הפרשה והפטרתה – בין סיפור התרים את הארץ לבין סיפור המרגלים ביריחו (יהושע ב')

  • הרב אלחנן סמט
 
 
א. הפטרה אחידה בכל המנהגים
ב. שתי שליחויות שונות באופיין לשם מטרות שונות לגמרי
ג. המימוש השונה של כל אחת משתי השליחויות
ד. מסקנות השלוחים בכל סיפור – ההפטרה כתיקון לפרשה
 
א. הפטרה אחידה בכל המנהגים
 
הפטרת פרשת שלח, לפי כל המנהגים הידועים לנו, היא ביהושע ב', א: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים...".[1]
 
בתחילת פרשת שלח מתחיל סדר קריאה חדש גם לפי מנהג הקריאה הארצישראלי הקדום.[2] והנה, אף לפי מנהגם של בני ארץ ישראל, ההפטרה לסדר שלח לך היא במרגלים ששלח יהושע.[3] זהו מקרה נדיר שבו ההפטרה הארצישראלית וההפטרה במנהג הקריאה הבבלי שאנו נוהגים בו היא אותה הפטרה עצמה.[4]
 
החזית האחידה הזאת במנהג קריאת ההפטרה היא בוודאי תוצאה של הדימוי המתבקש בין סיפור המרגלים בפרשתנו לסיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו.[5] מעיניהם של מתקני ההפטרה הזאת, כמובן, לא נעלמו ההבדלים הרבים שבין שני הסיפורים. מסתבר שהם קבעו הפטרה זו גם, ואולי בעיקר, מפני ההבדלים הללו. דבר זה יתבאר בסיום  עיוננו.
 
רמב"ן בפירושו לפרשתנו (י"ג, ב ד"ה שלח לך אנשים), בבואו לבאר את המטרה הצבאית הראויה של שליחת המרגלים לקראת כיבוש הארץ, מזכיר את המרגלים ששלח יהושע:
 
זו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו, כנאמר (במדבר כ"א, לב) "וַיִּשְׁלַח משֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר" וכן ביהושע בן נון – "שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים"... כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס... ואמר לו (- ה') "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" ויֵדעוה ויגידו לכם, ועל פיהם תתייעצו בעניין הכיבוש.[6]
אולם באמת השוואת הסיפור בפרשתנו לסיפור המרגלים ששלח יהושע אין בה כדי לחזק את התפיסה הצבאית של פרשתנו, אלא אדרבה, יש בה כדי ללמד כי המטרה של שליחת המרגלים בפרשתנו שונה לגמרי.[7]
ב. שתי שליחויות שונות באופיין לשם מטרות שונות לגמרי
 
קבוצת ההבדלים הראשונה מתבלטת כבר בהשוואת הפתיחות של שני הסיפורים, בקביעת האישים שעליהם מוטלת השליחות בכל אחד מן הסיפורים ובהגדרת שליחותם. הבה נפרט את ההבדלים על פי סדר הקריאה בשני הסיפורים:
 
1. צו ה' לעומת יזמה של יהושע
ההבדל הראשון הנכבד והקודם לכל שאר ההבדלים: בפרשתנו ה' מצוה על משה "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", ואילו בהפטרה נאמר "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים...", וברור שהדבר נעשה ביזמתו של יהושע וללא כל צו א-לוהי.
 
2. שנים-עשר נשיאי שבטים נקובי שם לעומת שני אלמונים
בפרשתנו מְצוה ה' לשלוח שנים-עשר אנשים "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו... כֹּל נָשִׂיא בָהֶם" (י"ג, ב), וכך אכן עושה משה: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה... עַל פִּי ה', כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (שם, ג). בהמשך, מפרט הכתוב את שמותיהם ואת שייכותם השבטית של כל השנים-עשר (שם, ד-טז).
שונה הדבר בשליחותו של יהושע: הוא שולח שני אנשים בלבד, ולא שמותיהם ולא שייכותם השבטית נזכרים בכתוב; גם לא נאמר דבר על מעמדם בישראל. משתיקה זו של הכתוב אתה למד שהללו היו אלמונים, ומסתבר שנבחרו לתפקידם על פי כישוריהם לתפקיד הקשה ורב הסכנות שהוטל עליהם.
 
3. בין 'תרים' ל'מרגלים'
ההבדל העקרוני ביותר בין שני הסיפורים הוא בהגדרת המטרה של השליחות המוטלת על האנשים בכל אחד מהם, ושוני זה גם יוצר מינוח שונה בכל סיפור.
מטרת השליחות בפרשתנו היא:
ב              ... וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
יז             וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן.
 
ובהתאמה להגדרה זו של תפקידם, משמש השורש תו"ר, המופיע שתים-עשרה פעמים במהלך הסיפור, כ'מילה מנחה' מובהקת, והאנשים קרויים (י"ד, ו) "הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ". השורשים הרגילים בפרשות הריגול במקרא – רג"ל, חפ"ר, חק"ר – אינם מופיעים כלל בפרשתנו.
 
