הצובע | 3 | צביעה של קיימא

כתב הרמב"ם:

"ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת פטור"          (שבת פ"ט, הי"ג).

ובמ"מ שם כתב שמקורו של הרמב"ם הוא כפול: מלאכת כותב, והמשנה בריש פרק הבונה (קב:), וזו לשונו:

"זה נלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים כמבואר פרק י"א ובמשנה פ' הבונה  זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב".

וגבי מלאכת כותב כתב המגיד משנה שם לחבר את שני הדברים:

"ומ"ש רבינו ויכתוב על דבר שמתקיים מפורש בתוספתא זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא בדבר שהוא של קיימא - פטור עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר שהוא של קיימא עד כאן. וכבר כתבתי.. שבכל מלאכת שבת בעינן דבר המתקיים"                                               (שם פי"א, הלכה טו).

אמנם, צ"ע, שהמשנה בתחילת הבונה, נתפרשה בגמ' קג. לא לעניין כתיבה וצבע ובניין של קיימא, אלא לעניין אחר. וכך אמרו שם:

"לאתויי דחק קפיזא בקבא".

וביאר רש"י שם:

"בגולם גדול הראוי לחוק בו קב, חקק שלוש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן".

ולפי זה פירוש המשנה כך הוא: כל העושה מלאכה, ואפילו רק חלק מן התכנית הכוללת שלו, אם יש שמקיימים כן, באותו חלק שנעשה חייב.

העולה מכאן שהמשנה אינה מתמקדת באיכות הבניין הכתיבה והצביעה, היא מתמקדת במבט הכמותי, על החלק שנעשה אם יש שמקיימים באופן זה. וכך עולה מפירוש הר"ן למשנה^[1]:

"כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת - שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו".

וראה בדברי ה'נשמת אדם' שכתב שהרמב"ם לא בנה דרישת קיימא בצובע על המשנה בהבונה כי אם על התוספתא דכותב, וז"ל:

"ובאמת נראה שגם הרמב"ם לא הוציא דין זה ממתני' אלא כמו שכתב המגיד משנה שם שלמד מדין הכותב שאינו אלא בדבר המתקיים, דאם לא כן אין דרך כתיבה בכך, וס"ל לרמב"ם דה"ה אין דרך צביעה אם אין מתקיים"            (כלל כד, א).

הוסיף הנשמת אדם לבאר יסוד הדרישה, שאם אינו מתקיים אין דרך צביעה בזה. אבל נראה מפשטות לשון הרמב"ם שמייסד דבריו על המשנה בשבת קב:, וצ"ל שמשנה זו מדברת על שני סוגי קיום: קיום אובייקטיבי, שהדבר מתקיים מצד עצמו, וזוהי דרישת הרמב"ם לצביעה וכתיבה המתקיימת, ויש קיום סובייקטיבי, דהיינו, שהעושה יכול ועשוי לקיים את מעשהו באופן זה, ואף בזה עוסקת המשנה. עוד אפשר שעיקר המשנה עוסק בקיום האובייקטיבי, ומדין 'זה הכלל' אנו באים לרבות את הקיום הסובייקטיבי.

וכבר הבאנו למעלה מחלוקת רב ושמואל לעניין שוחט, אם יש לחייבו אף משום צובע, כדעת רב, משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוהו אינשי וליתו ליזבנו מיניה, ושמואל חולק וסובר שאין לחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה.

כמה אחרונים נטו לפרש שמחלוקת האמוראים הזו ממוקדת בשאלה אם יש לחייב גם בצובע שאינו של קיימא. ז"ל נשמת אדם:

"והנה הרמב"ם לשיטתו דבעינן דוקא צבע המתקיים, ובודאי דצריך ג"כ שיצבע על דבר המתקיים כיון דלמד דין צביעה מדין כתיבה ובהדיא כתב הרמב"ם דבכתיבה בענין שיכתוב בדבר המתקיים על דבר המתקיים בפ' י"א הל' ט"ו, ולכן לא כתב שהשוחט חייב משום צובע כדאמר רב [אף על גב דשמואל פליג עליה] הלכה כרב באיסורא ולמה כתב משום נטילת נשמה, אלא דס"ל לרמב"ם דרב ע"כ ס"ל כר"א בכוחלת או כרשב"א במעביר סרק, דלא בעינן אלא דבר שדרכו בכך לצבוע. וזהו שאמר רב ניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא, והיינו משום דקשה ליה לרב כדאמר דלא ליתי דרא בתראה ומחכו עלי, ר"ל והא אין דרך לצבוע אותו והוי כמו צובע פתו דבודאי פטור, ועל זה אמר ניחא ליה וכיון דדרכו בכך חייב, ואף על גב דעכ"פ הוא דבר שאינו מתקיים חייב ..והרמב"ם דפסק בפרק כ"ב בהעברת סרק דאינו אלא מדרבנן ודלא כרשב"א^[2] משום דיליף מכותב ולכן גם בשוחט אינו חייב משום צובע" (כד, א). 

