הפן האישי בנבואות ירמיהו (חלק א')

  • הרב דוד סבתו

א. מבוא

בשלושת השיעורים הקרובים נשוב ונבחן את פרקים א-כ בספר ירמיהו, מנקודת מבט המתמקדת בפן האישי שבהם ובדמותו הייחודית של ירמיהו כנביא וכאדם.

חריגה היא דמותו של ירמיהו מבין הנביאים, בשל המעורבות העמוקה של חייו האישיים עם נבואותיו. אין לך נביא שנבואותיו כרוכות ללא הפרד עם חייו האישיים ועם דמותו כאדם כירמיהו.

בין פרקי הנבואה שלו משובצות תפילות אישיות בהן הוא שוטח את תחינותיו לה', וחושף את לבטיו ומצוקותיו. מבעד לדברים אנו למדים על המאבקים החריפים בהם היה נתון, נחשפים לחרפות ולביזיונות שהיו מנת חלקו משכניו ומאויביו, ואף לבדידותו הקיצונית ללא משפחה וללא מעגל חברים.

במהלך נבואותיו, ירמיהו חווה משברים הנפשיים קשים המביאים אותו אף למאיסה בחייו ובשליחותו, והוא מנסח את משבריו במילים קשות וחריפות, כמעט ללא תקדים בספרי הנבואה. תופעה זו מעוררת את השאלה מדוע התייחד ירמיהו בחשיפה כה עמוקה של עולמו האישי, ולמה נשתנה משאר הנביאים? ומן הצד הלימודי – תוכני: מהי חשיבותם של הפרטים האישיים הביוגרפיים להבנת נבואותיו של ירמיהו?

 

             ב. רמזים ביוגרפיים בנבואת ההקדשה

כבר בנבואת ההקדשה בפרק א', הכוללת את תמצית נבואותיו של ירמיהו, אנו מוצאים רמזים למקום המרכזי אותו עתיד לתפוס ההיבט האישי בספר[1]. הספר פותח במילים:

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן.

הרד"ק מפרש פתיחה זו באופן הבא:

'ומה שהחל ב'דברי' לפי שכולל בספר הזה כל דברי נבואות שנבא על ישראל ועל העכו"ם וכן דברי עצמו מה שקרה לו בנבואתו עם ישראל... ירמיהו ספר בתחלת ספרו דברי עצמו 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך', וכל הענין. וכן בתוך ספרו מה שספר מן הרעות שעשו לו'.

לדעת הרד"ק הביטוי 'דברי ירמיהו' מכוון לחלקים הביוגרפיים, המשולבים בין נבואותיו בספר.

רמז נוסף למתח זה מצוי כמה פסוקים לאחר מכן, בפתח הנבואה הראשונה לירמיהו, המתאר את הקדשתו הראשונית לנבואה (פס' ה):

'בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ'.

בדברים הללו נעוץ הקונפליקט המרכזי שילווה את ירמיהו כל ימיו -  הקדשתו לנבואה עוד קודם לידתו הופכת את הנבואה לכפויה עליו, מעין גזירת גורל שאיננה נתונה כלל לבחירתו. כפי שנראה בהמשך, ההתמודדות של ירמיהו עם גזירה זו המלווה אותו חוזרת ועולה בזעקותיו ותפילותיו לאורך הספר.

 

       ג. ירמיהו מצטער בצערו של עמו

מעורבותו האישית של ירמיהו בנבואותיו נחשפת באופן מובהק בקובץ נבואות הפורענות שבפרק ד. בפרק זה חוזה ירמיהו, במעין הבזקי נבואה, את המראות והקולות של חורבן יהודה על שלביו השונים: ביאתו של האויב מצפון המדומה לאריה (ה-ח, יב-יג), תגובתה חסרת האונים של ההנהגה בירושלים (ט), והחורבן והעזובה בארץ בעקבות מעשי האויב (כג-כט). במהלך תיאורים חזיוניים-נבואיים אלה משובצות תגובותיו הנרגשות של ירמיהו לנוכח המראות והקולות המזעזעים בחזיונותיו. בפסוק י מתפרץ ירמיהו ומגיב לתיאור החורבן בפסוקים ה-ח, ולתיאור אבדן הדרך של ההנהגה בפסוק ט:

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ.