בספר יהושע נאמר "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ... שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (ב', א)[8], ואילו אנשי יריחו ומלכם מתארים את מרגליו של יהושע כאנשים שבאו "לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ" (שם, ב וְ-ג).
 
הבדל זה אינו לשוני גרידא, אלא הוא מהותי: 'לרגל' ו'לחפור' עיר או ארץ, פירושו לגלות את סודותיה, או בלשון מטפורית "מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית מ"ב, ט). מטרה זו – לעולם צבאית היא, והיא נועדה להקדים פעולת מלחמה וכיבוש. לפיכך אין יהושע צריך להכביר מילים בהטילו את השליחות על שני 'המרגלים חרש', ודי במילים "לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב', א).[9] המרגלים, המסתירים את זהותם האמיתית ובכך הם פועלים 'חרש', מסתננים לתוך העיר במסווה כל שהוא, ומטרתם הובנה היטב לאנשי יריחו שחשפו אותם: הם "בָּאוּ הֵנָּה... לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ" – לגלות את הטמון בתחתית העיר, בדרך כלל תעלות סתר המאפשרות כניסה לתוכה. גילוי 'ערוות העיר' הזאת, המכוסה, עשויה לאפשר לאויב לחדור לעיר בהפתעה, ולכבוש אותה בקלות וללא מצור ממושך.[10]
 
שונה לגמרי המשימה המוטלת על שנים-עשר הנשיאים בפרשתנו: הם נשלחים לתור את ארץ כנען כולה, ולענות על סדרת שאלות שמשה מציג בפניהם. שאלות אלו, מטרתן לקבל מן התרים את הארץ תיאור נאמן של הארץ בשתי דרכים: ראשית, באמצעות תיאור "הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ" – הארץ היא ארץ מיושבת, ועל כן ניתן ללמוד על טיבה של הארץ ועל נופיה מתיאור העם ואופי התיישבותו בה; שנית, באמצעות תיאור הארץ כשלעצמה, תכונותיה ומראה פניה (גם במקומות שאינם מיושבים), ולשם מטרה זו גם מְצוה עליהם משה להביא עִמם מפרי הארץ. אין בשאלותיו של משה שום שאלה שמטרתה היא צבאית-אופרטיבית.[11]
 
בהתאמה למטרה בלתי-צבאית זו של התרים את הארץ, אין פעילותם נעשית "חרש": הם "תרים" את הארץ לאורכה הלוך ושוב בגלוי במשך ארבעים יום, ואיש אינו מפריע להם כנראה בדרכם. שנים-עשר אנשים נכבדים בעמם אינם יכולים לשמש מרגלים. זוהי קבוצה מסורבלת וגדולה מדי, החסרה את הגמישות, ואולי גם את הכישורים הנחוצים ל"מרגלים חרש". אולם כאמור, הללו לא באו 'לחפור' את הארץ, ולא ניכר בהם שום איום צבאי, ועל כן יכלו למלא את שליחותם בגלוי וללא הפרעה, במשך תקופת זמן ממושכת ועל פני שטחים נרחבים.
 
בכל האמור עד כאן, לא נתבררה מטרת שליחת הנשיאים "לָתוּר אֶת הָאָרֶץ". אם אין זו מטרה צבאית – הכנת המלחמה וכיבוש הארץ – מהי מטרת השליחות?
 
המטרה מוגדרת באותה מילה המאפיינת את סיפורנו כמילה מנחה: "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". 'לתור' פירושו 'לברור', 'לאתר את הדבר המבוקש'. ובהקשר המסוים שבו אנו דנים: ללכת בארץ על מנת לבחור בה.[12]
 
וכאן ישאל השואל: והרי ה' הוא שבחר בארץ זו, ולא עתה הוא בחר בה, אלא מימות עולם הוא עשה כן, וכרת עם האבות ברית על נתינתה לזרעם!
 
אמנם כן, ועתה עומד ה' לקיים את שבועתו ולתת את הארץ לבני ישראל. אולם הם הרי אינם מכירים את הארץ, וה' חפץ למען צדקו, כי הבחירה בארץ תבוא מאת ישראל גם כן. לפיכך כאשר הגיעו הללו אל גבול הארץ, מְצוה ה' על משה בחגיגיות רבה, לשלוח שנים-עשר נציגים נכבדים של כל שבטי ישראל, שיֵלכו בארץ לאורכה, ויִראו כי טובה הארץ מאוד מאוד, וישובו אל העם כולו ויתארו את מה שראו עיניהם. וכך 'יבחרו' ישראל באמצעות שלוחיהם את הארץ, ויצטרפו אל הבחירה הא-לוהית בשמחה וברצון.
 
