הצבעים במשכן | 2

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק בצבעים במשכן ובבמשמעותם הרוחנית. שיעור זה והשיעור שאחריו הינם שיעורי המשך, ובהם נעסוק בנקודות נוספות בנושא זה.

ארגמן ותולעת שני

לאחר שנוכחנו לראות בשיעור שעבר, את מרכזיות התכלת במקדש, נתבונן עתה בשני הצבעים הנוספים בצבע האדום: ארגמן ותולעת שני.

את עיקרי המקומות בהם מופיעים הארגמן ותולעת שני הזכרנו כבר ביחס לתכלת. נשוב ונזכיר כאן רק באופן כללי היכן הם מופיעים^[1]:

• במבנה המשכן: ביריעה הפנימית, בפרכת, במסך לפתח האהל ובמסך שער החצר.
• בבגדי הכהונה: באפוד, בחשב האפוד, בחשן המשפט, ברימוני המעיל.
• בכיסויי הכלים: שם באים לידי ביטוי הארגמן ותולעת השני באופן עצמאי.

לגבי מזבח העולה נאמר:

"וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו"          (במדבר ד,יג).

בשולחן לחם הפנים:

"וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה"   (שם ז).

א. ארגמן

הארגמן נזכר רק במצוות המקדש בבגדי כהונה בפרוכות ובכיסוי מזבח העולה, ואינו מופיע במצוות אחרות. רבנו בחיי כותב:

 "ומזבח הנחושת שהוא מזבח העולה פורשים עליו בגד ארגמן שהוא אדום יותר מבגד שני כי שם זורקים הקורבנות"   (במדבר ד', ה).

הרמב"ן מוסיף:

 "ומזבח העולה בבגד ארגמן, שהוא אדום יותר מן הראשון [=בגד תולעת השני], כי שם יזרק הדם כופר נפשם"           (במדבר ד', ז).

מקובל אכן גם על פי חז"ל וגם עפ"י המחקר ההיסטורי כי גוון הארגמן הוא אדום כהה בצבע הדם.

לגבי כיסוי מזבח העולה בארגמן^[2], אומר המדרש:

"מזבח העולה לפי שלא היה בפנים לא היו מכסין אותו בתכלת, אלא בארגמן. למה בארגמן? שהוא היה אורג את ישראל מן החטא, שעליו היו מקריבין תמידין בכל יום וחטאות ואשמות ועולות ושלמים"

                                            (מדרש רבה במדבר ד,יז).

מבארי המדרש מסבירים את הביטוי "אורג את ישראל מן החטא" במספר כיוונים:

• מבדיל ומציל (כך מתנות כהונה).
• חומד את ישראל ומצילם מן החטא (וכך המהרז"ו).

ב. תולעת שני

המושג תולעת שני מציין יריעת בד, חוט או אריג הצבועים בצבע אדום - השני.

השני פירושו גוון אדום, כך עולה במפורש מן הפסוק בישעיה א,יח "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". כך לגבי לידת פרץ וזרח בני תמר ויהודה (בראשית ל"ח, כח) ובשיר השירים (ד', ג) : "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה".

הרשב"ם בפירושו כותב כך:

"ותולעת שני, צמר הצבוע בצבע אדום - קרוי 'תולעת', והצבע- קרוי 'שני'. דכתיב (נחום ב',ד): "אנשי חיל מתולעים" [פירושו]: מלבושים בגדים צבועים [באדום]. וכן: "האמונים עלי תולע" (איכה ד',ה), [פרושו] בגד צבוע. וכן מוכיח [הפסוק]: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א, יח). ה'שני' וה'שלג' – סם [חומר] של צבעים, זה אדום וזה לבן. אבל התולע והצמר שניהם צמר, אלא שהתולע צמר צבוע, והצמר הוא לבן בלא צבע"

                                                                      (שמות כ"ה, ד).

אומר הרד"ק:

"כצמר יהיו - ופירש אדוני אבי ז"ל אם יהיו חטאיכם כשנים - שאינו אדום מאד, כשלג ילבינו - אכפר על עונותיכם. ואם יהיו אדומים מאד כתולע, אז יהיו כצמר שאינו לבן מאד כמו השלג" (ישעיה א', יח).