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד הַנָּפֶשׁ.

תגובתו של ירמיהו חריפה – הוא 'מאשים' את ה' על שהשיא את העם, כלומר הסית והטעה אותו באמצעות דברי נביאי השקר, שנזכרו בסוף הפסוק הקודם, ובכך חרץ את גורלו. בדברים אלה עובר ירמיהו באחת מתפקיד הקטגור והמוכיח של העם, לתפקיד הסנגור המדבר מדם לבו כלפי ה' וגזירתו[2].

בפסוקים יט-כא מגיב ירמיהו בכאב לקולות ולמראות הקשים שבפסוקים ה-ו:

מֵעַי מֵעַי (אחולה) אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה.

שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי.

עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר?

חזיונות הפורענות הקשים משפיעים באופן ממשי על גופו של ירמיהו, והוא פולט זעקות כאב: 'מעי מעי'![3] נראה כי הוא אינו מסוגל לכלוא את רגשותיו ולשתוק לנוכח המראות, והוא  מתחנן שיסורו ממנו המראות וקולות האימים של המלחמה:

עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר?

הפרק חותם בתיאור עונשה של ירושלים, המדומה לאשה המבקשת להתייפות בעיני מאהביה, ללא תוחלת:

וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ.

והנה, בפסוק הבא נמשך דימויה של ירושלים לאשה, אך הנימה משתנה לחלוטין. ירמיהו מטה אזנו לבת ציון המתייפחת בייאושה, ונראה שהוא אף מזדהה ובוכה עמה[4]:

כִּי קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ –

אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים!

ההזדהות עמוקה של ירמיהו עם סבלו של העם אותו הוא חווה על בשרו, מביאה אותו כמעט עד כדי התמזגות עימו.

חלון נוסף לנפשו של ירמיהו, נפתח לקראת סיומו של פרק ח (פס' יח):

  מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי.

בפסוק זה ירמיהו מתאר את המתח העצום בין היגון בו הוא חש לבין מאמציו הכושלים להתגבר ולהבליג עליו. בפסוק הבא (יט) עובר ירמיהו לתאר את הקולות הנשמעים באזניו, המביאים את יגונו: 

הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים

הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ?

אלה הם קולות בני עמו המשוועים לגאולה ותמהים על אורך הצרות (יתכן שמדובר כאן בגולי בבל שגלו עם יהויכין, ראו בפירוש דעת מקרא כאן).

כנגד תמיהתם זו משיב להם ה' בתמיהה משלו:

מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר?  

בהמשך הפסקה נשמע שוב קול הגולים המיואשים (כ'):

עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ.

ומיד לאחר מכן משתף ירמיהו עצמו בצרת בני עמו (כא - כג):

עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי:

הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי?

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי:

שוב ניתן למצוא כאן את הניגוד בין דברי ירמיהו כנביא וכאדם. כנגד דברי ה' בפי ירמיהו, המצדיק את דינו על העם ומותח עליהם את מידת הדין: 'מדוע הכעסוני בפסליהם...?' ירמיהו עצמו תמה בדבריו האישיים, יחד עם העם, על התמהמהות הגאולה והריפוי: 'כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?'.  בתמיהה זו, ירמיהו מופיע דווקא כמצייגו של העם המזדהה עם אבלו וצערו, הבוכה עמו יומם ולילה[5].

 

בהמשך נבואות החורבן (פרק יג', טו - יז), אנו מוצאים ביתר פירוט את בכיו של ירמיהו על עמו:

שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ אַל תִּגְבָּהוּ כִּי ה' דִּבֵּר. תְּנוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת וְשִׁית לַעֲרָפֶל.

וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'.

בליבה של נבואת הגלות המופנית לעם ולמנהיגיו וקוראת להם להאזין לנבואה ולא לנהוג בגאווה, עובר לפתע ירמיהו לתאר את המתחולל בנפשו.

