הפן האישי בנבואות ירמיהו (ג)

  • הרב דוד סבתו
  1. מבוא - איסור הנישואין של ירמיהו

בהמשך לפרק ט"ו, גם בפרק ט"ז נכרכים ללא הפרד גורלו של ירמיהו כאדם, חייו האישיים ונבואותיו. בעיוננו הנוכחי נבחן כיצד אורח חייו הטרגי מסמל במובנים רבים את תוכן נבואותיו.

בפתח הפרק מקבל ירמיהו ציווי קשה חריג – לא להקים משפחה ולהתנתק מחברת בני אדם כאות לפורענות העתידה לבוא על העם, המתוארת בהמשך הפרק[1].

בפסוק ב מופיעים שני 'לאוים' – האחד על לקיחת אישה והשני על הולדת ילדים:

(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.

(ב) לֹא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

בהמשך מתבאר טעמו של כל לאו בסדר כיאסטי - הפותח במה שזה עתה סיים. תחילה הוא מתייחס להולדת ילדים:

(ג) כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת.

(ד) מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.

אחר כך הוא שב לאיסור הנישואין:

(ט) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.

שני האיסורים קשורים אפוא לפורענות הקרבה ובאה אל 'המקום הזה'. ירמיהו מצטווה גם להתנתק מצערו ואבלו ומשמחות הנישואין של העם – שני הקצוות של מעגל החיים האישי והקהילתי: 

(ה) כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים.

(ו) וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם.

(ז) וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ.

(ח) וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.

(ט) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה.

משמעותם הברורה של פסוקים אלה היא שעל פי דבר ה' בזמן הקרוב יתחולל משבר כה חריף, אשר יערער את מעגל החיים האנושי באופן דרמטי. בשל משבר זה, מנהגי האבלות המסורתיים לא יקוימו בשל ריבוי המתים, ומאידך קולות שמחת הנישואין, שהם המייצגים הבולטים ביותר של השמחה בחיי האדם, יושבתו בשל מיעוט השמחות.

 

       ב. הנביאים וחיי הנישואין

בדומה לירמיהו, מצאנו כמה נביאים שחיי הנישואין שלהם והולדת ילדיהם מסמלים את תוכן נבואתם. כך למשל מצטווה הושע (א, ב-ה):

'וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה''.

גם בניו מצטרפים למערך סמלי זה:

(ג) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן.

(ד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל.

(ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

הושע מצטווה אפוא לשאת אישה ולהוליד ילדים – אבל נישואיו ושמות ילדיו אינם שגרתיים, והם משקפים את המצב הבעייתי של העם.

תופעה דומה מצאנו גם אצל יחזקאל (כ"ד, יח): יחזקאל מתבשר על מות אשתו, ומצטווה שלא להתאבל ולנהוג מנהגי אבלות[2]:

 (טו) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.

(טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ.

(יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל.

(יח) וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי.

למרות שמוות במגפה הוא דבר טבעי, החידוש בנבואה אותה קיבל יחזקאל הוא בהוראה שלא להתאבל על אשתו, מחמד עינו. גם כאן משמש אירוע אישי-משפחתי זה סמל לבאות – לפורענות העתידה לבוא על העם:

(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלַי הָעָם הֲלֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּנוּ כִּי אַתָּה עֹשֶׂה.

(כ) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם דְּבַר ה' הָיָה אֵלַי לֵאמֹר. (כא) אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.

(כב) וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל שָׂפָם לֹא תַעְטוּ וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ.

(כג) וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וְנַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו.

(כד) וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי ה'. 

כך פירש רש"י את טעם הציווי:

'לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם שאין בכם אחד שלא יהיה אבל, ואין אבילות אלא במקום מנחמים. דבר אחר שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם'.