היות וארגמן ותולעת שני הם שני גווני אדום, יש לנסות להגדיר את הגוון המדויק של כל אחד מהם. לגבי כיסוי השולחן בתולעת שני אומר הרמב"ן:

 "והיה המכסה העליון בתולעת שני שהוא מראה אדום בעבור שהשולחן סימן לכתר מלכות שהוא במידת הדין"          (במדבר ד', ז).

המדרש מסביר את אופן הכיסוי של השולחן וכליו כשבגד תכלת מפריד ביניהם, וכך לשונו:

"מעשה השולחן כנגד מלכות בית דוד, שהשולחן מכסין בתכלת כנגד דוד, שהיה צדיק וכרת לו הקב"ה ברית מלכות לו ולבניו. ולכך הפריש כליו ממנו וכסם בתולעת שני, שע"י חטא בניו נחלקה מלכות. ולכך היה הוא וכליו בכיסוי אחד, שבסוף מלכות חוזרת להם כבתחלה"                                                  (במדבר רבה ד,יד).

לפי המדרש, התכלת היא כנגד דוד שהקב"ה כרת לו ברית מלכות, ואילו תולעת שני רומזת לחטא בניו בחלוקת המלכות והכל בכיסוי אחד לרמוז לכך שבסוף מלכות חוזרת להם כבתחילה.

לגבי הצבע האדום במשכן בכלל, יש להוסיף כאן כמובן כי על מכסה האוהל - עורות העיזים, ישנו מכסה של עורות אילים מאדמים ועורות תחשים. בנוגע לכיסוי זה אומרת הבריתא במלאכת המשכן:

"היה מביא כלי אחד גדול של עורות אילים מאדמים ארכו שלושים אמה ורוחבו עשר אמות שמלבישו לאוהל על המשכן מן המזרח למערב שנאמר 'ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה' וכמין פספסין עשוי מלמעלה, דברי רבי נחמיה. רבי יהודה אומר שני כלים היו: התחתון היה של עורות אילים מאדמים, והעליון היה של עורות תחשים, שנאמר מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה"                                     (סוף פרק ג').

אם כן, נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה (גם בשבת כח.), ביחס בין הכיסויים:

לדעת רבי יהודה היו האילים המאדמים ועורות התחשים שתי יריעות שונות, כשעורות התחשים מעל עורות האילים המאדמים.

לרבי נחמיה היה מכסה אחד חציו של אילים מאדמים וחציו של תחשים "ודומה כמין תלא אילן". ישנן כמה הבנות- אליבא דרבי נחמיה מה היתה צורת השילוב של עורות האילים המאדמים ועורות התחשים.

• בבריתא דמט' מידות האילים המאדמים והתחשים היו מכסה אחד משולש. שני המשולשים הפנימיים היו מאילים מאדמים ושני המשולשים הקיצוניים היו מעורות תחשים (כך גם דעת בעל מעשה חושב).
• לפי דעת ה'זית רענן', הכיסוי מעל קדש הקדשים היה עשוי מעורות תחשים ואילו הכיסוי מעל לקודש היה עשוי מעורות האילים^[3].
• לפי הרמב"ם ומדרש הגדול כיסו עורות האילים את הקרשים, והתחשים כיסו את הגג בלבד.
• ואילו לפי דעת המושב זקנים כל אחד מהעורות היה בגודל חצי כיסוי שחוברו זה לזה.
• לשיטת רש"י לא היו מכסים האילים המאדמים כי אם את גג המשכן בלבד, ארכן ל' ורחבן י' (רשי שמות כו,יד).
• ואילו בספר חכמת המשכן כתב בשם מדרש הגדול שעורות האילים כיסו גם את קירות המשכן.

כיצד היו נראים עורות התחשים?

רש"י אומר כי "חיה טמאה היא ומנומרת בגיוונין" ויש אומרים שעורה עשוי פספסין כלומר פסים פסים.

לפי דעת רבי נחמיה שישנו כיסוי אחד משולב, המשמעות היא שהכיסוי העליון של המשכן הוא גם אדום, מעורות האילים המאדמים. מעניין כי קסוטו מציין בפירושו כי הצבע האדום הבולט לעין מרחוק היה משמש גם בנוהג העמים לציין את האלוהים המקודשים.