העולה מדבריו הוא שרב ושמואל נחלקו בגדרי צובע: לרב גדר צובע הוא  - כל צביעה שדרך לעשותה חייבים עליה, אפילו אינה של קיימא, אבל שמואל אינו מסתפק בזה וסובר שאין צובע חייב אלא אם עושה כן ע"ג דבר המתקיים, וכמוהו פסק הרמב"ם.

וראוי לשים לב שגם האבני נזר בסי' קעג פירש דברי הרמב"ם שפסק כשמואל דלא כרב, שאין חייב משום צובע בשוחט מפני שאינו מתקיים, אבל הנשמת אדם סבור שאף ששוחט צובע את הבשר בדם, והצבע מתקיים בבשר, מ"מ לא חשיב מתקיים מפני שאינו צובע על גבי דבר המתקיים והבשר הוא דבר שאינו מתקיים, [כנראה, מפני שהוא מרקיב עם הזמן]. אבל, מן האבני נזר שם מאות ד' ואילך, ובעיקר באות ו',  נראה שהוא מבין שהבעיה היא שהדם אינו נבלע בבשר ולכן אינו מתקיים בבשר, וז"ל:

"ונראה דהנה הרמב"ם כתב (פ"ט, הלכה יג) דאין הצובע חייב עד שיהי' צבע המתקיים. אבל המעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעביר לשעתו ואינו צובע כלום. וקשה מצביעת בית השחיטה בדם שעובר בקל^[3]... וכעת נראה לי דרב לטעמי' בפרק קמא דחולין (ח:) השוחט בסכין של נכרים קולף דבית השחיטה רותח. ואם כן בלע דם... ובזה מיושב דברי הרמב"ם שלא כתב דהשוחט חייב משום צובע. דאזיל לטעמיה (הל' מאכלות אסורות פי"ז, הלכה ז) השוחט בסכין של נכרים מדיח ולא חשיב צובע ואינו מתקיים".

ולדברי האבני נזר מחלוקת האמוראים היא האם בית השחיטה רותח ומבליע הדם בבשר, ובזה חייב משום צובע דהוי צבע המתקיים, וזוהי שיטת רב, אבל שמואל חולק וסובר שדי לסכין בהדחה מפני שאינו בולע דם וממילא אין זה צבע המתקיים.

היוצא מזה הוא שהאבני נזר סבור שהכל מודים דבעינן צביעה של קיימא, ולא נחלקו אלא בעניין בית השחיטה אם רותח ומבליע הוא בבשר או לא.

אבל, יש לעיין בשיטת הנשמת אדם שסבור שצביעת הבשר אין לחייב עליה מפני שהיא צביעה על דבר שאינו מתקיים, וכאמור לעיל מסתבר שכוונתו שאינו מתקיים מצד הבשר שנרקב ואינו מתקיים לאורך זמן, ויש לעיין בזה מהו הגבול של קיימא שאנו דורשים. מסתבר שגדרי קיימא^[4] תלויים בכל דבר לפי צרכיו ומגמותיו של האדם, וכאן כשהוא צובע בית השחיטה הוא מעוניין שיישאר כך עד למכירתו, ואם כן נראה שצביעה זו מתקיימת היא. וכך ראיתי גם במנחת חינוך צובע [בעניין אחר קרוב לנידוננו], שהסכים לכיוון זה, וז"ל:

"ולומר דה"ל צבע שאינו מתקיים ע"כ פטור הא בודאי מתקיים זמן מה דמתקשטת בו וכי צריך בשבת שיהא מתקיים לעולם ודאי כיון שמתקיים זמן מה ה"ל מתקיים בשבת".  

וכבר חילקנו בכיוצא בזה לעיל במלאכת כותב, בבואנו ליישב שיטת הרמב"ם שפסק בהלכות שבת דבעינן שיכתוב בדבר של קיימא על דבר של קיימא, אך בהלכות גירושין פסק דסגי שיכתוב בדבר של קיימא ולא הצריך שיכתוב על דבר של קיימא, ואפילו כתב הגט על עלי ירקות כשר. וביארנו שם שיש לחלק בין הל' שבת להל' גיטין, ובין כתיבה בדבר המתקיים לכתיבה על דבר המתקיים: שבכתיבה בדבר המתקיים זהו חלק מהגדרת הכתיבה, שהדיו יהיה כתוב על הדף ולא יפרוש ממנו, אבל בכתיבה על דבר המתקיים הוא משום דבעינן שיעמוד לזמן סביר. ובשבת בעינן שיעמוד זמן סביר על פי המקובל בדרך כלל, וכתיבה על עלי ירקות, אינה עומדת לזמן הסביר הנדרש, ואילו בגט, שכותבים ונותנים אותו, ושוב אין בו צורך, הרי זה מתקיים לזמן הנדרש.