בדרך זו פירש רמב"ן (בשולי פירושו העיקרי לפרשתנו, שבו הלך בדרך ה'צבאית'):
 
ה' ציווה "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" והוא כטעם ברֵרה, כְּבאים לקנות דבר, מלשון "לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסֹּחֲרִים" (דה"ב ט', יד), וכן "אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם" (יחזקאל כ', ו), וכן "לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י', ג).[13]
 
ועל כן ציווה אותן משה לפרוט "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה... הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה" וגו', והכול לשמחם, כי "צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת" (יחזקאל שם), ויעלו בה בחפץ גדול.
 
כל ההבדלים שנידונו עד עתה בין הסיפור בפרשתנו לסיפור בספר יהושע מוסברים היטב על פי המטרות השונות כל כך של שתי השליחויות. נמצא כי ההפטרה משמשת רקע ניגודי לסיפור שבפרשה, ובכך מסייעת להבנתו הנכונה של סיפור התרים את הארץ. אלא שספק אם זו הייתה מטרת בחירתה של הפטרה זו.
 
ג. המימוש השונה של כל אחת משתי השליחויות
 
ההבדל העקרוני בין שתי השליחויות שעליהן מסופר בפרשה ובהפטרה מתבטא גם בהמשך ההשוואה בין שני הסיפורים. בסעיף הנוכחי נדון בהשוואת המימוש שמימשו השליחים את שליחותם בכל אחד מן הסיפורים.
 
4. שליחות חרש נקודתית ושליחות גלויה וממושכת
כבר אמרנו כי אופי פעולתם של מרגלי יהושע היה "חרש", וכי מטרתם הייתה מצומצמת בהיקפה, ונגעה בעיקר לאיתור נקודות התורפה בעיר יריחו כדי לאפשר את כיבושה המהיר.[14] שליחות מעין זו חייבת מטבעה להיות קצרה ביותר, שהרי יש בה סיכון רב: המרגלים חרש עלולים להתגלות ולהיתפס.
שליחותם של התרים את הארץ הייתה גלויה כמשתמע, רחבת היקף (כל הארץ) ונמשכה ארבעים יום. נראה שבשליחות זו לא ארב סיכון לנשיאים, ועל כן הם יכלו לפעול בנחת.
 
 
5. הצלחה לעומת כישלון
כתוצאה מן ההבדלים שהזכרנו זה עתה, הסתיימה כל אחת מן השליחויות בדרך שונה בהתאמה לנסיבותיה.
שליחותם של התרים את הארץ הוכתרה בהצלחה מלאה:
י"ג, כא   וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת.
       כב    וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן...
       כג     וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד
וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים.
...
       כה    וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם.
הם פעלו על פי הוראותיו של משה, והם שבים עתה אל המחנה עם הרְשמים שאספו על הארץ ועל העם היושב עליה באותם ארבעים יום, וגם עם פרי הארץ שנצטוו לקחתו עמם. הצלחה זו צפויה בשליחות שאין בה מלכתחילה סיכון ממשי.
שליחותם של המרגלים ששלח יהושע נכשלה כבר בראשיתה:
 
ב', א       ... וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה.
      ב         וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ.
     ג         וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר:
הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ.
 
אין הכתוב מגלה לנו כיצד נחשפו המרגלים חרש: מי האנשים שגילו את דבר בואם למלך יריחו, וכיצד ידעו לזהותם כאנשים מבני ישראל. באמת אין בכך צורך. שליחות מסוכנת זו, מטבעה עשויה להתגלות במהרה, והכישלון להיתפס אורב לה בכל רגע. ובכן, אירע מה שעלול היה להתרחש, ואשר כל מנהיג ששולח מרגלים וכל מרגל שמוכן ללכת בשליחות כזו, לוקחים בחשבון שיקרה.
אלא שכאן מגיע עיקרו של הסיפור: כיצד תושייתה המפליאה של רחב ונכונותה להציל את המרגלים הביאו לחילוצם מן העיר הסגורה ולהימלטותם מרודפיהם. לבסוף מתייצבים הללו לפני יהושע משלחם כשהם בריאים ושלמים, אך שליחותם נכשלה: אין בפיהם שום מידע צבאי מעשי שעשוי לסייע בכיבושה של יריחו, והרי לשם כך נשלחו!
אל יֵרע בעינינו הדבר הזה: כי כזֹה וכזֹה יקרה למרגלים חרש.
 
6. למי מדווחים?
שליחותם של מרגלי יהושע הייתה שליחות צבאית-טכנית שנעשתה ביזמתו של יהושע מנהיגם של ישראל. עם סיום שליחותם (שנכשלה) הם מתייצבים כראוי לפני משלחם:
 
כג            וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר
וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן
וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם.
העם אינו צד בשליחות זו, ואין כל סיבה שהמרגלים ידווחו לעם על המוצאות אותם.[15]
 
אולם על התרים את הארץ בפרשתנו נאמר:
 
                י"ג, כה   וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם.
        כו    וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.
       כז     וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ...
 
