הציפייה לישועה

  • הרב איתיאל גולד

הציפייה לישועה

נפתח בבדיחה חרדית מפורסמת: משפחה חרדית ומשפחה חילונית נזדמנו ביחד למטוס. במהלך הטיסה, הילד החילוני התחצף לאביו ולא שמע בקולו, ואילו הילד החרדי עשה כמצוות אביו, התנהג אליו בכבוד ולא העז כמובן להתחצף אליו. פנה החילוני לחרדי ושאל אותו: מדוע הבן שלך כל כך מכבד אותך, ואילו בני מתייחס אליי בזלזול? ענה לו החרדי: אנחנו מאמינים שהאדם הראשון נברא ע"י הקב"ה, וממנו נוצרה האנושות כולה. בני מבין שהדור שלפניו קרוב יותר ממנו לקב"ה, ולכן הוא מכבד אותי. אתם, לעומת זאת, מאמינים שהאדם נוצר מן הקוף. בנך מבין שהדור שלפניו קרוב יותר ממנו לקוף - ולכן אין פלא שהוא מזלזל בך...

על אף שזו בדיחה, נראה שיש בה נקודה עמוקה המשקפת את ההבדלים שבין ההשקפה הדתית לבין ההשקפה החילונית המודרנית. העולם המערבי תופס את העולם כעולם שהולך ומשתכלל: מה שהיה פעם הוא 'פרימיטיבי', ומה שקורה היום הוא 'מודרני'. בבסיס התפיסה הזו קיימת תורת האבולוציה, לפיה העולם רק הולך ומתקדם. העולם הדתי הקלאסי, לעומת זאת, מאמין בירידת הדורות. בעבר היינו קרובים לקב"ה, ומפני חטאינו הלכנו והתרחקנו ממנו.

הרב קוק, כדרכו, נוקט בשאלה זו עמדה מורכבת וייחודית, המאחדת בין שתי תפיסות העולם הנראות לכאורה כסותרות. לדעתו, הגישה הדתית והאמונה המודרנית אינן סותרות זו את זו. בניגוד לגישה הדתית שהייתה מקובלת בזמנו, שהתנגדה נחרצות לתורת האבולוציה, הרב קוק לא הסתיר את תמיכתו הנלהבת ברעיונותיה, שלטענתו מתאימים מאוד לרעיונות הקבלה: "תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי העולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות... היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה" (אורות הקודש ח"ב, עמ' תקלז).

עמדתו הייחודית של הראי"ה באה לידי ביטוי בדבריו על הישועה העתידית: "הננו שואפים לקום לתחייה באותו הגודל של אבותינו, ולהיות עוד גדולים ונישאים מהם" (אורות, עמ' נה). מצד אחד, אנו אמורים להמשיך את מסורת אבותינו ולא להמציא לנו דרך חדשה; אך מצד שני, האמונה האופטימית היא שנגיע לרמה גבוהה יותר מהם.

לציפייה ולתקווה זו יש תפקיד חשוב מאוד כבר בהווה: עצם הציפייה לעתיד מקשרת אותנו אל האידיאלים העליונים, ונותנת לחיי ההווה שלנו משמעות עמוקה וגבוהה יותר. וכך כותב הרב: "הכוח המחיה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבניין בית המקדש... שרק ציפייה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההיסתורי" (קובץ א', תרמח). העתיד הוא מעין 'מקור אנרגיה רוחנית' לחיינו בהווה. לעיתים קרובות, קשה לנו לראות בהווה את העוצמות הרוחניות שיש בנו. האמונה בעתיד טוב יותר מסייעת לנו להתרומם מעל העבר ולראות את הכוחות הטובים והעליונים הטמונים בנו כבר בהווה.

ואכן, הציפייה לישועה והאמונה בעתיד טוב יותר - הן שהחזיקו את עם ישראל לכל אורך הגלות המרה: "ציפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות, עמ' ט). כמובן, אין בכך כדי לסתור את הקישור אל העבר המפואר של עם ישראל. העבר והעתיד כאחד מהווים מקור אנרגיה רוחנית, המעמידה את חיינו בהווה: "הציפייה הרוחנית - מלאה היא בהירות הזיכרון הכללי, זכרון גודלה של האומה וכל הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקווה בעתיד. ואלה שתי ההופעות משכללות את הנפש כולה" (אורות הקודש ח"ג, עמ' שנג).