גם כאן בולט הקשר המילולי והרעיוני בין הדברים האישיים לנבואה שבה הם נטועים, וכדברי הרד"ק:

ואם לא תשמעוה - אמר הנביא אם לא תשמעו זאת הנבואה שאני אומר לכם מפי האל יתברך במסתרים תבכה נפשי כי אני רואה אחריתכם... מפני גוה - מפני גאותכם שאין אתם רוצים להשפיל עצמכם לשמוע דבר ה' כמו שנאמר להם - ואל תגבהו[6].

ירמיהו אינו נביא מוכיח בלבד – הוא כואב ובוכה על כישלון נבואתו ועל גורל ישראל. ראוי להתייחס גם לאופי הבכי – 'במסתרים'. לדעת הרד"ק 'בכיית הנפש במסתרים היא הדאגה', אבל יתכן שהבכי הנסתר הינו שיקוף של מצבו המורכב והמתוח של ירמיהו: כנביא מוכיח אין הוא רשאי לבכות לנוכח העם, משום שהדבר סותר את מעמדו ושליחותו כנביא ה' אל העם. אולם אין הוא מסוגל לכלוא את צערו ולהחניק את בכיו לחלוטין, ולכן הוא נאלץ לבכות במסתרים, הרחק מעיני ומאזני העם. תופעה דומה של בכי במסתרים מצאנו אצל יוסף במצרים, המעמיד פני שליט אכזר מול אחיו אולם אינו מסוגל לעמוד בעומס הנפשי והרגשי הרב, ופורש לבכות בחדר המוסתר[7]. כך נאמר באחד הרגעים המורכבים בסיפור (בראשית מג, כט-לא):

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם.

תופעה דומה מצאנו אף אצל אלישע הנביא. כאשר בא אל אלישע חזאל בשליחות בן הדד מלך ארם, הוא נאלץ לחשוף בפניו את הנבואה על מינויו למלך במקום בן הדד. אולם השליחות הנבואית מתנגשת עם הידיעה המרה על המעשים הנוראים שיחולל חזאל לבני עמו, והוא מנסה להסתיר את הנבואה (מל"ב ח, יא-יב):

וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד בֹּשׁ וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים.

וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה וַיֹּאמֶר כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ...

אלישע מבקש להעמיד את פניו – כלומר לא להחצין את תחושותיו הפנימיות, אולם נכשל בכך – ולבסוף פורץ בבכי אל מול פני חזאל.

מצבו המורכב והייחודי של ירמיהו, הפועל במתח שבין הנביא שבו לאדם שבו, מתומצת במדרש הבא (מכילתא דר"י, פסחא א):

נמצאת אתה אומר, שלושה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן...

 

 

         ד. תפילותיו של ירמיהו

טפח נוסף מעולמו האישי של ירמיהו נחשף לפנינו בתפילותיו. בספר ירמיהו פזורות תפילות אישיות רבות, ודומה שגם כאן חורג ירמיהו מן הסגנון המאפיין את מרבית הנביאים האחרים, בכמותן של התפילות ובעוצמתן. בחלק זה, ננסה לעמוד על משמעות חריגה זו.

הזיקה בין נבואה לתפילה היא ראשונית ועמוקה. למעשה, האזכור הראשון של התפילה במקרא נקשר לנבואה, כפי שאומר ה' לאבימלך (בראשית כ, ז):

וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה.

יתר על כן, באופן כללי ניתן לומר כי התפילות הגדולות בתנ"ך מיוחסות על פי רוב לנביאים, האנשים הקרובים ביותר לה'.

למרות נתונים אלה, לכאורה מדובר בשתי פעולות הפוכות במהותן: הנבואה היא קבלת דבר ה' מלמעלה למטה, ואילו התפילה מבטאת את רצון האדם הפונה למעלה.

ניתן לומר אם כך, שנביא שמתפלל הנו נביא שמעורב באופן אשי בתכני נבואותיו. ראוי להביא בהקשר זה את דבריו היפים של י' מופס במסתו 'בין דין לרחמים: תפילתם של נביאים':

בנבואה הישראלית פונה האלהים אל האדם. מכיוון שהנביא טפל לנבואה, כי הוא שליח הפנייה והדיבור בלבד ולא הפונה והדובר עצמו, הריהו נראה בעיני רבים כאישיות סבילה החסרה רצון עצמאי משלה. ירמיהו אומר 'לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני' (ירמיהו טו, יז). וכפול ביחזקאל: 'ורוח ה' נשאתני ותקחני ואלך מר בחמת רוחי ויד ה' עלי חזקה' (יחזקאל ג, יד). בדברי הנביאים יד ה' מסמלת את הרגשת הכח האלהי האוחז בנביא.

