דילוג לתוכן העיקרי

ירמיהו | פרק א'–כ' | הפן האישי בנבואות ירמיהו | 2

קובץ טקסט


א. מבוא

בשיעור הקודם התחלנו לעיין בפן האישי הצף לאורך חלקו הראשון של הספר, אשר מציג את דמותו המורכבת והמסוכסכת של ירמיהו. התמקדנו בעיקר בשני תחומים: צערו של ירמיהו על עמו, ותפילותיו בעדו. בשיעור הנוכחי נתמקד בכמה היבטים נוספים של חייו ואישיותו המיוסרת העולים בספר: היחסים המורכבים בין ירמיהו לשכניו, ייסוריו בעקבות הנבואות אותן הוא מקבל, 'התפטרותו' ומינויו מחדש לנבואה.

 

ב. יחס הנביא לעמו

יחד עם אהבתו העזה לעמו, מבטא ירמיהו לעיתים את המיאוס שהוא חש ממנו. הבוגדנות והשקר המאפיינים את העם מייאשים אותו עד כדי רצון לנטוש את עמו ולהתבודד במדבר (ט, א):

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים.[1]

בפסוקים הבאים משרטט ירמיהו תמונה קשה ומזעזעת של המצב השורר בקרב העם:

(ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה'. 

(ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ.

(ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ:

הלשון נמשלת בפי ירמיהו לקשת היורה חיצי שקר הפוגעים באחרים. השקר והמרמה הופכים לנורמה – 'למדו לשונם דבר שקר', ומובילים לחוסר אמון עמוק ובסיסי באנשים הקרובים ביותר, ולהתפוררות המרקם החברתי.[2] כפי שנראה בהמשך, ירמיהו חווה את בגידת קרוביו על בשרו. תרבות השקר פוגעת גם ביחסי האדם ואלוהים, ומנוגדת לדעת אלהים (פס' ה): 'במרמה מאנו דעת אותי'. ההתמודדות עם תרבות השקר והמרמה נשזרת לכל אורכו של הספר, בהקשרים שונים[3]. במרכז הדרמה של התמודדות זו מתקיימת ההתמודדות של ירמיהו עם נביאי השקר – הצומחים באופן טבעי באקלים החברתי המתואר כאן. 

 

ג. ייסורי הנביא

בפתיחת הספר למדנו על מקומו של ירמיהו ועל היותו 'מן הכהנים אשר בענתות'. בפרק יא מתברר שיחסיו עם אנשי ענתות, ככל הנראה כבר בראשית דרכו כנביא, היו מורכבים ביותר. פסוקים אלו פותחים לנו צוהר לחייו האישיים והמיוסרים של הנביא, אשר נראה כי כללו רדיפות על-ידי משפחתו ושכניו אנשי ענתות, בשל נבואותיו. כך מספר ירמיהו על מזימותיהם (יא, יח - כא):

(יח) וַה' הוֹדִיעַנִי וָאֵדָעָה אָז הִרְאִיתַנִי מַעַלְלֵיהֶם.

(יט) וַאֲנִי כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף יוּבַל לִטְבוֹחַ וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי עָלַי חָשְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ וְנִכְרְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים וּשְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר עוֹד.

(כ) וַה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי.

ירמיהו מדמה את עצמו לכבש המובל לשחיטה ללא ידיעתו. אנשי ענתות ביקשו להמיתו, והוא כמעט הובל אלי מוות מבלי ידיעתו כדי להשכיח את זכרו. באורח נס נחשפה בפני ירמיהו המזימה והוא ניצל ממוות. הוא תובע צדק בדמות נקמה, התגובה לא מאחרת לבוא, ומתוכה גם מתברר מה עילת נסיון הרצח:

(כא) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם ה' וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ.

(כב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב.

(כג) וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת שְׁנַת פְּקֻדָּתָם.