שֵׁשׁ

"וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה, עֶשֶׂר יְרִיעֹת: שֵׁשׁ מָשְׁזָר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי - כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם"

                                                      (שמות כ"ו, א).

השש הינם חוטי פשתן דקים ולבנים. הביטוי 'שש משזר' מכוון לכך שהחוטים היו שזורים. היו שוזרים תחילה שישה חוטי פשתן דקים לחוטים עבים^[4], ואחר כך ארגו אותם ליריעה.

בדומה לתכלת ארגמן ותולעת שני, השש מצוי במבנה המשכן (ביריעה הפנימית, בפרכת, במסך לפתח אוהל מועד ובמסך שער החצר) ובבגדי הכהונה (באפוד, בחשב האפוד, בחשן המשפט). אולם, בשונה מהתכלת, ייחודו של השש הינו שהוא נמצא גם בבגדי כהן הדיוט (שמות כ"ח, לט) ובקלעי החצר (שמות כ"ז, ט).

בגד הפשתן הלבן הינם בגדים פשוטים, ועל כן הם משמשים את בגדי הכהן ההדיוט. אף בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים הם בגדי לבן בגדי - משרת, ולא בגדי זהב - בגדי מלכות, כבגדי כהן גדול בכל שאר ימות השנה (ויקרא ט"ז, ד). כבר עמדנו בשיעורים קודמים על הקשר ההדוק בין בגדי כהן הדיוט לבין קלעי החצר, ולכן בגד זה- בגד פשתן לבן, מאפיין באופן עצמאי את החצר, ואת עבודת הכהן ההדיוט^[5].

על חשיבותו של הצבע הלבן גם בבית שני, ניתן ללמוד מתוך דברי המשנה במסכת מידות:

"ומלבנים אותן (סדים בסיד את אבני הכבש ואבני המזבח) פעמיים בשנה: אחת בפסח ואחת בחג, וההיכל פעם אחת בפסח. רבי אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים" (פ"ג, משנה ד).

מהמשנה עולה כי גם בסוף ימי בית שני הצבע הלבן תופס מקום מאד משמעותי במקדש.

אם ננסה לדמיין את מראה המשכן עם צבעיו לנכנס אל המשכן פנימה, ניתן לראות כי הצבע הלבן הבולט בקלעי החצר ובבגדי הכהן ההדיוט העובד בחצר, מהווה ניגוד מסוים לבגדי המלכות של הכהן הגדול, ולתכלת, הארגמן ותולעת השני המצויים הן אצל כהן גדול והן במבנה המשכן עצמו. עובדה זו מביאה לידי ביטוי את הנקודה עליה דיברנו בשיעורים קודמים והיא הניגוד בין הכהן ההדיוט העובד בחצר- במזבח החיצון מתוך טהרה, לבין הכהן הגדול העובד במשכן עצמו המייצג את נוכחות השכינה בעולם.

הבחנה זו מחזקת את חלוקת מבנה המשכן לשני חלקים: המשכן עצמו והחצר. המשכן המייצג כולו את התגלות השכינה והחצר המייצגת את עבודת ישראל במשכן.

משמעות צבע השש, הארגמן ותולעת השני

הצבע הלבן[6]

לגבי משמעות הצבע הלבן כותב המהר"ל מפראג בנצח ישראל:

"והצבע הלבן יש בה הפשיטות הגמור כי לא נקרא הצבע הלבן גוון, כי הצבע הזה יש בו הפשיטות הגמור"

                                                                            (פרק ל"א).

כך גם בנתיב התורה, בהתייחסו לכניסת כהן גדול ביום הכיפורים לקדש הקדשים בבגדי לבן, הוא אומר:

"כי בית קדשי הקדשים לקדושתו הוא מסולק מן העולם הזה הגשמי לגמרי, ולכך לא היה רשאי לכנוס לבית קדשי הקדשים כי אם בבגדי לבן"                                                      (פרק י').