כח זה מנתק את קשריו של הנביא עם החברה האנושית וממלא אותו זעם נבואי ודכאון נפשי עמוק כאחד. אבל הרואה רק את צד השליחות שיש בנבואה לא ראה כלום. הנביא – לא תפקיד אחד לו, אלא שני תפקידים.

מצד אחד הוא המבשר הסביל של הדיבור האלהי, שופר לפורענות ומידת הדין. אבל מצד אחר, הוא המליץ העצמאי בבית דין של מעלה המנסה לקרוע את רוע הגזרה בעזרת כלי זינו היחידי – התפילה והבקשה הנבואית...

לאור דברים אלה, נעיין כעת בכמה מתפילותיו של ירמיהו.

בפרק ז' (טז), לאחר נבואת היכל ה', אומר ה' לירמיהו:

וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ.

מסתבר שמיד לאחר הנבואה הקשה שניבא על ישראל ועל חורבן המקדש, נבואה שבעבורה כמעט שילם בחייו, כפי שלמדנו בפרק כ"ו, ירמיהו מיהר לעמוד בתפילה לפני ה', כנציג העם המבקש להעביר את רוע הגזרה, אך ה' עוצר בעדו מלהתפלל, כמתואר בפסוק.  

דברים דומים (ירמיהו יא, יד) נאמרים לו אחרי הנבואה הקשה המתוארת בפרק יא:  

 וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם.

אמנם, בפסוקים אלה קיימת תוספת, המנמקת את טעמה של השתקת ירמיהו: כיוון שלא שמעו אלי קודם, ולא צייתו לדברי הנביאים שנשלחו אליהם חזור ושלוח – אין אני שומע אליהם כאשר הם קוראים בעת המצוקה והמשבר. ראוי לשים לב להבדל בין הפרקים. בפרק ז נאמר 'אינני שומע אותך', ואילו בפרק יא נאמר 'אינני שומע בעת קראם אלי' – כביכול קריאתו של ירמיהו היא קריאת העם.

הכללה זו של ירמיהו עם העם, מבטאת את מהותה של תפילתו - הוא קורא לה' כנציג העם. אולם כיוון שהעם אינו רואה בירמיהו את נציגו ושליחו, אלא נביא תוכחה זועם שיש להמיתו ולהשתיקו – אין לירמיהו את האפשרות לעמוד לפני ה' בתפילה כשליח העם. זו תמצית הטרגדיה של ירמיהו.

בפרק י"ד מתוארת בצורת קשה שפקדה את הארץ בימי ירמיהו, ובעקבותיה מתפלל ירמיהו כשליח העם. גם כאן נתקלת תפילתו בסירוב אלוהי (י"ד, יא – יב) :

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה לְטוֹבָה.

כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם.

החידוש בפרק זה, הוא בתגובתו של ירמיהו, אשר אינו מסוגל עוד לשתוק, והוא מתפרץ וקובל על גזר הדין[8]:

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה הַנְּבִאִים אֹמְרִים לָהֶם לֹא תִרְאוּ חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי שְׁלוֹם אֱמֶת אֶתֵּן לָכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

למרות זאת, קבילתו איננה מתקבלת, והאשמת נביאי השקר איננה פוטרת את העם מעונש, ובפסוקים יד – טז משיב לו ה':  

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שֶׁקֶר הַנְּבִאִים נִבְּאִים בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְלֹא דִבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם חֲזוֹן שֶׁקֶר וְקֶסֶם ואלול וֶאֱלִיל ותרמות וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם.

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יִתַּמּוּ הַנְּבִאִים הָהֵמָּה.