עיון בפסוקים מאפשר לשער כי הפרשייה הקשה הזו החלה כאשר ירמיהו ניבא נבואות תוכחה עוד בהיותו בענתות, והדבר היה לצנינים בעיני אנשי המקום – עד שאיימו עליו ברצח אם לא יחדל להינבא! על מנת להבין את כעסם של אנשי הכפר צריך לזכור כי רבות מנבואות ירמיהו מבקרות את הממסד הכהני ככלל ואת סיאובם של הכוהנים במסגרת תפקידם במקדש. סביר אם כך, שסוג זה של נבואות הכעיס את יושבי ענתות, כפר הכהנים בו גדל ירמיהו.

בפסקה הבאה (י"ב, א-ו) מצטרף ירמיהו למנהיגים, נביאים ומשוררי תהילים שהקשו על דרכי ה', ותמהו מדוע דרכם של רשעים צלחה, בעוד עבדי ה' הנאמנים נאלצים לספוג חרפות ויסורים. כך בראשית פרק י"ב הוא תמה-כואב:

'מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד'? בהמשך דבריו מתברר שאין זו שאלה תיאורטית, והיא מכוונת כלפי אויביו ורודפיו. ירמיהו מבקש 'הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה', כמידה כנגד מידה על נסיונם לטבחו 'ככבש אלוף'.

ה' משיב לטענת ירמיהו באמצעות קל וחומר, בשני משלים:

(ה) כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים?

 וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן?

פסוקים אלה פורשו על ידי הרד"ק:

'אני רואה אותך חלוש ונלאה בשליחותי, וצריך שתחזק עצמך ולבך. כי אני רואה כי רצת את רגלים כמותך - והם אנשי ענתות שהם בני משפחתך ובמדרגה אחת עמך לענין גדולה, והם הלאוך והפחידוך להמיתך.

ואיך תתחרה את הסוסים - כשתלך לירושלם שהם שרים גדולים וגם המלך שם, איך תתנהג עמם? צריך אתה שתתחזק שלא תפחד מהם ותדבר להם שליחותי בלא מורא. והוסיף לו עוד ואמר ובארץ שלום אתה בוטח – פירוש, אתה בוטח באנשי ענתות, שהיה ראוי שתהיה לך ארץ שלום...  ואיך תעשה בגאון הירדן - כלומר במקום שמתגאין גלי הירדן והוא משל על שרי יהודה וירושלם'. 

על פי הרד"ק, תשובת ה' אינה מעודדת. הוא מבהיר לירמיהו שההתמודדות עם אנשי ענתות תהיה פשוטה ביחס להתמודדות הממתינה לו כשיפעל בירושלים ובמקדש, שם יקומו לו מתנגדים רבי עוצמה ומסוכנים כפליים. ניצני ההתנגדות וניסיון ההתנקשות בראשית דרכו הנבואית, מבשרים את הסכנות והאתגרים הגדולים שנכונו לו בהמשך דרכו, ומהווים הכנה לקראתם.

למעשה כבר בנבואת ההקדשה בפרק א נרמז ירמיהו על תכלית הייסורים המזומנים לו:

 (יז) וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם.

(יח) וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ.

(יט) וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהַצִּילֶךָ.

פסוקים אלה מרמזים על מאבק, אך גם על הצלה ועמידה איתנה.

 

ד. בין מחשבות למחשבות

המתח בינו ובין יריביו מגיע לשיאו בפרק יח:

(יח) וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו.

דברים אלה באים לאחר נבואת 'בית היוצר'. בתגובה לאיומי הפורענות המתוארים בה מתכננים מתנגדיו להתנכל לו ולהשתיקו (שם, יח):

'וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל-יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת'[4]. נשים לב ליחסם לנבואת ירמיהו: ראשית הם מציבים כנגד ירמיהו שלוש דמויות שונות: כהן, חכם ונביא. רוצה לומר, אובדנו אינו כה נורא, כיוון שיש מספיק דמויות חלופיות. שנית, נראה כי הקבלה זו אינה מקרית, שהרי ירמיהו עצמו נאבק כנגד שלוש הסמכויות הללו, וכבר בראשית דרכו הוא מתריע על השחתתם ומעילתם בתפקיד (ירמיהו ב, ח)

'הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ'.

