הצמדת הסנהדרין בצד המזבח | 1

 

 

המכילתא על תחילת פרשת משפטים (שמות כ"א, א). אומרת כך:

 

"'מזבח אדמה – ואלה המשפטים' - נמצינו למדין שהסנהדרין באין בצד המזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: שנאמר וינס יואב אל אוהל ה' ויחזק בקרנות המזבח".

וכן בירושלמי:

"ומנין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח? ולא תעלה במעלות על מזבחי. ומה כתיב תמן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"                                                 (מכות פ"ב, הלכה ו).

בהקשר זה הרב כשר מביא את דברי הסמ"ג (עשין צ"ט):

"בזמן שיש כהן משרת יש שופט, והוא שיהא השופט אצל הכהן. וגם לתלמוד זה נסמכה פרשת משפטים אצל פרשת מזבח"                                   (תורה שלמה שמות כ"א, א אות א).

דרשה נוספת הקושרת בין המזבח לסנהדרין נדרשת על הפסוק הבא:

"וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות"        (שמות כא, יד).

האבן עזרא על פסוק זה מבאר כך:

"הנה זה הפך הפסוק הראשון ששם כתוב 'ושמתי לך מקום' (פסוק יג) והם ערי מקלט. רק המזיד שינוס אפילו על מזבחי 'כאשר עשה יואב יומת' (מלכים א ב', כח). וקדמונינו אמרו (יומא פה.) אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי יומת".

האבן עזרא מפנה אותנו לפסוק יג בו התורה אומרת:

"ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה".

פסוק זה מבואר על ידי רש"י האומר ע"פ הגמרא במכות (יב:):

"ואי זה מקום קולטו? זה מחנה לויה".

החזקוני מסביר כי התורה מדגישה שהמזבח, המקום המקודש, לא יהווה מקלט או הגנה למי שהורג במזיד וחושב להינצל בהגעתו למזבח. כך קרה בפועל אצל יואב שאכן הומת והמזבח לא היווה בשבילו כל הגנה.

הרב הירש בפירושו כותב כך:

"וכי-יזד איש וגו' - הרי כאן מזיד גמור (עי' פי' להלן פסוק יח). בין המזיד שבכתוב זה לבין השוגג שבכתוב שלפניו עומד הקרוב למזיד. הלה פעל בחוסר זהירות הראויה לעונש, אך לא פעל בערמה, בכוונה תחילה. לפיכך אינו חייב מיתת בית דין, אך אינו יכול להתכפר על ידי גלות.

מעם מזבחי וגו'. המזבח היהודי אינו נותן הגנה לפושע. אין כאן, כביכול, שני עקרונות המגבילים וממתיקים זה את זה והמתייחסים זה אל זה בביקורת הדדית, כגון הכנסיה והמדינה, החסד והמשפט וכיוצא באלה. מקום ה'משפט' בישראל, בית הדין הגדול, היה סמוך למזבח, שעליו לא תונף החרב (עי' לעיל כ, כב). העיקרון שטופח במזבח – הוא העיקרון שבא לידי הגשמה לפני הסנהדרין. כל מושג משפט המדינה נעדר מספר החוקים של המדינה היהודית. החוק והמשפט בישראל - לאלוקים הוא, ולא לאדם. החוק האלוקי ניתן לנו על כל פרטיו ודקדוקיו, ולא נותר בו מקום לשרירות האדם; ואם גזר חוק זה דין מוות על פושע פלילי, הרי שאין בהוצאתו לפועל של גזר הדין משום חומרא שאפשר להמתיקה בהתחשב בנסיבות, אלא היא עצמה כפרה רבת – התחשבות, כפרת הכלל, כפרת הארץ, כפרת הפושע,- כפרה היא כשם שהקרבן הקרב על גבי המזבח – כפרה הוא. ואפילו יעמוד הכהן ליד המזבח, ואפילו אין כהן אחר שיקריב את הקרבן, ותפגע בו אשמת רצח – מעם מזבחי תקנו להביאו למשפט ולעשות בו כדין וכתורה".

הרב הירש מבאר כי אין הפרדה בין המזבח לבין המשפט, כמו להבדיל הכנסיה והמדינה החסד והמשפט. אין בתורה מושג של חנינה כשאדם אינו זכאי לכך מפני שהמשפט הוא לאלוקים, מותו של הרוצח הוא כפרתו ולא נותר מקום לשרירות האדם.

דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה

חז"ל מוצאים זיקה מעניינת נוספת בין המזבח לדיינים, וכך דברי הגמרא בסנהדרין:

"אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך' וסמיך ליה 'לא תטע לך אשרה כל עץ' אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלוקיך"                                                                (ז:).

הדיין הרי נקרא אלוקים (כך בשמות כב, כז – "אלוקים לא תקלל"), ומכיון שכך דיין שאינו הגון הרי הוא אלוקים אחרים, והממנה אותו הוא כעין עובד עבודה זרה.

המהר"ל מבאר דרשה זאת באופן הבא:

"ובפ"ק דסנהדרין (ו.) אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין על הצבור שאינו הגון כאלו נוטע אשירה שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וסמיך ליה לא תטע לך אשירה כל עץ, אמר רב אשי במקום שיש ת"ח כאלו נוטעו אצל מזבח שנאמר אצל מזבח ה' אלקיך וכתיב לא תעשו אתי אלהי כסף ואלהי זהב. אלהי כסף ואלהי זהב הוא דלא עבד הא דעץ ודאבן שרי, אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב, רב כי הוה אתה לבי דינא אמר הכי ברעות נפשאי לקטלא נפק וצבי ביתא לית הוא עביד וריקן לביתו עייל הלואי שתהא ביאה כיציאה. כבר אמרנו כי נקרא שם אלוקים על הדיין כמו שנקרא אל הש"י שם אלוקים וכבר התבאר הטעם כי המשפט הוא לאלוקים, וכאשר הדיין יש בידו המשפט שהוא לאלוקים ראוי שיהיה נקרא אלוקים. וכמו שתמצא אלהים אחרים וכן אל זר שהוא זר ואינו אלהים אמת, כך תמצא בדיין אשר אינו דיין באמת וכראוי נקרא אלהים אחרים ואל זר ונחשב כמו ע"ז, כי זה ענין הדין כאשר יש דבר בו שהוא יוצא מן הראוי הוא מתועב לגמרי, והוא כמו ע"ז שהוא מתועב לגמרי, לכך אמר כי הדיין שהעמידו בשביל כסף וזהב נקרא אלהים אחרים"                                                  (נתיב הדין פרק א).

המהר"ל מסביר כי הדיין נקרא אלוקים מפני שהמשפט הוא אלוקים ויסוד המשפט הוא אמת, ודיין שאינו הגון נקרא אלהים אחרים או אל זר, וזה נחשב כמו עבודה זרה. דיין שהעמידו בשביל כסף וזהב נקרא אלוהים אחרים ולכן מדמים אותו לאשרה שנוטעים לצד המזבח.

הוו מתונין בדין נלמד מ "ולא תעלה במעלות על מזבחי"

קיימות זיקות נוספות בין המזבח לעניין המשפט. חז"ל דורשים את הסמיכות בין האיסור לעלות במעלות על המזבח (בו דנו בשיעור קודם) לבין תחילת פרשת משפטים:

"דרש בר קפרא מנה הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונין בדין? דכתיב ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים"  (סנהדרין ז:).

המדרש מבאר דרשה זו באופן הבא:

"כשם שהזהיר הקב"ה את הכוהנים שלא יהו פוסעים פסיעות גסות על גבי המזבח אלא יהו מהלכין עקב בצד אגודל, כך הזהיר הקב"ה את הדיינין שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין" (שמות רבה ל, א).

ומוסיפה שם הגמרא:

"אמר רבי אליעזר: מניין לדיין  שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנאמר: 'לא תעלה במעלות', וסמיך ליה: ואלה המשפטים".

בעל התורה תמימה מסביר פה את עניין המתינות בדין העולה מדרשה זאת:

"עניין המתינות הוא העיון היפה בדין, קודם שנפסק. וטעם הדרשה פירש רש"י: שמפרש 'ולא תעלה במעלות' בחזקה ובמהירות, עד כאן לשונו. ולולא דבריו, נראה לפרש משום שמי שאינו מתון בדין לעיין ולסבור, סימן הוא ליהירות וגסות הרוח, שסומך על עצמו ודעתו במושכל ראשון, יותר מדי, ואינו חושש שמא טועה הוא, וזה מרומז בלשון: 'ולא תעלה במעלות' - במעלות הרוח, ומייחס זה לדיינים בסמיכות לפרשת משפטים, ואפשר לכוון זה בלשון רש"י.