הטעם להופעתם לפני העם מובן: הרי הנשיאים הללו הם שלוחי העם, נציגי כל שבט ושבט, ומטרת שליחותם אינה צבאית-טכנית, אלא ציבורית ודתית: הם אמורים לתאר את מראה הארץ ואת טיבה וטובה לפני העם, כדי ש"יעלו בה בחפץ גדול". הם נשלחו 'לתור' את הארץ – לבחור בה בשם העם כולו, אם כן עיקר דיווחם צריך להימסר לעם. הצו הא-לוהי על שליחתם הוא שמחייב את אסיפת העם קודם לבואם, וכך פעלו משה ואהרן כשאספו את העם וכשהכול חיכו בלב נרגש לסיפורם... אלא שאז אירע מה שאירע, והשעה הוחמצה.
 
השוואת הסיפורים בפרשתנו ובהפטרתה שבספר יהושע מגלה הבדלים כה רבים וכה עמוקים, עד שניתן לסכם ולומר שאין כל קשר אין כל דמיון בין שניהם. הם עוסקים בשליחויות שונות לחלוטין: אין כל קשר בין המטרות של כל אחת מהן, אין כל דמיון בדרך הוצאתן אל הפועל, וגם התוצאות שלהן שונות לגמרי. גם ברמה הלשונית אין  קשר בין הסיפורים הללו. הפער ביניהם כה גדול ועמוק עד שאתה תמה: מה ראו החכמים הקדמונים שקבעו את סיפור המרגלים בספר יהושע כהפטרה לסיפור התרים את הארץ בפרשת שלח?[16]
 
ד. מסקנות השלוחים בכל סיפור – ההפטרה כתיקון לפרשה
 
ההשוואה שערכנו בין שני הסיפורים לא נשלמה עדיין. חסר בה פרט אחד שהוא החשוב ביותר: מה הייתה מסקנת השלוחים משליחותם בכל אחד מן הסיפורים?
 
ההשוואה האחרונה שערכנו בסעיף הקודם הייתה בין תיאור שובם של התרים את הארץ אל משה ואל אהרן ואל כל העדה לבין תיאור שובם של המרגלים ששלח יהושע אל יהושע בלבד. בשני הסיפורים מדווחים השליחים על מה שעשו או על מה שעבר עליהם. התרים את הארץ אומרים למשה "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ", ואילו על המרגלים של יהושע נאמר "וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם". אולם לא אלו ולא אלו הסתפקו בכך, אלא הוסיפו הערכה ביחס לאפשרות הכניסה לארץ בעתיד, הערכה המבוססת על ניסיון שליחותם. מובן שהערכה זו היא בעלת חשיבות יתֵרה, שהרי היא נשמעת מפיהם של אנשים שראו ושמעו בארץ דברים שהעם ומנהיגיו לא נפגשו עמם. לפיכך ניתן לראות בדברי ההערכה שלהם את שיאו של הסיפור על שליחותם.
 
בסיפור התרים את הארץ גוררים דברי ההערכה של התרים תוצאות מפליגות, המשנות את כל המהלך ההיסטורי של אותו דור, ולפיכך אף לאחר שסיימו את דבריהם הסיפור הולך ונמשך. בסיפור המרגלים של יהושע לעומת זאת, דברי ההערכה של המרגלים אינם גוררים כל תוצאה, והם מצויים בחתימת הסיפור.
ובכן, מה הם דברי ההערכה של השלוחים בכל סיפור? הבה נשווה:
 
הערכת עשרת התרים את הארץ
הערכת המרגלים
כח           ... אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ
                וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד...
לא           לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם
                כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.
כד           ... כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ
 
                וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.
 
 
ובכן, גם בנקודה זו הפוכים הסיפורים זה מזה:[17]
 
אולם ראה זה פלא: דווקא במקום זה ההיפוך בין שני הסיפורים מעלה נקודת דמיון מעניינת ביניהם.
 
מפרשים אחדים דנו בשאלה במה חטאו התרים את הארץ. על פי התפיסה כי מטרת שליחותם הייתה לתור-לבחור את הארץ בשם העם ולמענו, ולהצטרף בכך אל הבחירה הא-לוהית, התשובה על שאלת המפרשים ברורה לגמרי: הללו מעלו בשליחותם והפכו את מטרתה על פניה: במקום "לתור את הארץ" – לבחור בה – הם פעלו להסיט את המהלך הא-לוהי ממסלולו המתוכנן, ולגרום לכך שהעם יסרב להיכנס לארץ ויחפוץ לשוב על עקבותיו.
 