כך, ירמיהו עצמו תופס כי הוא האדם היחיד שנושא את משא האמת אל מול ההנהגה הקורסת. יתר על כן, במובנים רבים ירמיהו מתפקד בספרו לא רק כנביא אלא גם כחכם, העוסק בדברי חכמה ובעצות מועילות, ואף ככהן, העוסק בהוראת התורה[5], וכדברי מלבי"ם:

'כי ירמיה היה בו ג' מעלות, שהיה כהן מורה הוראות, והיה חכם ליעצם עצות טובות, והיה נביא דובר בדבר ה' '.

עם זאת, למרות פעולותיו המרובות והמגוונות של ירמיהו,  העם מואס באמת אותה הוא תובע-מלמד ומבקש לשוב אל דברי השלום וההרגעה של המנהיגים הנוכחיים. בדברי העם שתיארנו לעיל מתואר כי הם זוממים 'להכותו בלשון'. ישנם מספר פירושים להסבר תוכניתם. פירוש אחד עולה בדברי התרגום:

'נסהדיניה סהדותא דשקר' (=נעיד עליו עדות שקר).

כלומר, הם מבקשים להכותו ולהמיתו באמצעות לשונם – בעדות שקר. פירוש זה הולם את תרבות השקר הכללית האופפת את ירמיהו, וכעת גם משמשת להמתתו. פירוש אחר הציע מ' בולה בפירוש דעת מקרא, ולפיו הביטוי 'נכהו בלשון' מתבאר במשפט המגיע לאחריו: 'ואל נקשיבה אל כל דבריו'. כלומר, הדרך הטובה ביותר לפגוע בירמיהו היא לפגוע בלשונו – ולהתעלם לחלוטין מנבואותיו.

ביאור זה מאפשר לראות זיקה מעניינת בין דבריהם לבין נבואת ירמיהו עצמה (יח, יא)

'הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם'.

לכאורה יש כאן מידה כנגד מידה – מחשבותיו של ה' כנגד מחשבותיהם של שומעיו של ירמיהו שתוארו קודם לכן ('וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל-יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת'), אולם דווקא הקבלה זו מאפשרת לחוש בהבדל: מחשבת הפורענות בנבואת ירמיהו הינה מותנית, ותכליתה להשיב את העם – 'שובו נא איש מדרכו הרעה'. למעשה זהו הלקח העיקרי של נבואת בית היוצר. אויבי ירמיהו, לעומת זאת, מתכננים להמיתו. מבחינתם הוא מהווה אויב מוחלט הרוצה ברעתם. נקודה זו מתחדדת בתגובתו של ירמיהו:   

(יט) הַקְשִׁיבָה ה' אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי.

(כ) הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם.

(כא) לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה.

(כב) תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שיחה שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי.

(כג) וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי והיו וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם.

ירמיהו פונה אל ה' בתביעה לצדק[6]. הוא מציג את מעשי אויביו כרעה תחת טובה, שכן ה' זוכר את מאמציו הכבירים של ירמיהו להגן על העם בתפילתו, והוא יודע שירמיהו רוצה בטובת העם ושמבחינתו גם נבואות הפורענות לא נועדו אלא להציל את העם מהן!

 

ה. הערעור על נבואת ירמיהו

בפרק יז אנו שומעים טענה נוספת המוטחת בירמיהו:

(טו) הִנֵּה הֵמָּה אֹמְרִים אֵלָי אַיֵּה דְבַר ה', יָבוֹא נָא!

מלבד נימת הלגלוג והאירוניה הנשמעת בדברי העם לירמיהו, ניתן לזהות כאן גם טענה חריפה יותר. למעשה, בדברים אלה ישנו פקפוק באמינותה של נבואתו. העם טוען שנבואת  ירמיהו לא מתקיימת, ומכאן שאין לקבל אותה כנבואת אמת. נשים לב ללשון הטענה 'איה דבר ה' – יבוא נא', הלקוחה מפרשיית הנביא בדברים יח:

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'.