ואם כן, יש לומר הוא הדין הכא גבי צביעת בשר בית השחיטה, שכל מגמתה כי היכי דליחזיוהו אינשי, למה לא נסתפק בזה ונראה זאת כצבע של קיימא וצ"ע על דברי הנשמת אדם בזה. אמנם, אם נאמר שצביעה זו של בית השחיטה אינה עומדת לזמן רב, כי היא עושה רושם של אדום בוהק רק למשך זמן קצר, ואחר כך הדם מתייבש, והצבע אינו במיטבו שיודיע לאנשים על טריות הבשר, ולפיכך הוי צביעה שאינה של קיימא, כי היא אינה נשמרת בבהיקותה הנדרשת עד למכירת הבשר כולו.  ואולי לזה נתכוון בשבט הלוי, וז"ל:

"ומכל מקום אנן לא מחייבינן דהוי ליה צביעה בדבר דלא נתקיים לזמן ולא נקרא צביעה כהאי גוונא"

                                                        (ח"א סי' צט צובע ס"ק ג').

אך צ"ע אם לזה כיוון הנשמת אדם, שנראה מדבריו שאין זו צביעה של קיימא כי הבשר עצמו לא מתקיים לעולם, אלא נאכל או נרקב, ולכן נחשב צביעה ע"ג דבר שאינו מתקיים, וצ"ע.

עוד ראיתי במנחת חינוך שם בעניין גדרי צביעה של קיימא:

"והנה בדין הכותב נראה שאין הכתב מתקיים בעצמו אפי' בלא מעשה דידי' כמ"ש פי"א כגון משקה ומי פירות או על עלי ירקות וכו' דהכתב אינו עומד כלל אף אם לא נמחוק דאין סברא לומר דע"י מחיקה לא יעמוד הא ע"י מחיקה אפי' בדיו יכול למחוק ואין סברא לומר דבדיו יהי' רישומו ניכר אם יהי' נמחק רק זה מצד הסברא אם יוכל לעמוד בלא מעשה הוי מתקיים אך אם נמחק מעצמו בלא מעשה  ל"ה מתקיים א"כ כאן נמי וכ"מ מלשון הר"מ שכ' אינו מתקיים כלל .. נראה דהיינו שנמחק בעצמו ואינו עומד כלל ומ"ש אח"כ שהרי אתה מעבירו .. משמע דע"י מעשה שלו מעבירו אפשר אשגרת לשון הוא כי אין זה סברא כלל כיון דיכול להתקיים הו"ל מלאכתו מתקיימת אף אם ע"י מעשה יכול להתקלקל המלאכה כי הרבה דברים כגון בונה ותופר וכדומה ע"י מעשה אדם אינו מתקיים ולא תמצא מלאכה המתקיימת. אלא ברור דדוקא אם מעצמו אינו מתקיים כמו כותב במשקין או על עלה כו' כנ"ב. גם נ"ל דודאי אף ברזל ונחושת יכולים לצבוע שיהא עומד הצבע רק הר"מ נקט אותם השני צבעים סרק וששר דידועים היו אצלו דאינו עומד על ברזל ונחושת".

תורף דבריו הוא שצביעה שאינה של קיימא היא רק צביעה כזו שאינה מתקיימת על המצע שלה מצד עצמה, ומתנדפת מאליה, אבל אם היא מתקיימת מצד עצמה אלא שניתן להורידה בקלות מן המצע , עדיין תיחשב לצביעה המתקיימת.

אבל לענ"ד לא נראה כן מלשון הרמב"ם, ונראה לי פשוט שצבע צריך להיספג ולהיבלע  במצע, עד שיתמזג בו ויהפכו ל'בשר אחד'. וכשצובעים הברזל בששר ובסרק, אינו נספג בברזל והוא רק עומד עליו, ואף שלא יתנדף מאליו, אין זה קרוי צובע, שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואין זה דומה לכל קושר ותופר שאדם יכול לבטלו במעשהו, ששם הפעולה נעשתה בצורה מלאה ויכול האדם לבטלה, אבל בצביעה כזו, אדם יכול להעבירה בנקל, מפני שלא צבעו כהוגן באופן שייבלע היטב במצע הנצבע, ולפיכן אין זה צביעה של קיימא.  ומסתבר יותר מזה שבאופן זה של צבע שאינו נבלע במצע כגון ששר על הברזל, אין זה צובע כלל, ומה שכתב הרמב"ם שאינו מתקיים כוונתו שכיוון שאינו מתקיים על הברזל אלא מעבירו לשעתו, אין זה בכלל צובע^[5].