וְהָעָם אֲשֶׁר הֵמָּה נִבְּאִים לָהֶם יִהְיוּ מֻשְׁלָכִים בְּחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי הָרָעָב וְהַחֶרֶב וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה הֵמָּה נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת רָעָתָם.

ירמיהו אינו פוסק בתפילתו, ונראה כי בתגובה למאמציו בהמשך הפרק (יט-כב) אומר ה' לירמיהו כך (ט"ו, א-ב):

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶּׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי.

בתחילת הדברים נזכרים שני נביאים גדולים מן העבר: משה ושמואל. ישנו מכנה משותף בולט למשה ושמואל בהקשר של נבואתנו – שניהם התפללו על העם בעת משבר. משה התפלל על העם בחטא העגל, כאשר ה' ביקש להשמידם – והצליח להמתיק את רוע הגזרה (שמות ל"ב, יא-יד), ושמואל באבן העזר ניצב בתפילה בעד העם, ולאחר שתפילתו התקבלה העם ניצל (שמו"א ז', ח-ט).

משה ושמואל נזכרים יחד בהקשר דומה אף במזמור צ"ט בתהילים (פס' ו):

'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם'.

גם במסגרת מזמור התהילים, ההשוואה ביניהם היא בתפילתם אל ה' – הנענית בחיוב. 

רש"י עומד על משמעות נוספת של ההשוואה בין הנביאים ובין התקופות: 

'משה ושמואל - שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומתחלה החזירום למוטב ואחר כך התפללו עליהם ולא עלה בלבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב.

משה – 'שימו איש חרבו... ויזר על פני המים' ואחר כך 'אעלה אל ה' אולי אכפרה'.

שמואל במצפה – 'ויסירו בני ישראל את הבעלים', ואחר כך – 'קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם'

אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם'.

כלומר, על פי המדרש אותו מביא רש"י ההבדל איננו נעוץ בפער הדרגה שבין הנביאים הגדולים מהעבר לבין ירמיהו, כי אם בטיב זיקתם אל העם. בעוד משה ושמואל הקדימו לתפילתם פעולה מוצלחת של תיקון העם, הרי שירמיהו נכשל בכך ולכן אין בידו להתפלל עבור העם.

לאחר שתפילתו של ירמיהו נסתמת בפעם השלישית, ובאופן חריף ומוחלט, מגיעה פסקה ארוכה בה מלין ירמיהו על קשייה הגדולים של שליחותו הנבואית, ואף מתחרט על עצם קבלתה (טו, י-יח)[9]. בעקבות דבריו הוא זוכה למענה אלוקי מפתיע (יט - כא):

 לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם.

וּנְתַתִּיךָ לָעָם הַזֶּה לְחוֹמַת נְחֹשֶׁת בְּצוּרָה וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהוֹשִׁיעֲךָ וּלְהַצִּילֶךָ נְאֻם ה'.

וְהִצַּלְתִּיךָ מִיַּד רָעִים וּפְדִתִיךָ מִכַּף עָרִצִים:

לשם הבנת הדברים נשוב לדברי י' מופס שחלקם הראשון צוטט לעיל:

שני נביאים, משה ושמואל, היו מפורסמים בתפילתם הקורעת דין וגזרה. ולא דבר קל היה כוח תפילה זו של משה ושמואל שהד תפילתם עדיין נשמע בתהלים: 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם'. משמעות המילה 'קריאה' בהקשר זה היא בבירור 'תפילה'. נביא אחר, ירמיהו, עמד כולו מלא זעם ותוכחות עד שנדמה כאילו היה שונאם של ישראל, אם כי לא היו דברים מעולם...

'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי כי אינני שומע אותך!' ה' יודע מה תגובת הנביא – יודע כי הוא מוכן לעמוד בתפילה תיכף לאחר שהוא מודיע את הגזרה לעם – ואין ה' רוצה לשמוע! בשמואל נאמר 'ויזעק כל הלילה'. בירמיהו נאמר – 'אל תתפלל'. איך ימצא הנביא מוצא לאהבה האצורה בנפשו אם לא יתפלל?

... די לו לה' בטענות כאלה והוא סותם את הויכוח: 'אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה. שלח מעל פני ויצאו!'.