(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא - הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

ירמיהו מוצג כאן, אפוא, כנביא שקר! כפי שנראה בהמשך הספר – ירמיהו עצמו מטיח טענה דומה בנביא השקר חנניה בן עזור, ומצטט את אותם פסוקים כנגדו (כח, ח-ט):

הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר.

הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת.

בעקבות טענה קשה זו של העם פונה ירמיהו אל ה':

(טז) וַאֲנִי לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ וְיוֹם אָנוּשׁ לֹא הִתְאַוֵּיתִי אַתָּה יָדָעְתָּ מוֹצָא שְׂפָתַי נֹכַח פָּנֶיךָ הָיָה.

(יז) אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי אַתָּה בְּיוֹם רָעָה.

(יח) יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם. 

כנגד טענת העם, אומר ירמיהו שהוא מעולם לא ביקש להיות נביא (כפי שאכן עולה מנבואת ההקדשה). אדרבה: הוא עצמו ביקש להישאר רועה צאן. גם 'יום אנוש', כלומר הנבואה על הפורענות, איננה חלק ממאווייו של ירמיהו. יתרה מזו: כפי שראינו, ירמיהו חווה ייסורם קשים בין בקבלתן של נבואותיו ובין באמירתן. האמת הפוכה אפוא מהחשד אותו טופלים עליו העם: ירמיהו אינו שמח במפלתו של העם, אלא מצטער בצערו ומבקש את טובתו. כאן מתגלה פן נוסף של הטרגדיה האישית של ירמיהו: כפל התפקידים והזהויות שלו – היותו אדם בן עמו מחד והיותו נביא הנשלח על ידי ה' מאידך, אינו גורם לו רק למשבר נפשי עמוק, אלא גם יוצר נתק חריף בינו ובין העם. נוצרה לו תדמית כוזבת של אויב העם הרוצה ברעתו, והלא אין דבר הרחוק יותר ממגמתו של ירמיהו מאשר תדמית זו. הטרגדיה מעמיקה לאור העובדה שהוא אינו מסוגל להביע את צערו בפני העם, ועליו להתייצב בעמדת שליח ה' המוכיח את העם ומאיים עליו בפורענות. רק בתוך תוכו יכול ירמיהו להתייסר ולהזדהות עם עמו. משום כך, היחיד שיודע את האמת הוא ה': 'אתה ידעת מוצא שפתי, נוכח פניך היה!' (יז, טז).

בסיום דבריו, פונה ירמיהו בתחינה אל ה' שיגן עליו בעת המצוקה: 'אל תהיה לי למחיתה... יחתו המה ואל אחתה אני'. במילים אלה מעלה ירמיהו את זכרונה של נבואת ההקדשה (א, יז)  - 'אל תחת בפניהם פן אחיתך לפניהם'. ירמיהו מזכיר את ההבטחה שקיבל בראשית שליחותו על מנת לבקש הגנה מפני טענותיהם של העם.

 

ו. ירמיהו מתפטר ומתמנה מחדש

השנאה והכעס אותם סופג ירמיהו במפגשו עם העם, יחד עם כישלונו בתפילה להצלתו בפרק יד, מביאים אותו בפרק טו למשבר חמור ולתלונה חריפה על שליחותו כנביא:

(י) אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי.

ירמיהו מקונן על מר גורלו, ומצטער על עצם קיומו. שכן בשל נבואותיו כולם רבים עמו והוא רב עם כולם. בדברים אלה מבטא ירמיהו את חוסר האונים שלו אל מול הביזיונות והחרפות אותם הוא סופג מהעם, על לא עוול בכפו, שכן 'לא נשיתי (=לוויתי) ולא נשו בי'. אין כאן סכסוך על רקע ממוני.

בתגובה מרגיע אותו ה' בשתי הבטחות:  

(יא) אָמַר ה'

אִם לֹא שרותך שֵׁרִיתִיךָ לְטוֹב אִם לוֹא הִפְגַּעְתִּי בְךָ בְּעֵת רָעָה וּבְעֵת צָרָה אֶת הָאֹיֵב:

(יב) הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת?

