הפרשה תרומות ומעשרות במסגרת מסחרית – 'מפני מה חרבו חנויות של בית הינו'

  • הרב אביעד ברטוב

 

       א. מבוא

אחת מן התכליות של מצוות תרומ"ע מצויה בהשארת חלק מן המשאב שלא בחזקת הבעלים. במילים אחרות, התורה מבקשת מן האדם שלא לנצל משאביו עד תומם. כדי להגיע לתכלית זו , בטרם האדם משתלט על המשאב הקיים בבעלותו, התורה מצווה עליו להשאיר חלקים ממנו שלא בחזקתו[1] , ולהופכם לתרומה, מעשר ולשאר מתנות עניים[2].

בימינו כאשר את מירב הפירות והירקות נרכשים בשוק, נשאלת השאלה על מי רובצת החובה שלא לנצל את המשאב עד תומו, על החקלאי, על הסיטונאי , על המוכר , או על הקונה. מן התורה, כפי שנראה לקמן חובה זו מוטלת על החקלאי - אשר מגדל ומטפח את המשאב בראשית דרכו, אולם חכמים לאורך השנים הרחיבו את החובה גם למעגלים נוספים של מוכרים ולוקחים.

מטרתנו במאמר זה לעסוק בתקנת חכמים, ולבחון מהו מהותו של חובת הפרשה ואיסור טבל בימינו.  בשורות הבאות נעסוק במספר שאלות מרכזיות: א) מהו גדר 'נשמר' ומדוע פירות הפקר פטורים מן המעשר ב) מהו פטור לקוח ג) מה היחס בין הפקר לפטור לקוח ד) מה מעמדם של פירות המגודלים לצרכי מסחר.

 

         ב. הצורך בבעלות

המשנה בריש מסכת מעשרות קובעת את הכללים המחייבים בתרומ"ע (מעשרות א, א)[3]:

כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ חייב במעשרות

מבין שלושת הקריטריונים הקובעים האם פרי מסוים מתחייב במעשרות, אנו מוצאים את גדר 'נשמר'. מהו משמעותו של גדר זה? עיון בדברי המדרש מראה כי 'פרי הנשמר' הוא פרי שיש לו בעלים. לאמור: יש מי שגדלו וטיפחו ועתה רוצה לכונסו לתוך אסמו. הד לדברים ניתן למצוא בפשטי המקראות בהם מופיע הביטוי 'גרנך' ו'דגנך' המורים כי הפרי המתעשר הוא פרי של בעלים מסוימים. במדרש התנאים לספר דברים[4] לומד רבי יונתן את גדר 'נשמר' מן הפסוקים בדברים (יד, כב) 'עשר תעשר כל תבואות זרעך'. 

מקום נוסף ממנו למדו חכמים כי הפרי המעושר הוא פרי שיש לו בעלים, היא דרשת רבי ינאי בירושלמי (תרומות א, ג):

רבי יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד משלשה מקריות מחוורין בתורה: 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך' (דברים יד, כט) ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו יצא הבקר שידך וידו שוין בו.  

לדעת רבי יוחנן, הדרשה מן הפסוק 'ובא הלוי' היא 'מחוורת'  = ברורה. הסיבה לבהירותה של הדרשה היא שפסוק זה אנו למדים גם על מטרת התרומה המתייחסת ל'איזון משאבים'. הלוי, המשרת בקודש, נתמך ע"י בעלי הנחלה. לאמור הציבור העובד והמתפרנס תומך בציבור המחזיק את הקודש. מכאן מסיק רבי ינאי שרק פירות להם יש בעלים חייבים בתרומ"ע, שכן רק בהם יש צורך שהתורה תקצה מהם לעבודת הקודש בשונה מן הפירות שהם הפקר.

נמצאנו למדים כי קיימים שני מקורות מהם ניתן ללמוד כי חיוב תרומ"ע הוא על פירות שיש להם בעלים. בשאלת היחס בין הדרשות[5] עסק בעל המקדש דוד (תרומות סימן כג) ולדעתו שני המקראות משלימים זה את זה - מן המקרא של 'זרעך' למדנו על 'הפקעה' ואילו מן המקרא של 'ובא הלוי' על 'הפטור'. כדי להסביר מהו ההבדל בין 'פטור' ל 'הפקעה' , מביא רבנו דוד מקרה מבחן – והוא מקרה בו אדם רצה להפריש מפירות בהם התבטלה חובת הפרשה משום שלפירות לא היו בעלים.