ברם הם עשו זאת בצורה מתוחכמת, בדרך שבה לא תורגש כל כך מעילתם בשליחות: הם דיווחו ומסרו הערכה כמרגלים ששליחותם צבאית. הם ענו על חלק משאלותיו של משה כאילו היו אלו שאלות שנועדו לברר את אפשרות הכיבוש הצבאי של הארץ (וכאמור בסעיף ב ובהערה 11, לא זו הייתה כוונתן). באמצעות שינויים קלים בתשובותיהם ממה שנתבקשו להשיב הם תיארו מציאות, המובילה מאליה למסקנה הצבאית העגומה כי לא ניתן לנצח את העם היושב בארץ. וכך הם הפכו שליחות שמטרתה דתית ביסודה – לצרף את הבחירה האנושית אל הבחירה הא-לוהית של הארץ – לשליחות בעלת אופי צבאי-מעשי. 'זיוף' זה בהגדרת שליחותם הוא שאִפשר להם לפעול להסתת העם כנגד הכניסה לארץ.[18]
 
שליחותם של מרגלי יהושע אכן הייתה צבאית-מעשית, אך היא לא עלתה יפה. הללו דיווחו ליהושע על כישלון שליחותם, בספרם לו "אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם". אולם בסיום דבריהם ליהושע, הם חורגים לפתע מתפקידם כאנשי צבא מקצועיים, ומוסרים את מסקנת שליחותם כשהיא מנוסחת כהצהרה אמונית מפתיעה: "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ". גם הם אפוא חורגים מתפקידם, ועוברים למלא שליחות אחרת שלא הוטלה עליהם: חיזוק האמונה בכך שה' ייתן בידינו את כל הארץ ובכך שננצח את כל יושבי הארץ הנמוגים מפנינו.[19]
 
ובכן, כאן מתגלה הדמיון הסכֵמתי בין שני הסיפורים: בשניהם חורגים השליחים משליחותם, ומוסיפים הערכה אישית, המהווה מסקנה שלהם מאירועי השליחות שאותה מילאו. בכך הם עוזבים את תפקידם, וממלאים תפקיד שונה מהותית, שלא הוטל עליהם. אך כיוון שהתפקיד שהוטל על התרים את הארץ שונה במהותו מזה שהוטל על מרגלי יהושע, יוצא שכאשר חרגה כל משלחת משליחותה בשעה שמסרה את מסקנותיה, התהפכו התפקידים ביניהם: התרים את הארץ הפכו עצמם למרגלים, ובמקום לפעול לחיזוק אמונתו של העם בכיבוש הארץ, הם מסרו מסקנה צבאית שלילית בקשר לכך; ואילו המרגלים המקצועיים של יהושע הפכו לאנשי אמונה, הממלאים תפקיד של 'תרים את הארץ' ומחזקים את האמונה בכיבושה הקרוב.
 
כמובן, אין להעריך את שתי החריגות הללו בקנה מידה אחד: חריגתם של התרים את הארץ להיות מרגלים הייתה נפשעת. היא נעשתה בערמה, בכוונה רעה ומתוך מניעים שפלים, והביאה לאסון נורא על ראשם שלהם ועל ראש בני דורם; לעומת זאת חריגתם של מרגלי יהושע מתפקידם כמרגלים מהווה זכות להם. בתום לב ומתוך אמונה נלהבת בדבר ה', הם מוסרים את מסקנתם הדתית המרוממת מאותו מפגש מופלא שהיה להם עם נציגת העם הכנעני – רחב – שהתרוממה מחמת האירועים באותו דור להכרה בה' ובישראל עמו.
 
התרים את הארץ נפגשו במהלך מילוי שליחותם ב'בני ענק' מיושבי הארץ, ועצמת הבשר שנפגשו גרמה להם להתגמדות רוחנית "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים..."; מרגליו של יהושע נפגשו במהלך שליחותם באישה גדולת רוח, ונתרוממו על ידה אף הם לגדלות אמונה, ומכאן הצהרתם באזני יהושע: "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ!" .
 
*  *  *
 
ההשוואה שעשינו בין שני הסיפורים בסעיף הנוכחי של עיוננו יכולה להאיר את תקנתם של קובעי ההפטרות במה שנוגע לפרשתנו: בהצמידם את סיפור המרגלים בספר יהושע כהפטרה לסיפור התרים את הארץ בפרשת שלח, על אף השינויים הרבים והעמוקים בין שני הסיפורים הללו, אפשר שרמזו לנו כי בסיפור המאוחר ישנו תיקון לקלקול שבסיפור המוקדם: חריגתם החיובית של מרגלי יהושע מתפקידם הצבאי המקצועי, אל המסקנה האמונית החיובית שלהם ביחס לירושת הארץ, יש בה תיקון לחריגתם ההפוכה של התרים את הארץ.[20]
 
 
 