אם כן, המהר"ל מפראג עומד על כך כי הצבע הלבן מסמל את הפשטות שבעבודה. היבט נוסף למשמעות הצבע הלבן עולה מדברי הרב הירש:

"החוט של שש הנו לבן. הבגדים שנענשו משש נקראים 'בגדי לבן' (יומא ס.). הצבע הלבן מתאר בכל מקום לפי הבנת בני אדם, את הטהרה, כמו שכתוב: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט', ח). בצבע זה מסמלים גם את הטהרה הגופנית והמוסרית, כמו שכתוב: "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני משלג אלבין" (תהילים נ"א, ט). כמו כן: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א' יח). טיהור עצמו נקרא גם בכינוי 'התלבן' כמו שכתוב: 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים' (דניאל י"ב, י). לכן עלינו להבין, שהצבע הלבן של השש הוא סמל הטהרה, ואינו הסמל של האדם הצמחי, רק של הצמחי הטהור. החוקים על הטהרה המוסרית בולטים מאוד בתורה, והם דורשים לרסן את החיים הטבעיים, את היצרים ואת התאוות, להתרחק מן השחיתות המינית ומחילול החיים של האדם המוסרי, אלה התנאים אשר בלעדי קיומם אי אפשר להגיע לשלמות רוחנית ולקירבה מוסרית אל הקב"ה. כך מובן מאליו, שהצבע הלבן של השש מסמל את הטהרה. הטהרה הנה אותה הדרגה של אצילות הנפש הנדרשת מן התורה, שמוצאה היא ריסון החיים הצמחיים של האדם. החוקים המקיפים את חיי התחושה וקיום הגוף, מונעים מן האדם חומרים ויצרים שעומדים בניגוד לטהרתו לקרבת אלוקים שלו. הצבע הלבן כסמל לזוך וטוהר מתבטא גם בפסוקים הבאים: 'אם התרחצתי במי שלג והזכותי בבר כפי' (איוב ט, ל) ובאיכה (ד', ז) 'זכו נזיריה משלג צחו מחלב'".

מגמת הטהרה בבגדי לבן עליה עומד הרב הירש, תואמת היטב את בגדי הכהן הגדול ביום הכיפורים "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). יום הכיפורים הוא יום כפרה וטהרה וביטויו בין השאר בבגדי הלבן בהם נכנס הכהן הגדול בעבודות הפנימיות לקודש הקודשים.

במספר מדרשים מצאנו אף כי בית המקדש עצמו נקרא על שם הצבע הלבן: כך, על הפסוק 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון' (דברים ג, כ"ה). אומר רש"י: והלבנון זה בית המקדש. מדרשה זאת משתמע כי הצבע הלבן כל כך מרכזי במקדש, עד כי כל המקדש כולו נקרא בשם לבנון על שם זה[7].

וכך אומר המדרש:

"תני רבי שמעון בן יוחאי: למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עוונותיהם של ישראל כשלג. הדא הוא דכתיב: (ישעיה א,יח) 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו'" (ויקרא רבה א, ב).

וכן במדרש זוטא לשיר השירים:

"אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי. איזהו לבנון? זהו בית המקדש שנקרא לבנון. ולמה נקרא שמו לבנון? אלא כל מי שהיה עולה לשם ובידו עוון לא היה זז משם עד שיהיו עוונותיו מתלבנים כשלג לקיים מה שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'"

                                                       (פרשה ד', ח).

בכל הדרישות הללו הדמיון בין מקדש ללבנון קשור בדמיון של צבע השלג הלבן, לליבון עוונותיהם של ישראל במקדש. דוגמה מובהקת וישירה למעבר זה מן הצבע האדום לצבע הלבן הוא הלבנת לשון הזהורית במקדש ביום הכיפורים.

אומרת המשנה בשבת (פו.): "מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח? שנאמר: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'". הלבנת הלשון הינה הדגמה מדויקת של דרשת חז"ל על מהותו של המקדש לפיה הצבע האדום של הזהורית מלבין ומשמעות הדבר היא כפרה, תיקון, סליחה ומחילה. על דרך זו מפרש רבנו בחיי בפירושו למצוות ציצית:

"ועשו להם ציצית - ... ונצטוינו להתעטף בו ממה שדרשו: (ר"ה יז:) 'ויעבור ה' על פניו'. אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו כביכול. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה בסיני ואמר לו כל זמן שישראל חוטאים עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, ושנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו 'נתעטף' פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה. כשם שהדבר האדום סימן החטא כך הלובן סימן המחילה. הוא שכתוב 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו' (ישעיה א', יח)"             (במדבר ט"ו, לח).