ה' מבטיח לירמיהו שסופו יהיה טוב, בניגוד לקללות שמטיחים בו[7], ובסופו של דבר, כשתבוא הפורענות, אויביו המקללים אותו יאלצו לבוא ולהתחנן לפניו שיתפלל ויגן עליהם. ה' מוסיף ומדמה את ירמיהו לברזל ונחושת הבאים מהצפון, שלא ניתן לשברם ולרועע אותם. בדברים אלה יש הד לנבואת ההקדשה (א, יח):

'וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל כָּל הָאָרֶץ'.

קישור זה מוזכר על ידי ה' על מנת לציין את  הבטחת ההגנה אותה קיבל ירמיהו בראשית דרכו. אולם דברים אלה אינם מספקים את ירמיהו, והוא ממשיך להתלונן: 

(טו) אַתָּה יָדַעְתָּ ה' זָכְרֵנִי וּפָקְדֵנִי וְהִנָּקֶם לִי מֵרֹדְפַי אַל לְאֶרֶךְ אַפְּךָ תִּקָּחֵנִי דַּע שְׂאֵתִי עָלֶיךָ חֶרְפָּה.

(טז) נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת.

(יז) לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי.

לאחר בקשת הנקם בפסוק טו, מתאר ירמיהו בפסוקים טז-יז שתי חוויות מטלטלות והפוכות זו לזו אותן חווה עקב הפיכתו לנביא ה'. מחד, חוויית השמחה המיוחדת שבקבלת דבר ה' הממלאת אותו, ומאידך - ההשפעה הטראומטית שיש לכך על מצבו כאדם ויחסו לחברה שסביבו[8].

ירמיהו חותם את דבריו בתלונה על כאבו הנורא ומצבו הבלתי אפשרי, ואף מטיח דברים כלפי מעלה:

(יח) לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא?

הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב, מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ!

ירמיהו מאוכזב, תרתי משמע, מיחסו של ה', ונראה שהוא חש עזוב ונטוש. בדברים קשים אלה נשמע הד לייסוריו של איוב, ולדברים שהטיח בפני רעיו (ו, טו): 'אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ'[9]. יתכן שיש לדבריו משמעות חריפה יותר. כאמור, תחושתו העמוקה של ירמיהו היא של חוסר אמון בסיסי אף בקרובים אליו ביותר הזוממים להמיתו, והנה כאן אפילו משענתו האחרונה, מבטחו בה' אלוהיו, 'מאבדת' את אמינותה!

לאור תגובת ה' מתברר שבדברי ירמיהו מקופל עניין נוסף: 

(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה'

אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ - לְפָנַי תַּעֲמֹד

וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל - כְּפִי תִהְיֶה

יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ, וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם:

(כ) וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם ה'.

(כא) וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים.

דברי ה' בפסוק כ מקבילים לדברים שאמר לירמיהו בנבואת ההקדשה שלו (א', יח), והוא מאשרר את הבטחת ההגנה על ירמיהו בתגובה לחששותיו. אולם מסתבר שהחזרה על נבואת ההקדשה מבטאת דבר נוסף: היא מלמדת שיש כאן מעין הקדשה מחודשת. נראה שה' ראה בדברי ירמיהו מעין התפטרות של הנביא משליחותו, והוא מעודדו לשוב לשליחותו: 'אם תשוב ואשיבך – לפני תעמוד'[10].

ראוי גם לתת את הדעת לתוספת שיש כאן על נבואת ההקדשה הראשונה: 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'. כך מפרש זאת הרד"ק:

'ואם תטריח עצמך עליהם להחזירם למוטב ותוציא יקר מזולל שתוכל להשיב הרשעים שהם זוללים להשיבם טובים ויקרים, כפי תהיה - מה שתגזר ותאמר יתקיים כאילו אני אומר אותו כמו שאמר בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה'.