[1] לפי כל המנהגים הנוהגים בימינו מסתיימת ההפטרה בפסוק כד "וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" – זהו סיום העניין כאן וגם סיום הפרק. במנהג רומניה (- ארצות הבלקן), שהתקיים עד לפני כמאתיים שנה, הפסיקו בפסוק כא. ראה רשימת ההפטרות ב'אנציקלופדיה תלמודית' כרך י, עמ' תשט-תשי.
[2] כמסומן בתנ"כים סדר זה מסתיים בְ-י"ד, י – סיום המחצית הראשונה של סיפור התרים את הארץ (ראה מה שכתבנו בעיון לפרשתנו בסדרה הראשונה סעיף א).
[3] ראה רשימת ההפטרות של מנהג ארץ ישראל הקדום שערך פרופ' י' עופר בנספח למאמרו "סדרי נביאים וכתובים", 'תרביץ' נח, טבת-אדר ב תשמ"ט, עמ' 182. ההפטרות הארצישראליות קצרות מאלו שעל פי המנהג הבבלי ואורכן בגרך כלל אינו עולה על אחד עשר פסוקים.
[4] זהות כזאת קיימת לעתים במנהגנו מפני אימוץ המנהג הארצישראלי תוך דחיית המנהג הבבלי (כך לדוגמה בהפטרת פרשת וזאת הברכה על פי כל המנהגים, וכך בהפטרת פרשת שמות על פי מנהג האשכנזים). אולם זהות שמלכתחילה בין שני המנהגים נדירה ביותר, מפני שעקרונות הדימוי בין הקריאה בתורה לבין ההפטרה שונים בשני המנהגים: הדימוי על פי המנהג החד-שנתי יכול להיות בין ההפטרה לבין כל חלק בפרשה ואופיו שונה מהפטרה להפטרה. לעומת זאת, הדימוי על פי המנהג הארצישראלי נוהג על פי עקרון אחד – ראה במאמרו של י' עופר הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 170, וראה בהערה הבאה.
[5] במנהג הארצישראלי הדבר הקובע בבחירת ההפטרות הוא הדימוי הלשוני בין פתיחת הסדר לבין פתיחת ההפטרה. במקרה שלנו הדימוי הוא בין "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" לבין "וַיִּשְׁלַח... שְׁנַיִם אֲנָשִׁים". אולם מסתבר שהבחירה בהפטרה זו נבעה מדימוי רחב יותר בין שני המקומות, והדמיון הלשוני בין הפתיחות רק רומז לו.
[6] תפיסה זו מעוררת כמובן את הקושי "מה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם... וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד' (י"ג, כח), וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?". על שאלה זו בא רמב"ן לדון ולענות בפירושו.
[7] בהשוואה שנערוך בעיון זה בין שני הסיפורים אנו מתייחסים אך ורק לסיפור המרגלים כפי שהוא מופיע בפרשת שלח, ולא לאזכוריו במקומות אחרים במקרא. החזרה על סיפורנו בנאום משה בספר דברים מעלה תמונה שונה של האירועים, והדבר מחייב התייחסות בפני עצמה. ליחס שבין הסיפור שבפרשת שלח לבין תיאור האירועים בנאומו של משה בראש חומש דברים הקדשנו את עיוננו לפרשת דברים בסדרה הראשונה.
[8] כינוי שני האנשים אשר שלח יהושע 'מרגלים' מופיע עוד פעמיים בפסוקים המהווים חתימה הכרחית וסגירת מעגל לסיפור שבפרק ב' – בפרק ו', כב-כג. פסוקים אלו נדחו לפרק ו' המתאר את כיבוש יריחו, משום שרק שם ניתן לספר על הצלת רחב ומשפחתה.
[9] הכוונה: את ארץ יריחו ואת העיר יריחו עצמה. יריחו, כמו שאר עריה החשובות של ארץ כנען, הייתה עיר ממלכה, ומלכה שלט על אזור מצומצם מסביב לעירו.
[10] נראה שכך הצליח יואב לכבוש את יבוס – שמ"ב ה', ו-ח, ומקבילה בדה"א י"א, ד-ו.