בהקשר זה, מעניינים גם דברי הספורנו הקושר לענין זה גם את צבעה של הפרה האדומה:

"מעיקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום, באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז"ל שהיו קושרין לשון זהורית על פתחו של היכל, הלבין היו שמחים, לא הלבין היו עצובין"   (במדבר י"ט ב).

בנוסף למשמעות הצבע הלבן מצד הטהרה והזיכוך, ניתן להוסיף עוד משמעות מצד ההיבט הפיזיקלי. כידוע, הצבעים שאנו רואים הינם בעצם החזרה של הקרנים שאינן נבלעות בחומר. כאשר אנו רואים צבע ירוק, פירושו שכל שאר הצבעים שהגיעו מהשמש נבלעו בחומר, ורק הירוק הוחזר. הצבע הלבן מיוחד בכך שהוא מחזיר את כל הצבעים, את כל האור. במובן זה איננו רואים את השחור אלא מסיקים שהוא נמצא כיון שאין הוא מחזיר שום אור (ולכן הוא גם מתחמם הכי מהר...).

הרב מאיר שפיגלמן טוען כי זהו פשר טהרתו של הצבע הלבן: הצבע הלבן אינו שומר לעצמו כלום אלא מחזיר את כל הגוונים שהוא מקבל, בעוד הצבע השחור בולע כל מה שהוא מקבל.

 

היחס בין השש - הפשתה, לבין הצמר - תכלת ארגמן ותולעת שני

הרב הירש מוסיף הבחנה מעניית בנושא זה:

"הפשתה מסמלת את הצד הצמחי של האדם, את ההזנה, את ההולדה עם היצרים התאוות הקשורים בהם, ואת הפעולות להנאת הגוף.

כך זהים היסודות של סימולה של ברכת ה' וקדושת האדם, של המקדש ושל המשכן, כי אין לנו אפשרות לתת לה' משהו שלא קיבלנו ממנו מקודם. בחסדי ה' מקבלים אנו ממנו את כל נכסינו, על מנת להקדיש אותם לו בעבודת ה'. כבר כאשר הונחה אבן היסוד של בית עבודת ה' הראשון אמר יעקב אבינו בשעת הקדשת המצבה: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' (בראשית כ"ח, כב). כאשר מסר דוד המלך לבנו את תוכנית בית המקדש ואת החומרים שאסף לבניינו אמר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' (דברי הימים א, כ"ט, יד).

חומרי ההלבשה ששימשו בבית המקדש, היו נבדלים גם לפי הצבע, כי על המושג הכללי המסמל גם מעצמו את הרעיון שלמענו נקבע, נוסף עוד סמל יותר מדויק על ידי הצבע. כך מסמל הצבע של החומר 'שש' את החיים הצמחיים במיוחד, והצמר המופיע בשלושה צבעים שונים, מסמל את הגוונים של החיים הבשריים"[8].

הרב הירש עורך כאן הבחנה משמעותית מאד לעניינינו. צבע השש- הפשתה הלבנה המגיעה מהצומח, מסמל את החיים הצמחיים, ואילו הצמר המופיע בשלושה צבעים שונים, תכלת, ארגמן ותולעת שני, מסמל גוונים שונים של החיים הבשריים.

היחס בין תולעת השני לארגמן ומשמעות הצבע האדום

נמשיך בדברי הרב הירש:

"על שש כבר דברנו. הדרגה הבאה היא תולעת שני, ולמעלה ממנה ארגמן. הצבע של שתי הדרגות הוא אדום, לכן אלה רק שני גוונים של דרגה אחת. שניהם הנם של צמר, וגם הצבע של שני הגוונים לקוח מדבר שיש בו רוח חיים: ‘מה שני תולעת שיש בו רוח חיים, אף כל דבר שיש בו רוח חיים’ (ירושלמי, כלאיים פרק ט, הלכה א). עכשיו רואים אנו את השש שמסמל את החיים הצמחיים, לכן עלינו לומר, ששלושת הגוונים של הצמר מסמלים את חייו של מה שיש בו רוח חיים לפי דרגותיו.