נראה שה' מציג כאן לירמיהו גם את צידה האופטימי של הנבואה: לא רק ההתמודדות וה'מלחמה' עם העם, אלא גם הסיכוי להוציא מהעם טוב. שיבתו של ירמיהו תאפשר לו גם להשיב את העם אליו. שכן ייעודו העיקרי של הנביא, המשמש כפי ה', הוא התיקון - לזקק את טוב מהרע. 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו
עורך: נועם לב

 

[1] הרמב"ם הסיק מפסוק זה מסקנה מעשית לגבי רמת הדרישה מהאדם להתרחק מחברה רעה והשפעותיה המזיקות (הלכות דעות ו, א): 'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם... ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים'.

[2] ירמיהו רומז בפסוק ג למעשה יעקב שעקב את אחיו עשיו ולקח את ברכתו במרמה. כנגד דברי עשיו (בראשית כז, לו): 'ויעקבני זה פעמיים', אומר ירמיהו: 'כי כל אח עקב יעקב', ללמדנו שלתרבות השקר בעם יש שורשים עמוקים. 

[3] נתון סטטיסטי מעניין ימחיש זאת: מתוך ששים ושלושה מופעים של המילה שקר בתורה ובנביאים – שלושים ושלושה מצויים בספר ירמיהו!

[4] 'מחשבה' במקרא פירושה תכנית ומזימה שהאדם מעוניין להוציאה לפועל. ראו למשל שמות לד, א: 'לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת'. 

[5] במקומות רבים בספר מתגלה זיקתו של ירמיהו לספרות החכמה מחד, ולעולם ההלכתי מאידך. רעיון זה שמעתי מרחלי פריש, הכותבת בימים אלה עבודה על זיקתו של ירמיהו לספרות החכמה.

[6] כנגד דברי העם 'ואל נקשיבה אל כל דבריו', אומר ירמיהו: 'הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי'.

[7] המילה 'שריתיך' היא מילה קשה, והפרשנים התחבטו בביאורה. רש"י מביא מחלוקת בין שניים מגדולי הבלשנים בימי הביניים - מנחם בן סרוק ודונש בן לברט: 'שריתיך - השארתיך לשון שארית וכן פתרו מנחם, אבל דונש פתר אותו לשון התרה ושריתיך כמו (דניאל ה) 'משרי קטרין', ופתרון שריתיך כן הוא שנאמר 'הנה פתחתיך היום מן האזיקים', כלומר ביום אשר הקים ה' את דברו נאמר לו 'ועתה הנה פתחתיך היום מן האזיקים אשר על ידיך אם טוב בעיניך לבוא אתי בבלה'. לדעת מנחם שריתיך משורש שארית, והא' נפלה ככל הנראה בשל תופעת 'ערעור גרוניים'. דוגמא לכך מביא הרד"ק מהפסוק בדהי"א יב, לט: 'וְגַם כָּל שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל', שפירושו שארית ישראל. לפי פירוש זה הכוונה שסופו של ירמיהו יהיה טוב. לעומת זאת דונש מפרש זאת על פי השורש הארמי 'שרי', שפירושו התרה. לדעתו יש כאן רמז להתרתו מהאזיקים בעתיד. אולם יתכן שיש כאן התייחסות לקללה אותה הזכיר ירמיהו – התרתה לטוב, והפיכתה מקללה לברכה. ראוי לציין שלפי הכתיב נאמר כאן 'שרותך' (משורש 'שרר'), ולפי זה ה' מבטיח לחזקו, ראו פירוש 'דעת מקרא' כאן. 

[8] בחוויית הבדידות העמוקה של ירמיהו בפרט, ושל נביא ה' בכלל, נעסוק בהרחבה בשיעור הבא.

[9] ישנן הקבלות רבות נוספות בין איוב לבין ירמיהו, וגם בהן נעסוק בשיעור הבא.

[10] הביטוי 'לפני תעמוד' ביחס לנביא מורה על תפקידו כשליח ה', ראו לעיל פסוק א, וכן מלכים א, י"ז, א. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)