הציווי לירמיהו בולט בחריגותו אל מול הציוויים שתוארו להושע וליחזקאל. כמו אצל הושע ויחזקאל, גם אצל ירמיהו מהווה הציווי אות שלילי לפורענות העתידה לבוא על העם. אולם בשונה מהושע, במקרה של ירמיהו הדבר איננו מתבטא בנישואין, אלא דווקא בהימנעות מהם. כך, גם יחזקאל מקבל ציווי על איסור אבלות – אך איסור זה מגיע רק לאחר שהתחתן, ומתה אשתו. החידוש בציווי לירמיהו הוא החיוב להימנע מלכתחילה מלשאת אישה ולהוליד ילדים כסמל לאסון העתיד לבוא. כך מפרש המדרש איסור דומה שניתן לנוח (מדרש תנחומא נח יא):

בשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה, שלא יהא הקדוש ברוך הוא עוסק בחורבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו שנאמר 'וליוסף יולד שני בנים' (בראשית מא, נ) אימתי? 'בטרם תבוא שנת הרעב' (שם)... וכן עשה נח כשנכנס בתיבה כתוב בו 'ויבא נח ובניו' (בראשית ז, ז) אח"כ 'ואשתו ונשי בניו' (שם) וכשיצא אמר לו 'צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך' (בראשית ח, טז) מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה.

הקמת משפחה מבטאת אמונה בסיסית בעתיד טוב יותר. ההימנעות ממנה מלמדת שאין לכך סיכוי, שכן הילדים עתידים ממילא למות. כך, על ידי ההימנעות מהנישואים ירמיהו מטרים את האסון הנורא העתיד לבוא על העם, ואת חוסר התקווה באופק.

 

         ג. הנישואין בנבואת ירמיהו

לנישואין ולפירוקם קיים תפקיד סמלי רב משמעות בנבואות ירמיהו ואף בנבואותיהם של נביאים אחרים. כך, למשל, בפרק ב משתמש ירמיהו בדימוי של הנאמנות והאהבה הראשונית הקיימים בראשית הדרך בין איש לאשתו. בתחילת פרק ג, הוא אף מזכיר את ההלכה בדבר המחזיר גרושתו כאילוסטרציה למצבו של העם ולקשר בינו ובין אלוהיו. לאור זאת, ניתן להציע שבאיסור הנישואין של ירמיהו גלומה משמעות נוספת. זהו ביטוי עמוק למשבר בברית בין ישראל לאלהיו. כך חותם ה' את דבריו בפרקנו:

'כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים'.

העדרה של הזוגיות והתא המשפחתי מחיי האדם הינה מצב של חוסר שלמות, חוסר אהבה ורחמים, וכך הוא גם ביחסי העם ואלוהיו, המסיר ממנו את ברית שלומו, את חסדו ואהבתו[3]. בראשית נבואת ירמיהו מופיע הקשר בין החסד לאהבה בברית הנישואין (ב, ב) 'זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך...'.

במקביל, גם בנבואות הנחמה של ירמיהו אנו מוצאים שוב את מוטיב המשפחה, הפעם במשמעות חיובית (לא, ב):

'מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד'.

במקביל, חלק מתיאור הנחמה מאופיין גם בהשבת קולות שמחת הנישואין שהשתתקו בזמן החורבן (לג, י-יא):

(י) כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה.

(יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'.

המעגל נסגר כאשר נבואת הנחמה קושרת בין שמחת הנישואין הפשוטה של מצהלות החתונה, לבין חידוש הברית בין ישראל לאלקיו.

 

         ד. הפיתוי לנבואה

העדר המשפחה, האישה והילדים מחיי ירמיהו נקשר לבדידותו הבסיסית כנביא, אשר נדמית כחריפה יותר מזו המוכרת לנו מכל נביא אחר. בסעיף הנוכחי נבקש להעמיק באפיון חוויית הבדידות של ירמיהו, הנחשפת בגילוי לב ברגעי המשבר החריפים הפוקדים אותו.

לאחר נבואת הבקבוק של ירמיהו בפרק יט, אשר כללה דברים חריפים נגד העם והמקדש, 'זוכה' ירמיהו לתגובה קשה מאחד הכהנים הפקידים בבית ה':

(א) וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה' אֶת יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

(ב) וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית ה'.