כל נביא מוצא לו פורקן בתפילה. יש שהוא נענה ויש שאינו נענה, אבל מוצא לכאבו האישי יש לו. ואם אינו נענה הוא מתאבל. אבל צא וראה גורלו המר של ירמיהו: לא זו בלבד שאין תפילתו נשמעת אלא הוא מודר מהנאת תפילה: פיו סתום בצו אלהי. המהות הכפולה של הנבואה נותנת את הנביא בלחץ פסיכולוגי איום, ואם אין פשרה בין שני הקצוות האדם מתמוטט או משתגע. ובאמת כך אנו שומעים בירמיהו. אין הנביא יכול לעמוד בלחץ הנפשי הזה ולרגע הוא מתפרץ: 'למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא, היו תהיה לי כמו אכזב מים לא נאמנו!' (ירמיהו טו, יח). ברגע זה כביכול חדל להיות נביא. חלשה דעתו וסוף הסעיף מעיד על נכונותו של פירוש זה: 'לכן כה אמר ה' אם תשוב ואשיבך – לפני תעמוד... כפי תהיה' אם תשוב – סימן שחטא. לפני תעמוד – סימן שזמן מה סר מה' ולא עמד בסודו ולא היה נביאו. ולפיכך סיום הדברים 'ונתתיך לעם הזה לחומת נחושת בצורה'. לפנינו עוד הקדשה הדומה לו שבפרק א – והרי אין הנביא צריך הקדשה שניה, אלא אם כן פסק להיות נביא לזמן מה. הנביא העז פניו, ובכל זאת ה' מקדש אותו שנית לנבואה. האין אנו יכולים ללמוד מזה כי אין ה' מתנגד לעצמאות זו של הנביאים המתבטאת בתפילתם הסוערת?

 

 *********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 

 


[1] הרחבנו על כך את הדיבור בשיעור על נבואת ההקדשה. במסגרת השיעור הנוכחי נחזור רק על הנקודות הנחוצות לענייננו.

[2] מאבקו של ירמיהו בנביאי השקר המטעים את העם מופיע כמה פעמים במהלך הספר, ונפגש בו עוד בהמשך. 

[3] המעיים והלב הם משכן הרגשות והם בעת התרגשות עזה וכאב נפשי עמוק, ראו למשל איכה א, כ: 'רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי'. המילה 'אוחילה' גזורה כנראה מהשורש 'חול' כבכתיב: 'אחולה', שהוראתה כאב.

[4] הכינוי 'בת ציון' ככינוי המציין את ירושלים חוזר פעמים רבות בקינות החורבן במגילת איכה, המיוחסת גם היא לירמיהו.

[5] הכינוי 'בת עמי' מופיע בפסקה זו ארבע פעמים. מלבד פעם אחת בספר ישעיהו, הוא מצוי רק בספר ירמיהו (9) ובמגילת איכה (5), כמעט תמיד בהקשרים של קינה וצער – הוא מגלם את דמותה הקיבוצית של האומה כבתולה אבלה, מלאת צער ותוגה. 

[6] במדרש התבאר פסוק זה באופן שונה ונועז, ותואר כדברי ה' בעצמו (דברים רבה, ואתחנן): 'באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, ואמר לפניו, רבש"ע אני אבכה ואתה לא תבכה! אמר לו אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה וגו' (ירמיה יג, יז). אמר להן הקב"ה למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיהו לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם, התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה'.

 

[7] הקבלה זו בין יוסף לירמיהו מצטרפת לסדרת הקבלות בין שתי הדמויות, שיידונו בשיעורים הבאים. ההקבלה הבולטת ביותר היא כמובן השלכת ירמיהו אל הבור.

[8] כפי שהזכרנו בעבר, הביטוי 'אהה ה' ' בנבואות ירמיהו מופיע כפתיחה לפולמוס בין הנביא ובין דברי ה'. יש זיקה עניינית ברורה בין קריאתו כאן לבין קריאתו לעיל (ד, י) המוסבת גם היא על נביאי השקר ומנסה ללמד זכות על העם: 'אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם'.

[9] בפסקה זו נעסוק בהרחבה בשיעור הבא.