לדבריו, אדם הרוצה להפריש תרומ"ע בפירות ללא בעלים אינו מחיל על הפרשתו את חלות שם 'תרומה', שכן בפירות אלו הפרי מופקע ממצוות הפרשת תרומ"ע (כי אין הוא בגדר 'זרעך'). אולם אם מדובר בפירות שהיו בחזקת הבעלים אלא שלאחר זמן הבעלים הפקירם ועתה הוא חזר וזכה והפריש מהם. אזי תרומתו תרומה. מדוע? כי בשעת החיוב הם היו בגדר 'זרעך' ובשל כך הם הפכו להיות ברי הפרשה. לכן גם אם מעיקר הדין אין חובת הפרשה בפירות אלו משום שהם נפטרו מהפרשה, בדיעבד אם חזר והפריש מהם תרומתו תרומה[6].

      

 

 

        ג. פטור לקוח

בתלמוד הבבלי, מבוא סיפור מעניין על חנויות של בית הינו (חנון)[7]:

מפני מה חרבו חנויות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים - מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה[8], שהיו אומרין: עשר תעשר... ואכלת - ולא מוכר, תבואת זרעך - ולא לוקח.

הלכה הייתה בידם של אנשי בית הינו, כי מן התורה חובת הפרשת תרומ"ע לא קיימת אצל מוכר ולוקח. ללמדנו, כי מצוות הפרשת תרומ"ע היא רק כאשר הפירות נמצאים אצל בעליהם אולם כאשר משתמשים בפירות למסחר הם נפטרים מחובת ההפרשה. במילים אחרות, על פי הלכה זו, מצוות תרומ"ע מתקיימת רק אצל מי שיש לו בעלות פרטית על נכסיו. כאשר הנכס הופך להיות מסחרי חובת הפרשה סרה מן התורה.

דרשתם של אנשי בית חנון הייתה לרועץ בעיני חכמים אשר חייבו גם לוקח ומוכר בתרומ"ע. רוחם של חכמים לא הייתה נוחה מהלכה זו, עד שהם תלו את חורבנה של 'בית הינו' שלוש שני קודם החורבן בגלל קיומה המדוקדק על ידי אנשי המקום. סיפורם של אנשי בית הינו מופיע גם בספרי (דברים כג, ה) אולם שם מצטיירת תמונה מורכבת יותר לפיה, היו חכמים שדרשו את הפסוקים באופן שונה וסברו שמן התורה גם תבואת מוכר ולוקח חייבת בתרומ"ע, בניגוד לדרשה של אנשי בית הינו אשר הניחו כי מן התורה חובת תרומ"ע לא קיימת בפירות המיועדים למכירה.

להלכה, מלשונו של הרמב"ם בהלכות מעשרות משמע כאנשי בית חנון שמן התורה לא קיימת חובת הפרשת תרומ"ע בפירות המיועדים למסחר אלא שחכמים אסרו את הדבר. נראה שהסברא לתקנת חכמים היא הקושי לקבל את ביטול תרומ"ע במסגרת החקלאות המסחרית, וכבר צווח על הדבר מלאכי הנביא שבמעשה זה של ביטול תרומ"ע הרי הוא כעושק האלוהים (מלאכי פרק ג, ח-י):

הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה.

(ט) בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ.

(י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת אִם  לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.

 פתרונו של הנביא מלאכי היה  להביא את כל המעשרות אל בית האוצר ולא להתחמק בדרכים שונות מן התרומ"ע. בבית האוצר, קבע הנביא, יחלקו כל המתנות בצורה מרוכזת לכהנים וללווים[9], ואזי עם ישראל כולו יקבל את ברכת ה עליו 'עד בלי די'.

          ד. היחס בין פטור לקוח לפטור הפקר

כפי שבארנו לעיל לשיטת הרמב"ם מן התורה תבואות לקוח פטורה מן המעשר. בעלי התוספות (תוספות ב"מ פח ע"ב) נחלקו בתיחומו של פטור זה. לשיטת הריב"ם פטור לקוח קיים רק בפירות שנקנו בטרם מירוח (גמר מלאכה), אולם לאחר מירוח הם מתחייבים במעשר. ר"ת, החלוק עליו, סבור שלקוח שקנה את הפירות קודם מירוח מתחייב במעשר, אולם במידה והוא קנה מן הבעלים פירות ממורחים, פירות אלו נפטרים. על מנת לעמוד על נקודות המחלוקת, נעיין בנימוקו של ריב"ם.

הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש ובהפקר

ריב"ם מדמה את פטור לקוח לפטור הפקר. לדבריו, כשם שבהפקר השעה הקובעת היא המירוח, וקודם למירוח ניתן להיפטר מן חיוב ההפרשה, כך גם בלוקח. על נקודה זו, ככל הנראה, חלוק ר"ת. לשיטתו, פטור לקוח פועל באופן שונה לחלוטין מהפקר, שכן הפקר מפקיע מן הפירות חיוב תרומ"ע על ידי הוצאתם מגדר 'שמור', אולם פטור לקוח אינו מפקיע את הפירות אלא רק פוטר את הלוקח מן החיוב להפריש. הד לסברא זו ניתן למצוא בדרשת אנשי בית הינו. אנשי בית הינו בדרשתם חיברו בין שני פסוקים (דברים פרק יד, כב-כג) :

 (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: (כג) וְאָכַלְתָּ

ההיגיון שהנחה דרשה זו ברור – על פי הדרשה, אדם מתחייב בתרומ"ע רק כאשר הוא לוקח את הפירות בשדהו למטרות אכילה, אולם כאשר מטרתו היא מכר אין עליו חיוב הפרשה. חשוב לשים לב לכך שדרשה זו אינה פוטרת את חיוב ההפרשה בעקבות פגם בבעלות ובגדר 'נשמר', אלא בשל היעדר הקיום של המטרה המרכזית של ההפרשה – האכילה.

הסברנו, כי ביסוד המחלוקת של ריב"ם ור"ת עומדת השאלה באיזו מידה יש לדמות את פטור לקוח להפקר. מחלוקת דומה מתקיימת גם בין הרמב"ם והראב"ד. לדעת הראב"ד כל פרי המיועד המיועד לשימוש מסחרי פטור מן המעשרות בלא תלות בשאלה האם גמר מלאכתו של הפרי הייתה אצל המוכר. דינו של הראב"ד משווה באופן מלא בין פטור הפקר, לבין הפרשת תרומ"ע בשל קביעת התורה 'זרעך'.

ברם, לשיטת הרמב"ם במידה והמירוח היה ברשותו של הלקוח יש בידו להתגבר על מגמתו של המוכר, ולהגדיר את פירות כ 'זרעך' שלו וממילא לחייבם במעשרות. חבר לרמב"ם הוא בעל ספר החינוך (מצווה שצה):

שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למוכרן בשוק פטור מן התורה, שנאמר: 'עשר תעשר וגו' ואכלת' (דברים יג, כד), וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר שנמרחו ביד מוכר, פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר (שם) 'תבואת זרעך', כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך.

ניתן לסכם את הדברים באופן הבא: במהלך עיוננו, מצאנו שני צרים מרכזים בדברי הראשונים בזיהוי פטור לקוח. אסכולה אחת, מבית מדרשו של ריב"ם סבורה כי פטור לקוח דומה ביסודו לפטור הפקר -  בשני המצבים ההפקעה של הפירות נעשית על ידי הוצאת מגדר 'שמור'. אסכולה שנייה, מבית מדרשו של ר"ת, סבורה כי פטור לקוח אינו מפקיע את הפירות מחיוב מעשר , שכן בסופו של דבר לפירות היו בעלים אלא שפיטורם נובע מהעברת השימוש שלהם אל ייעוד מסחרי בפרק הזמן בו מתקיים החיוב להפריש תרומ"ע.

          ה. להוליכן לשוק- הלכה למעשה

למעשה בימינו מעטים הם מי שמגדלים בפירות וירקות בתוך ביתם לצרכים פרטיים. העולם החקלאי הוא עולם מסחרי אשר במסגרתו, לאחר שרשרת של משווקים מגיעים הפירות לצרכן הפרטי, אשר מטרתו היא לאוכלם. במילים אחרות -  בעולם אשר בו רוב גידול המזון הוא מסחרי לא קיימת מצוות הפרשת תורמ"ע מן התורה גם אם התקיימו כל התנאים האחרים להחלת קיום המצווה מן התורה[10].

מציאות זאת הייתה כבר מוכרת לתנאים. המשנה בריש מסכת מעשרות נותנת גדרים ברורים לאבחן את שעת 'גמר המלאכה' לסוגים שונים פירות וירקות. לאחר שהמשנה גורמת לפרט את הגדרים השונים היא אומרת שכל הגדרים שייכים דווקא במי שמוליך פירותיו לשוק. לאמור: גידולם של הפירות היה מסחרי. ברם, אם האדם רוצה להוליך את הפירות לביתו - שעת החיוב לעניין תרומ"ע אינה גמר מלאכה אלא הכנסת הפירות לבית. הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת תרומות (ח, ג) מסביר מדוע קבעה התורה שחיוב תרומ"ע הוא רק משעה שמגיעים הפירות לבית.