ירמיהו משלם מחיר כבד על נבואתו - הוא מוכה ונאסר בידי פשחור הכהן. אף על פי כן, הוא איננו נשבר וממשיך בשליחותו מיד עם שחרורו:

(ג) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת יִרְמְיָהוּ מִן הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא ה' שְׁמֶךָ כִּי אִם מָגוֹר מִסָּבִיב.

הדברים הקשים והאמיצים שמטיח ירמיהו בפשחור, מגלים את חוסנו ואישיותו החזקה. אולם מיד בסמוך לדברים אלה, המופנים כלפי חוץ, באים דברים שונים לחלוטין המגלים את המתחולל בלבו של ירמיהו. כאן אנו שומעים על חוויותיו הנפשיות הקשות בעקבות הנבואה ותוצאותיה:

(ז) פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי.

(ח) כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם.

(ט) וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל.

(י) כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ.

(יא) וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ.

(יב) וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי. (יג) שִׁירוּ לַה' הַלְלוּ אֶת ה' כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים.

בפסוקים אלה מבטא ירמיהו באופן החריף ביותר את חוויית השניות הקיימת באישיותו ביחס לנבואה הכפויה עליו ובוערת בעצמותיו וביחס לסבל הגדול שהיא מסבה לו. מבנה הפסקה משקף את יחסו המורכב והאמביוולנטי של הנביא לה' ולנבואותיו: הוא פותח בדברי תלונה (ז), וחותם בדברי שבח והודאה (יג). בתחילה נראה שהנביא זועק כנגד ה' שפיתהו לנבואה בניגוד לרצונו, והתגבר עליו בכוחו ובכך הפכו לנביא בעל כרחו. ולאחר מכן הוא ממשיך ומתאר את הסבל שנגרם לו כתוצאה מהפיכתו לנביא.[4] מאידך, הוא משבח ומפאר את ה' ושר ומהלל, והוא מביע בכך את שמחתו ביחס הקרוב לו זכה מאת ה', והוא מתאר כאן את כוחו של ה' שהגן עליו מאויביו  - כגיבור עריץ. מהלך דומה מופיע גם ביחס לרגש הבושה - בתחילה הוא מתאר את הבושה שאחזה בו בעקבות נבואותיו מקרב סובביו "לחרפה ולקלס כל היום". מאידך, הוא מתאר את בושת אויביו כתוצאה מסיועו של ה' – "כלימת עולם לא תשכח". בולט גם הניגוד ביחסו לעוצמת ה' בפסוק ז – המתאר את 'השתלטותו' החזקה של ה' על ירמיהו בכח הנבואה, ולעומת זאת בפסוק יא גבורתו של ה' מופנית כנגד יריביו, ומגינה עליו מפניהם.

בפסוק ט מופיע אחד הביטויים החזקים והבולטים של חווית ההתנבאות: 'וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי'. מהי משמעותו של דימוי רב עוצמה זה? כדרכם של דימויים, יש בהם גווני משמעויות מרובים. נעמוד כאן על כמה מהם. ראשית, יתכן שהאש משקפת את הכפילות ביחס לנבואה: היא מייצגת התלהבות רבה, יחד עם הכאב שהיא מסבה לנביא. עם זאת, נראה שמשמעותו העיקרית של הדימוי מובהרת כאשר מקבילים בין תפקיד הפועל 'יכל' כאן – 'נלאיתי כלכל ולא אוכל', לבין תפקיד פועל זה בפסוק ז – 'חזקתני ותוכל'. כך פירש רד"ק:

'היה דבר ה' בלבי כאש בוערת שאשתדל בכל כחי להוציאם וכן כמו אם היה אש עצור בעצמותי שאשתדל להוציאו בכל כחי כן דבר ה'. נלאתי כלכל - נלאתי לכלכלו ולא אוכל לסבול בקרבי כמו אם היה אש ואני על כרחי מוציאו בשפתי ואומרו להם'.

הנבואה מתוארת כגורלו של הנביא שאין מנוס ממנו, היא כפויה על ירמיהו עד שאין לו ברירה אלא להוציאה מפיו, פן תשרוף אותו מבפנים. משמעותו של הדימוי מתבהרת אף לאור העיון בדברי ירמיהו באחד הפרקים הבאים (כג, כט):

'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע'.