ומעתה יש לדון  בשאלה אם מותר להשתמש בסבון חיטוי באסלת השירותים, שכשמורידים את המים הסבון נימוח, מחטא את האיזור וצובע את המים. וראוי לדון בזה מכמה היבטים בדיני צובע: האם מיקרי צובע, ואם נחשב צביעה של קיימא.

לעניין השאלה אם נקרא צובע, יש לדון בזה לאור הדיון בשיעור הקודם, כשמגמתו אינה הצבע כשלעצמו, ואפשר שיש חשיבות לצבע רק כדי להודיע שיש חיטוי, ודומה לצביעת הסדינים בדם כדי להודיע שהיא בתולה, ואם כן הוא במחלוקת בין הראשונים באופן זה. ואף שכתבנו שם שמסתבר כדעת המקילים שאין לראות בזה צביעה, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים. ואולי יש להקל יותר בנידוננו, דשאני סדין ומפה שדרכם בצביעה, אבל מים אין דרך לצבוע אותם ועיקר כוונתו בחיטוי האסלה.

ובעניין צביעה של קיימא, הנה מצד עצמו הצבע של המים מתקיים, אלא שעומד להעבירו בשטיפה הבאה של האסלה, וממילא הרי זה צבע שאינו מתקיים ויש לדמות הדבר למה שכתבו בתוס' שבת, גבי קליעת צמות בשבת, וז"ל:

"ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה"

                                                      (צד: ד"ה וכי).

הרי שאף שמצד עצמה היא מתקיימת, כיוון שאין סופה להתקיים ועומדת לסתור אותה מוגדר הדבר כאינו מתקיים^[6], והכי מסתבר.

ולמעשה כתב בשו"ת ציץ אליעזר להקל בזה:

"וא"כ יש שפיר לומר שבכגון נידוננו יודו גם המחמירים מכיון שעיקר המטרה בזה הוא הניקוי והחיטוי, ואין כל כוונה להצביעה, ורק במקרה המים גם נצבעים מפני שהחומר הוא שכזה, ואם אפי' מייצרי החומר יש להם איזה כוונה שיראה גם כחול אבל המשתמשים בזה רובא דרובא כל עיקר כוונתם בזה הוא רק לשם ניקוי וחיטוי וספיגת הריחות, וגם זאת שהוא לא מתקיים והמים הצבועים עומדים כל רגע להשטף ולהעלם"                                                       (חי"ד סי' מז).

אמנם, הגרש"ז אויערבך זצ"ל נטה להחמיר לכתחילה משום שנראה לו שיש גם כוונת צבע מצד המשתמשים:

"מודינא ליה לכת"ר דכיון שנעשה מעיקרא על דעת לשופכם תוך זמן קצר לתוך האסלא דיתכן שמדאורייתא אין זה חשיב כמתקיים אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור, וכיון שהחיי אדם מחמיר וכתב גם על צביעת מים דבכה"ג שרוצה את הצביעה דיש לחוש טובא, וכתב שם על 'מוכרי יין שדרכם לצבוע חוששני להם מחטאת לדעת הסמ"ג והיראים' עיין שם, לכן נלענ"ד שלכתחלה נכון לחשוש דהא דאין צביעה באוכלין הוא רק כשכונתו לטעם או לדבר אחר ולא למראה הצבע, ובנד"ד כפי ששמעתי הדמים מודיעים שעבור הסוג שגם צובע מוסיפים כמה שקלים לכן טוב להמנע מזה וכמו"ש המשנ"ב בסוף סי' ש"כ. ולא הבינותי כראוי מה שכת"ר כותב שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה, דאף אם ננקוט דמי שדעתו רק בשביל החיטוי ואין דעתו כלל גם בימות החול ליהנות מהצבע אפשר דחשיב כלא ניח"ל, אבל מי יערוב שכל בני הבית אינם נהנים מזה הרי שלמו כסף עבור זה וחושבני שזה נעשה כדי ליהנות מהצבע יותר מהחטוי".

וכיוון שיצא מפיו של הגרש"ז בודאי שראוי להחמיר לכתחילה. אמנם בדיעבד, או כגון שמתארח ואינו שולט על העניין, יכול להשתמש ולסמוך על המקילין, כי נראה לענ"ד שגם הקונים עיקר כוונתם לחיטוי, והצבע רק נותן להם הרגשה טובה יותר של חיטוי^[7], ואין להם עניין בעצם הצבע.