת הגביע, לא היה חופף את תכנותו של יוסף כפי שמעיד במפורש הפסוק: "ולא יכל יוסף להתאפק" (מ"ה, א). הניסיון והמבחן - מאת ה' היו כמו קיום החלומות, ויוסף עצמו לדברים אחרים נתכוון, והאפשרויות השונות נתבארו לעיל. יתר על כן: אילו היה יהודה מתכנן את פרשת תמר, כדי שיצא מלך המשיח מן החטא, בטוחני כי לא היה שום משיח יוצא משם . הרעיון המטורף, שיש ליצור את החטא כדי שאורו של משיח יבקע, עלה לעם ישראל במחיר כבד של שיגעון השבתאות, שצלו הארוך עדיין רודף אותנו, ועדיין מונע רבים וטובים להודות בפה מלא, שכבר רצה ה' את עמו, וגלויות כבר התקבצו ומתקבצות לציון. הקב"ה מנהל את עולמו גם באמצעות שטויות של בני אדם, ואפילו באמצעות חטאים שלהם, אך זה אינו הופך את החטא למצווה, ולא את החושך לאור. אילו תכנן יוסף לצער את אביו כדי לבחון את האחים, בשעה שלא צווה על כך בנבואה מפורשת, היה חוטא חטא גדול באמת, ואפשר ששום מבחן גם לא היה מצליח. בפעם היחידה, שיוסף ניסה בה את כוחו - בקשה משר המשקים עזרה אצל פרעה, נותר עוד שנתיים ימים בשכחה גמורה (רש"י, סוף מקץ - מ"א, כג). פתרון החלומות והמבחנים של ההשגחה מתגלגלים באקראי, כשבני האדם עסוקים כל אחד בד' אמותיו של עולמו. רק דבר הנבואה הישירה, יכול לחלץ את בני האדם ממבוך קבוע זה, במידה מסוימת.

סוף דבר - הקושיה חזקה יותר מכל הפתרונות שהוצעו לה.

 


[1] אנו מביאים את המשך מאמרו של הרב יואל בן-נון, העוסק בשאלה: מדוע יוסף לא יצר קשר עם אביו במשך שהותו במצרים? בדברים שלפנינו - הרב יואל בן-נון בוחן גישה פרשנית רווחת: שיוסף רצה לראות אם שב השלום למשפחה, ולהעמיד את האחים במבחן ביחסם אל בנימין. חלק א', חלק ג' .

[2] ומה שפירש הרמב"ן בפ' מ"ה, פס' כז, על דרך הפשט, שיוסף וכן אחיו לא גילו ליעקב כל ימיו על חטאם ביוסף מפחד קללתו של הזקן, הוא עניין בפני עצמו, ואינו נוגע לשאלתנו, גם לא לדעת הרמב"ן, שכן אם יוסף "במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו", ורק סיפר לו שנחטף בשדה, יכול היה לומר לו אותו הדבר ע"י שליח, לפני כן.