הצבע האדום נזכר בתנ"ך במקומות שונים, והוא מסמל שם את החיים התוססים, כמו: ‘וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי’ (שמואל א טז,יב) כאן מסמל הצבע את הבריאות ושלמות הגוף. גם עשו נולד: ‘ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער’ (בראשית כה,כה) ‘על כן קרא שמו אדום’ (שם פסוק ל). ‘זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים’ (איכה ד, ז). ‘דודי צח ואדום’ (שיר השירים ה,י) הפירוש: הוא טהור ומלא חיים תוססים. אמנם מהווה הצבע האדום גם סמל לדם, כמו שכתוב: ‘ידיכם דמים מלאו’ (ישעיהו א,טו) ‘מדוע אדם ללבושך’ (שם סג, ב) ‘מגן גבריהו מאדם אנשי חיל מתולעים’ (נחום ב,ד). אבל דם הוא סמל לא רק לפשע, אלא גם של נושא החיים: ‘כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא’ (ויקרא יז,יד).

לכן מסמל הצמר את הצד הבשרי-בהמי של חיי האדם, וכאשר הצמר מופיע בצבע אדום הוא מסמל את החיים הבריאים והתוססים. חיים אלה מופיעים בשתי דרגות: תולעת השני וארגמן. על פי הסדר של המתכות ראינו, שגם בחומרי ההלבשה מונה התורה לפי הסדר מן החשוב ביותר אל הפחות ביותר, עם כל דרגות הביניים. לכן נמצא הצבע תולעת שני מתחת לדרגת הארגמן. מכל מקום שבו כתובים הצבעים האלה בתנ"ך רואים את זאת, למשל בפסוקים המדברים על מלבושי השרים והשליטים: ‘תכלת וארגמן לבושם מעשה חכמים כלם’ (ירמיהו י,ט) ‘לבד מן השהרנים והנטיפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין’ (שופטים ח,כו) כמו כן: ‘ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן’ (אסתר ח,טו) כמו כן: ‘מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה’ (משלי לא,כב) אבל ‘ביתה לבש שנים’ (שם פסוק כא).

הצבע השני הוא צבע פשוט, כמו: ‘ואתי שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עינייך לשווא תתייפי מאסו בך עגבים נפשך יבקשו’ (ירמיהו ד,ל) כמו כן: ‘האמנים עלי תלע חבקו אשפתות’ (איכה ד,ה).

כך מתוארים החיים בדרגה יותר נמוכה ובדרגה יותר גבוהה, וכנראה ההבדל הוא בזה, שמתוארים כוחות התחושה בגוף, שהם  לאדם משותפים עם כל בעל חיים, ואחר כך הפעולות הראויות לאדם. הלא נקרא האדם בשם זה על שם הצבע האדום. וכבר כתבנו במאמר על הציצית שהצבע האדום הוא הצבע שאורו נשבר הפחות מכל על פי חוקי השבירה של קרני אור בטבע, ולכן מתאים הצבע הזה ביותר לאדם בתור יצור קרוב ביותר לה', בתור צלם אלוקים, כמו שכתב: ‘ותחסרהו מעט מאלוקים’ (תהילים ח,ו).

על התכלת כבר אמרנו, שהוא הצבע שנראה באופק ומכסה את הבלתי נראה את הצד האלוקי שבבריאה. לכן אמרנו, שפתיל תכלת בבגד מצביע על הצד האלוקי של הברית בין הקב"ה והאדם, הוא הסמל של האדם הטהר שמתחבר בצד האלוקי בכל חייו. לכן יש לנו ארבעה צבעים וחומרים:

שש כנציג הצמחוני,

שני כנציג הבהמי,

ארגמן כנציג האנושי,

תכלת כנציג האלקי.              

כל הצבעים מופיעים במהותו של האדם וביחסו עם ה', וכך הנם לפנינו כל צדדי ההרכב והיחסים האנושיים בקו עולה".

הרב הירש מעניק משמעות מעניינת לכל אחד מן הצבעים. השש- הלבן, מסמן את הטהרה וריסון החיים הטבעיים היצריים, והתאוות. תולעת השני והארגמן - שני גווני אדום המסמלים את החיים התוססים, את הדם סמל לפשע וגם סמל לנושא החיים.