בפרק זה, אשר ילמד בהרחבה באחד השיעורים הבאים, מתמודד ירמיהו עם תופעת נביאי השקר. במסגרת הדימוי המובא בפס' כט מבקש ירמיהו להבחין בין שני סוגי הנבואות - האש מייצגת את עוצמת דבר ה' שאין להשוותה אל שום דבר אחר, והיא עומדת בניגוד לחיוורון היחסי של נבואות נביאי השקר. העוצמה של הנבואה - כאש, היא הקריטריון לאמת.

משמעות נוספת, המתמקדת באופי המאיים והמסוכן של האש, עולה בנבואת הפורענות בפרק ה':

(יב) כִּחֲשׁוּ בַּה' וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא וְלֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה וְחֶרֶב וְרָעָב לוֹא נִרְאֶה.

(יג) וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם כֹּה יֵעָשֶׂה לָהֶם.

(יד) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת יַעַן דַּבֶּרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הִנְנִי נֹתֵן דְּבָרַי בְּפִיךָ לְאֵשׁ וְהָעָם הַזֶּה עֵצִים וַאֲכָלָתַם.

כאן האש היא אש הפורענות העלולה לאכול ולכלות את העם המשול לעצים.

מאבקו הפנימי של ירמיהו והיחס המורכב לנבואה עולה גם מדבריו בפרק טו:

(טז) נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי, כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת.

(יז) לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי, כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי.

דבר ה' ממלא את קרבו של ירמיהו בשמחה וששון, שהרי שמו נקרא עליו. עם זאת, בו בזמן, יד ה' היא שמבודדת אותו וממלאת אותו זעם עמוק. ירמיהו חש מנודה מהחברה - הוא אינו יכול לשבת ולעלוז בחברת בני אדם, בשל משא הנבואה הכבד והפורענות הצפויה לבוא.

נחתום סעיף זה בשירו המופלא של אורי צבי גרינברג, 'עם אלי הנפח':

 

 

 

 

כפרקי נבואה בוערים ימותי בכל הגילויים

וגופי ביניהם כגוש המתכת להיתוך

ועלי עומד אלי הנפח ומכה בגבורה

כל פצע, שחתך הזמן בי, פותח לו חיתוך

ופולט בגיצי רגעים האש העצורה.

 

זהו גורלי-משפטי עד ערב בדרך

ובשובי להטיל את גושי המוכה על ערש

פי - פצע פתוח.

ו ע י ר ו ם   אדבר עם אלי: עבדת בפרך.

        עתה בא לילה ; תן - שנינו ננוח.

אצ"ג מפתח בשירו הקבלה בין תפקיד המשורר, כפי שהוא רואה אותו, לתפקיד הנביא, ומתאר את מערכת היחסים המורכבת והמיוסרת שהוא מנהל עם אלהיו. בחלק הראשון מתואר האל בדימוי קשה ומזעזע – נפח המכה בנביא! גופו של הנביא בוער באש הנבואה והגיצים הנפלטים מפצעיו, פצעי הזמן, הם דברי הנבואה. כך מתאר אצ"ג את הסבל והייסורים הכרוכים ביצירת השירה, הקרובה כאמור בעיניו לנבואה[5]. ההשראה לדימוי זה לקוחה כמובן מדברי ירמיהו. אבל בחלקו השני של השיר מתחלף הדימוי, מנפח רב עוצמה – לאשה רבת קסם:

 

כמו אשה היודעה כי רבו עלי קסמיה,

ילעג לי אלי: ברח אם רק תוכל!

ולברח  ל א  אוכל.

 

כי בברחי ממנו בחמה נואשת

ובנדר בפי, כגחלת לוחשת:

"לא אוסיף ראותו!"

 

אני שב אליו שנית

ודופק על דלתיו,

כאוהב המיסר.

 

כאילו אגרת אהבים לי כתב.