[11] אף לא השאלות על העם "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב" – שמטרתן לברר את תכונותיו הפיזיות של העם, המלמדות על הארץ שבה הוא יושב, ואף לא השאלה על "הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים (- מחנות אהלים) אִם בְּמִבְצָרִים" – שיש בה ללמד על מראה פניה של הארץ ועל טיב ההתיישבות בה, התיישבות של קבע או של שבטי נודדים. הבהרנו דברים אלה בעיוננו לפרשתנו בסדרה הראשונה סעיף ה.
[12] הדברים הללו והמשכם עד לסוף סעיף זה נתבררו ביתר הרחבה בעיוננו לפרשת שלח בסדרה הראשונה, סעיף ג.
[13] בכל הפסוקים הללו שהביא רמב"ן משמעות השורש תו"ר היא לשון ברירה ובחירה. וחשוב ביותר הוא הפסוק ביחזקאל, בו בחירת ה' בארץ מובעת אף היא בשורש תו"ר. כמעט ניתן לומר בעקבות פסוק זה, כי כוונת צו ה' בראש פרשתנו "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" היא 'שלח לך אנשים מבני ישראל כדי שיתורו אף הם את ארץ כנען "אשר תרתי להם" זה מכבר'.
[14] אמנם בסופו של דבר נכבשה יריחו בדרך נס, ולמפרע התברר שלא היה צורך בשליחותם של המרגלים. אף על פי כן נראה ששליחתם על ידי  יהושע הייתה  מוצדקת: ראשית, אפשר שהכיבוש הנסי הוא תוצאת כישלונם של המרגלים, והנס נועד למנוע את הצורך במצור ממושך על העיר הראשונה שישראל באו לכבוש בארץ. שנית, אף אם כיבוש יריחו בנס היה במחשבה תחילה, דבר זה לא היה ידוע ליהושע, והוא היה חייב לפעול בדרך ההשתדלות הטבעית המתחייבת לפני מלחמת כיבושה של העיר.
ברם אם בסופו של דבר התבררה שליחותם של המרגלים כמיותרת, מדוע מספר לנו המקרא על שליחתם ועל כישלונם בתפקידם? התשובה על שאלה זו מחייבת דיון במגמתו של סיפור המרגלים הזה. לא נוכל להאריך בכך כאן, ורק נרמוז לדעתנו שמגמתו ועיקרו של הסיפור קשורים דווקא בדמותה של רחב, ולשמה ולכבודה נכתב הסיפור במקרא.
[15] כך הדבר בפרק ב'. אולם בפרק ו' נראה שהעם ידע על שליחותם של המרגלים ועל הצלתם בידי רחב (ראה שם פסוקים יז וְ-כה). מסתבר שסיפורם התפרסם לאחר שובם, שכן לא הייתה כל סיבה להסתירו.
[16] ניתן לענות על כך, שלא לסיפור שבפרשת שלח כשלעצמו נקבעה ההפטרה, אלא לסיפור בפרספקטיבה של ספר דברים. שם לשליחותם של שנים-עשר האנשים יש מטרה צבאית: "וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר, אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א', כב); "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (שם, כה). אנו נרצה בהמשך העיון לענות תשובה אחרת, הנוגעת לסיפור שבספר במדבר, בלא להזדקק לסיפור השונה כל כך בספר דברים (וראה הערה 7 לעיל).
[17] אמנם הערכתם של מרגלי יהושע דומה לזו של יהושע וכלב, הנושאים את דבריהם בהמשך הסיפור לפני העם המתמרד. הנה ההשוואה:
דברי יהושע וכלב לעם
דברי המרגלים ליהושע
ח        אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ ...
ט        וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם...
כד       וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ
           וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.
 