המדרשים מביאים עוד שני דימויים המתייחסים לכל המתכות והצבעים. הראשון הוא במדרש הגדול לשמות פרשת תרומה סימן ה, וזו לשונו:

"רבי שמואל אמר: תרומת משכן כנגד העליונים, זהב-זו חמה, וכסף-זו לבנה, ונחושת - זה מערב. בשעה שהחמה שוקעת פני המערב נראה כנחושת. תכלת זה הרקיע, וארגמן אלו העננים, תולעת שני זו הקשת, ושש אלו השרפים... דייך שאמר הקב"ה כשם ששכינתי בשמים - אם תעשו לי מקדש בארץ הריני שוכן בו שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

נדמה כי מגמת המדרש היא להדגיש את העובדה כי בני ישראל מצטווים לבנות מבנה שבצבעיו ובחומריו הוא לקוח מעולם שמימי, כאילו לקוח מן השמים ונבנה על גבי הארץ. במהותו על ידי צבעיוו הוא אמור להזכיר לנו את השמים, את הנוכחות האלוקית השמימית בארץ.

דימוי אחר מופיע במדרש הגדול לשמות פרשת תרומה סימן ד וכך דבריו:

"תרומת המשכן כנגד גופו של אדם, זהב- זו הנפש, כסף- זה הגוף, נחושת-זו בת קול, כמה דאת אמר ונוצצים כעין נחושת קלל (יחזקאל א, ז). תכלת-אלו הגידים, וארגמן-זה הבשר, תולעת שני- זה הדם, אמר הקב"ה כיוון שאני בודקן ומוצא אותן מלאים שלמים, אני שוכן בתוכם דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

מדרש זה מדמה את החומרים והצבעים השונים של המשכן לגופו של אדם. נראה כי הכוונה לציין כי המשכן הוא עולם קטן, וההקבלה היא בין כלל העולם לאדם כשהמשכן בדמות גופו של האדם הינו עולם קטן.

מאוד מעניין כי כמה פרשנים בניהם המלבי"ם ועוד פירשו את כל רמזי המשכן כולם כנגד גופו של אדם מתוך אותה המגמה. המדרש מדגיש את עניין המלאות והשלמות המביא להשראת השכינה.

לסיום, נביא את דברי האברבנאל בפרשת תרומה הדן במבנה המשכן ומוסיף נופך נוסף לסוגיית הצבעים:

"הנה המחפש ימצא כי כל אשר נעשה במשכן היה על דמיון הדברים הטבעיים כי אם ישקיף אל זה השקפת דעת מופשטת מהקנאה והתאוה יראה כי המשכן שהי' ארכו שלשים אמות היה נחלק לג' חלקים. והב' החלקים הראשונים החיצונים נתנה רשות לכהנים ללכת בו. והם רומזים אל הים ואל היבשה שהם מקומות מיוחדים אל האנשים ללכת בהם. והחלק האחר מהמשכן שהיה קדש הקדשי' רומז אל השמים אשר לא יעבור שם רגל אדם כי השמים שמים...".

לאחר שהוא ממשיך לבאר רמזים על הכלים, מתייחס האברבנאל לעניין הצבעים, וכך דבריו:

"ואמנם היות הקלעים כולם בעלי ד' גוונים ורמוז לטבע הארבעה יסודות כי:

שש רומז אל הארץ למה שהפשתן צומח בה.

ומראת הארגמן דומה לדם כי הוא עשוי מדם דג מיוחד,

והתכלת רומז ליסוד האויר,

ותולעת שני רומז ליסוד האש,

ומלבוש הכהן שהיה של שש רומז אל כללות הארץ.

והרימונים רומזים אל הברקים והלפידים השמימיים והקול הנשמע מן הפעמונים רומז לכל הדברים הטבעיים.

ולזה ציוה האל שתהיה אריגתו מארבעה צבעים מעורבים עם זהב, רומז לדעתי אל האור המפוזר בעולם..."

הצבעים הרומזים על ארבעת היסודות, רומזים לכיוון בו המשכן מייצג את כל הארץ כולה. שהרי, כל מהותו של המשכן הינה חיבור שמיים וארץ. דומה לעולם הקורבנות בו מקריבים דומם, צומח, חי ומדבר ומחברים בכך שמים וארץ.  

בשיעור הבא בעזרת ה' נשלים את ענין הצבעים.