כלל הוא אצלנו אין הטבל מתחייב במעשרות מן התורה עד שיראה פני הבית, שנאמר 'ביערתי הקדש מן הבית' (דברים כו, יג), וכל הפירות הנאכלין בשדה או בגנה אינן חייבין במעשרות מפני שהיא אכילת עראי.

אכילת הפירות בעודם בשדה היא אכילת עראי, והתורה אסרה אכילת טבלים דווקא במידה והאכילה היא בדרך קבע. במילים אחרות: מן התורה האדם צריך לגדל פירותיו להכניס לביתו ורק לאחר שהוא מרגיש שהוא אדון על הפירות עליו להקצות חלק מהם כתרומה ומעשר. בעולם המסחרי בו אנו חיים, אשר במסגרתו אדם לא נקשר באופן מהותי לעגבנייה כל שהיא, שלב הקצאת המשאבים נעשה בשדה בשעה שהפרי ראוי למאכל.

לסיכום: מצוות תרומ"ע מתעצבת, בין השאר על פי ייעודו של הפרי[11]. הגדרים שמצאנו בכתוב הם גדרים העוסקים באדם הפרטי המגדל את צריכתו האישית, אולם חז"ל הרחיבו את הדברים גם ללקוח הפרטי וחייבו במעשר אף שימוש בפירות לצרכים מסחריים.

 

.*********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************     

 

 

[1] כפי שנבאר בפרקים לקמן , על שאלה זו עמד ביתר שאת רבי יוסף ענגיל בסימנים הראשון של ספרו אתוון דאורייתא, אשר במסגרתם הוא מראה כיצד תרומות ומעשרות הן  ביסודן ממון גבוה לאור מספר סוגיות.

[2] וזאת רק אם הוא עתיד להכניסם לרשותו וחזקתו ברם אם הוא בוחר להפקירם ולא להשתלט עליהם פטור הוא מן התרומה והמעשר; בשאלה מהו מהותו של פטור הפקר עסק ר' דוד רפפרוט בספרו מקדש דוד

[3] המקבילה למשנה זו היא המשנה בתרומות א, ג.

[4] אותו מביא בעל הסוגיה בריש מסכת מעשרות א, א.

[5] המבוססות על פסוקים הפותחים והחותמים את פרשת מעשר שני שבספר דברים. ניתן לומר כי הכפילות שלפנינו נובעת מכך שאחד המקורות הוא אסמכתא בעלמא , וכך משמע מדברי הרשב"א ב"מ פח ע"א שכתב על דרשה מקבילה לזו שבירושלמי מעשרות שהיא אסמכתא בעלמא 'הני מדרבנן קאמרי וקרא אסמכתא בעלמא וטובא איכא דכוותה בסיפרי דמייתי להו מקרא ולאסמכתא בעלמא'.

[6] בחידושי רבנו חיים הלוי בהלכות ביכורים (פרק ח) מצאנו קו חשיבה דומה. ר' חיים מצביע על כך שגם בפטור הפקר בתרומ"ע מצאנו ב' מקורות : 1) 'דגנך ולא של הפקר' 2) 'ובא הלוי' ר' חיים סבור שהלימוד מן הפסוק 'דגנך' בא ללמד על פטור בשעת החיוב והלימוד של 'ובא הלוי' בא ללמד על הפקעה מן החיוב. במילים אחרות - גם ר' חיים מלמדנו כי קיימים שני רבדים של ביטול חובת הפרשה  - 'פטור' ברמה הבסיסית ו'הפקעה' ברמה הגבוהה.      

[7] שמו של המקום נזכר באופן שונים במקורות חז"ל,

[8] במדרש ספרי אותו נביא לקמן הלשון היא 'שהיו מוצאים פירותיהם מדי המעשרות', לאמור הבעיה במעשיהם של אנשי בית הינו לא היה בכך שהם ביטלו תקנת חכמים אלא שהם הלכו נגד דברי תורה.

[9] אלבק בהקדמתו למסכת תרומות מבאר כי בדרישתו של מלאכי הנביא להביא את הפירות אל בית האוצר יש משום חדש ימינו כקדם ...

[10] להגדרת תוקף חיוב תרומ"ע בימינו ניתן לעיין בשיעור של הרב אוהד פיקסלר שניתן במסגרת הסדרה הנוכחית

[11] על נקודה זו העירו אחרונים רבים ראה מקדש דוד מעשרות נו:ג, חזון איש מעשרות ה ד,ב ועוד