אולם דבריהם של יהושע וכלב לא השפיעו על העם, ואילו דברי העשרה שכנגדם השפיעו גם השפיעו, ולפיכך הם הקובעים את ההיפוך בין שני הסיפורים.
[18] וראה בעיון לפרשתנו בסדרה הראשונה, סעיף ה.
[19] לא הכול מסכימים עם העמדה זו של הדברים: יש המפרשים את דבריהם של המרגלים הללו כמסירת מידע יקר ערך על מצבו המורלי של האויב. אף שמשימתם הצבאית-הטכנית, לחפור את יריחו, נכשלה (ולבסוף התבררה כבלתי נחוצה), הם הביאו ליהושע מידע חשוב בהרבה. דבריהם בפסוק כד הם תמצית הישגם כמרגלים. ואדרבה: הללו נתעלו ממרגלים שמשימתם טקטית ל'מרגלים אסטרטגיים'. הבנת תהליכי עומק חברתיים המתרחשים בקרב האויב חשובה לעתים יותר מכל מידע צבאי טכני. המורל הלאומי הוא גורם רב חשיבות ביכולת עמידתו של עם במלחמה. ועל כן דבריהם "נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" הם בעלי ערך צבאי רב, ויש בהם גם כדי לחזק את רוחו של יהושע מנהיג העם (כך ביאר רלב"ג לא רק את מה שאמרו ליהושע לבסוף, אלא אף את כוונת שליחתם על ידי יהושע מלכתחילה). על פי פרשנות זו סיפור המרגלים אינו מבוא לסיפור כיבוש יריחו, אלא למלחמות כיבוש הארץ כולן, ועל כן מקומו בראש ספר יהושע.
אין אנו מסכימים עם תפיסה זו. ראשית, נשאל: מניין יודעים המרגלים "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ"? התשובה היא, כמובן, שהם יודעים זאת מדברי רחב אליהם שנאמרו בשעה שהסתתרו על הגג:
                ט              יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ
וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם.
דבריהם של המרגלים ליהושע אינם אלא חזרה על דברי רחב (תוך הסבת כינויי הגוף בהתאמה להפיכת דברי רחב לדבריהם שלהם). מסתבר שהמרגלים גם הבהירו ליהושע שהם מאמצים את דברי רחב, ודבר זה נובע ממה שסיפרו לו קודם לכן "אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם".
ובכן, אין אנו רשאים לדון בדברי המרגלים הללו כשלעצמם, בלא לראות את מקורם בהקשרו, בדברי רחב בפסוקים ט-יא. האם כוונת רחב הייתה לספק למרגלים מידע צבאי על מורל בני עמה? ודאי שלא זאת הייתה כוונתה. הנה המסגרת לנאומה של רחב על הגג:
                ט              יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ...
                                ...
יא            כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.
נאומה זה של רחב מהווה הצהרת אמונה בא-לוהי ישראל כא-לוהי עולם. רק במסגרתה של הצהרה זו יש להבין את התיאור שהיא מתארת בתווך, בין פתיחת ההצרה לחתימתה:
... וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם.
כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם... וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי...
וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים ...
דברי רחב על הפחד שאחז את עמי כנען מאומתים בשירת הים:
שמות ט"ו, יד            שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן...
טו-טז       נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד.
אולם פחד זה לא הביא את עמי כנען למסקנה שאליה הגיעה רחב, משום שהם לא פירשו את העובדות כפי שפירשה אותן היא – כמעשי ה' האחד והיחיד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. לפיכך סברו הללו שניתן להתמודד עם ישראל במלחמה.
אין אפוא ערך צבאי ממשי לדבריה של רחב ולחזרה עליהם בפי המרגלים: פחדם של העמים מפני בני ישראל הוא נתון ידוע זה מכבר. השפעתו של פחד זה על מעשיהם – זוהי כבר שאלה שתלויה בפרשנות הדתית של האירועים. את רחב, ומאוחר יותר את הגבעונים, הביא פחד זה להכרה בא-לוהי ישראל ולהשלמה עם ישראל עמו. עמים אחרים, נדחפו דווקא להילחם בישראל בכל תוקף מחמת פחד זה עצמו.
שבנו אפוא אל דברינו הראשונים: דברי המרגלים ליהושע, כדברי רחב עצמה לפני כן, אינם בגדר הערכה צבאית אסטרטגית של מורל האויב בפיהם של מרגלים אשר שבו זה עתה משליחות מקצועית מעבר לקווי האויב. דבריהם מהווים הצהרת אמונה: רחב בדבריה המופלאים, חיזקה את אמונתם של המרגלים בפעולתו של ה' בקרב ישראל לקראת כיבוש הארץ, והם מאמצים את דבריה וחוזרים עליהם באזני יהושע, כמסקנה דתית שהם הסיקו משליחותם.
[20] א. על מגמה מעין זו של קובעי ההפטרות במנהג הקריאה החד-שנתי ניתן להצביע גם במקומות נוספים. הם בחרו לעתים פרק נבואה שישמש כ'הפטרה מאזנת' לקריאה בפרשה. לדוגמה: לפרשת ויגש, שבה מתוארת התאחדות משפחת בית יעקב תחת חסותו של יוסף הם בחרו בנבואת יחזקאל ל"ז, טו ואילך שבה מתואר איחוד שבטי ישראל עם שבט יהודה "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם"; לפרשת צו העוסקת רובה ככולה בקרבנות הם בחרו בנבואת ירמיהו ז', כא ואילך "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים... עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". וישנן דוגמאות נוספות.
ב. במאמרו "מעשי בנים – תיקון לחטאי אבותם" ('מגדים' יג, אדר תשנ"א, עמ' 102-97) טוען ג' שטראוס כי ישנם במקרא צמדי סיפורים שבהם "בני דור מאוחר מתנסים במה שעבר על אבותיהם ונמנעים מלחטוא, ובכך הם מתקנים חטא אבות ופותחים בכך שערים שננעלו בפני אבותיהם". אחת הדוגמאות שהוא מביא לכך היא היחס בין שני הסיפורים שנידונו בעיוננו. לדעתו, בתגובתם של מרגלי יהושע תוקנה קלקלת מרגלי משה. לכאורה דומים דברינו בסיום העיון לדבריו, אך באמת אין הדבר כן: הוא רואה בשני הסיפורים 'סיפורי ריגול', שמטרת שליחת האנשים בשניהם דומה. ממילא עולה התביעה להשוות את הסיפורים הללו מן המקרא גופו, ותיקון קלקלת מרגלי משה הוא מטרה הקיימת בתודעת האישים הפועלים בסיפור שבספר יהושע. אולם לדידנו הסיפורים הללו שונים לחלוטין, ואין ביניהם כל זיקה מכוונת. בסיפור המרגלים בספר יהושע אינו נרמז כל קשר שהוא עם סיפור התרים את הארץ ואף תודעת האישים הפועלים בו אינה מכוונת לאירוע ההוא. מי שיצר את הקשר בין שני הסיפורים על דרך 'ההיפוך המתקן' הם אותם חכמים שקבעו את הפטרת פרשת שלח במרגלי יהושע.