כאן שב אצ"ג לתחילת הפסקה, המתארת כאמור את יסוד הפיתוי שבנבואה – 'פתתני ה' ואפת', ומפתח דימוי זה[6]. כירמיהו, גם הוא איננו יכול לברוח מאלהיו ('ולברוח לא אוכל' – 'ונלאיתי כלכל ולא אוכל'), אולם זאת לא בשל עוצמתו וגבורתו אלא בשל אהבתו הקסומה והמפתה, הגוברת גם על נדרו האישי של הנביא לחדול מלהנבא ('לא אוסיף לראותו' – 'וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ').

 

          ה. 'אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ' – ירמיהו מואס

   בחייו

בהמשך דבריו, בפסוקים יד-יח מבטא ירמיהו את כאבו העמוק :

(יד) אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ.

(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ.

(טז) וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם.

(יז) אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם[7].

(יח) לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי.

בפסוקים מזעזעים אלו, מגיע המשבר הקיומי של ירמיהו לשיאו. הוא מתבטא בחריפות שכמעט אין דוגמתה, מואס כליל בחייו מלאי העמל והיגון, ומיצר על יציאתו מרחם אימו לאוויר העולם. ירמיהו מצטייר כאן כבן דמותו של איוב, סמל הייסורים האנושיים, המלין גם הוא בלשון דומה על עצם חייו וקיומו, ומקלל את יום לידתו (ג, א-ד):

(א) אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ.

(ב) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר.

(ג) יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר. (ד) הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.

ראוי להשוות את דבריו בפסוקים יז-יח לדברי ה' בפתיחת נבואת ההקדשה (א, ה). בנבואת ההקדשה אומר ה' לירמיהו (בשונה מרוב הנביאים המוקדשים בשלב מסוים), שהוא הוקדש לנבואתו עוד בהיותו ברחם, קודם שיצא לאוויר העולם: 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך'. הזיקה לנבואתנו בולטת - כאן מתלונן ירמיהו על יציאתו לאויר העולם לגורלו הקשה כנביא. נראה שה' רומז לו, דווקא בגלל שידע על הקשיים שנכונו לו כנביא ועל רצונו לוותר על התפקיד מתוך החשש לשלומו (כפי שהוא עצמו אומר בהמשך נבואת ההקדשה), שזהו גורל שאין לו מנוס ממנו. גורל זה נקבע עבורו עוד קודם יציאתו מהרחם, ואין לו אלא לקבל עליו את הדין. בעומק העניין אין זו קדימה כרונולוגית בלבד אלא היא מבטאת עניין מהותי - הנבואה קדמה לחייו וקבעה את מסלולם.

לסיום ולסיכום שלושת השיעורים שעסקו בהיבט האישי בנבואות ירמיהו, אביא מדבריו של מ' וינפלד, במאמרו המקיף על אישיותו ותורתו של ירמיהו:

פאראדוקסלי הדבר שהנביא, שנועד להיות נביא מלידה, נאבק יותר מנביא אחר עם שליחותו ומנסה להשתחרר ממנה. אין הוא מעביר את דבר ה', כפי שהוא נמסר לו על ידי שולחו. הוא בוחן את מהות שליחותו ואף נאבק איתה. אין הוא מקבל את הנבואה כדבר שאין להרהר אחריו. אדרבה, הוא מקשה על הנבואה, ודורש הסברה: "הִנֵּה הַסּוֹלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ... וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה... וְהָעַד עֵדִים" (ל"ב, כ"ד-כ"ה). יתרה מזו, הוא אף מתקומם נגד שולחו ואומר: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי-אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתְךָ" (י"ב, א'). בדומה לאיוב, המתקומם אף הוא נגד בוראו ואומר: "אָמְנָם יָדַעְתִּי כִּי-כֵּן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל" (ט', ב'). "אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנוּ כִּי-לֹא-כֵּן אָנֹכִי עִמָּדִי" (ט', ל"ה). איוב, בדומה לירמיהו מכיר ביכולתו של האל ובגדולתו, אך דווקא משום כך הוא רוצה להיות כן איתו. גם בנקודות אחרות קיים דמיון בין איוב לבין ירמיהו. כאיוב, גם ירמיהו מקלל את יום הולדתו... ירמיהו מגלם באישיותו מאבק בין האדם לנביא. האדם שבו מתקומם נגד הנביא שבו. כנביא, חייב הוא למלא שליחותו ולנבא נבואות אימה וזעם, אך כאדם ליבו עליו דווה על שבר בת עמו. הנביא בוכה על שואת עמו, אף על פי שהוא משוכנע שהשואה מוצדקת ובלתי נמנעת... מאבק פנימי זה ידוע לנו הודות למונולוגים שנשתמרו לנו מנביא זה. ואכן אצל ירמיהו מוצאים אנו קינות, השתפכויות ווידויים אישיים, שעצם מציאותם בתוך דברי נבואה מעוררת תמיהה... עד ירמיהו ראינו את הנביאים בגלימתם. כלומר, הם ידועים לנו מתוך תפקידם ועל רקע שליחותם הלאומית בלבד. לעומתם, עומד לפנינו ירמיהו כאדם ולא כשליח בלבד. אצל הנביאים כמו אצל כל אישיות נושאת משרה אחרת אין חשיבות לחוויה האישית ולהרגשה פרטית. הנביא הוא שליח והרגשתו אינה מוסיפה ואינה גורעת. לעומת זאת, אצל ירמיהו, שומעים אנו על לבטיו עם עצמו, עם אנשי משפחתו ואפילו עם אלהיו. זעקות ונקמה אישית בספרות נבואה, כפי שאנו מוצאים בירמיהו, מפליאות אותנו. סטייתו זו של ירמיהו, כלומר, מסירת לבטיו האישיים במקום מסירת השליחות בדרך אובייקטיבית בלבד, מלמדת אותנו על התמרדות בדפוסים מקובלים, ואכן, זהו המאפיין את ירמיהו בכל פעילותו – המאבק במוסכמות, המחאה נגד המוסכמות.

 

 

*********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 

 

[1] בדברים המובאים להלן נעזרתי רבות במאמרו של ז' פלק, ירמיהו והנישואין, דברי חוג העיון בתנ"ך בבית הנשיא, עמ' 139-130.

[2] בפסוקים אלה ובפסוקים בירמיהו יש את הריכוז הגבוה ביותר של מנהגי אבלות במקרא, ומכאן למדו חכמים את המנהגים השונים.

[3] כך למשל מסיים הושע את נבואת הנחמה והתיקון שלו, המסומלת בחידוש ברית הנישואין לאחר תיאור התפרקותה בתחילת נבואתו (ב, כא): 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה''. ראו גם ישעיהו נד, י: 'כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה''.

[4] ניגוד זה משתקף גם בלשונו של ירמיהו בפסוק י. בניגוד לדבריו לעיל לפשחור, שה' יתנו 'מגור מסביב', כאן הוא מתאר את דיבת הרבים של הסובבים אותו כלפיו -  כ'מגוד מסביב'. בתחילה אומר ירמיהו על ה' 'פתתני... חזקתני ותוכל', ובהמשך אנשי שלומו הבוגדים בו אומרים 'אולי יפותה ונוכלה לו'. 

[5] רבים ראו באצ"ג מעין נביא מודרני, ויש שאמרו שאף חזה בשיריו את שואת אירופה כבר בשנות העשרים.

[6] זהו היפוך מעניין שכן בדרך כלל כאשר מדומים יחסי האדם ואלהיו ליחסי איש ואשה – האל הוא הגבר. כאן מתאר אצ"ג את האל כאשה.

[7] על פי פשוטו מבקש ירמיהו בביטוי זה למות כעובר קודם יציאתו מהרחם – כך שההריון יהפוך להיות 'הרת עולם', הריון נצחי, כמשמעה הרגיל של המילה 'עולם' במקרא – במישור הזמן. ביטוי זה התגלגל לתפילת ראש השנה במשמעות שונה לחלוטין – 'היום הרת עולם'. כאן 'עולם' פירושו היקום, והיום הרת עולם פירושו היום נהרה ונולד העולם.