וכוונת הראיה, דאפילו אם אתה דיין ושופט, לא יתגאה לבך בכך. ועניין הפסיעות פירש רש"י כשהיה המתורגמן דורש היה הציבור יושב לארץ, והמפסיע ביניהן לילך לישב במקומו, נראה כפוסע על ראשן... ולולי פירושו, יש לומר הפירוש פשוט - שלא יהיה הרב או הדיין מביט בשאט נפש וקלות הרוח על המון העם, כמו שאינם נחשבים כלל בעיניו ומבטלם בליבו שלא יוקירם ויכבדם, וכל זה כולל בלשון המליצה: 'פוסע על ראשי עם-קודש'".

הדרשה נדרשת כאן להימנעות מיהירות וגסות הרוח, וכי הדיין או הרב לא יביטו בשאט נפש על המון העם.

המהר"ל אף הוא מתייחס לעניין המתינות בדין וכך דבריו:

"ובפ"ק דסנהדרין (ז:) דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין? דכתיב ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים. ודבר זה כבר בארנו בפרק משה קבל, כי הדין בפרט צריך המתנה שהדין הוא לאלוקים כמו שהתבאר מענין הדין כי הוא אל הש"י ולא לאדם, ולפיכך ראוי אל האדם להמתין בדין, כי אין הדין עם האדם והדין שייך אל האלוקים בפרט כמו שידוע לכך יש לו להמתין בדין. וזה אמרם במס' פסחים (נד.) כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין, ופירוש זה כי אל יחשוב האדם שיגיע אל כל עומק המשפט, שיש משפט שאי אפשר לאדם שיגיע בו אל העומק, ומה הטעם ראוי ג"כ שיהיה המשפט לאלוקים, כי עומק המשפט מכוסה מבני אדם ולכך המשפט צריך המתנה כדי שיוכל להבין ולהגיע אל עומק המשפט. ומי שהוא ממהר וקופץ ומוציא המשפט הוא מקלקל המשפט כי המשפט אינו מצד האדם, ולכך אי אפשר שיגיע האדם אל המשפט רק בשביל המתנה. ויראה כי מה שאמרה תורה לא תעלה במעלות על מזבחי טעם האיסור כי המזבח הזה צריך שיהיה העבודה עליו כסדר, וכאשר יש בו יציאה מן הסדר דבר הזה יוצא מן העבודה שהוא על המזבח, שכל יציאה מן הראוי אסור אצל העבודה בפרט, מפני שכל דבר שהוא יוצא מן הסדר נוטה אל העבודה זרה שכל ענין עבודה זרה הוא זר וכמו שהארכנו בזה אצל מדת גסות הרוח ע"ש, ולפיכך אמרה תורה ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, כלו' כי הפסיעה הזאת היא פסיעה יוצא מן הסדר והיא גילוי ערוה בדבר מה, ודבר זה אין ראוי לעבודה שהיא על המזבח כמו שאמרנו. אף כי בזולת זה אינו כלום רק אצל העבודה הוא דבר זר, כי העבודה עצמה צריך שלא יהיה בה יציאה כלל מן הסדר, ומזה עצמו יש ללמוד ג"כ שלא יצא הדין מן הסדר הראוי ובדבר מועט יוצא הדין מן הסדר, כי זהו עניין הדין ולשון משפט שהכל בדין ומשפט הכל כסדר. ולפיכך צריך שיהיה מתון בדין כמו שראוי אל האדם במה שהוא אדם גשמי אשר ראוי אליו המתנה לענין הדין, שאין השכל נמצא אתו בפעל לגמרי ואין אתו המשפט, ולפיכך צריך המתנה ואם אינו עושה זה רק הוא ממהר בדבר בזה יוצא מן הראוי בדין, כי לכך הוא דין ומשפט שהוא כראוי וכל יציאה הוא קלקול אל הדין. ומה שלמדו מן לא תעלה במעלות על מזבחי שיהיה מתון בדין, הוא דרש נכבד מאוד לפי זה ואל יהי קל עליך מדרש זה אף כי נראה מאוד רחוק, כי כבר התבאר כי הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י, לכך אמרו (מכילתא משפטים) שתשים סנהדרין אצל מזבח לגמרי, וכמו שהזהירה התורה שלא תעלה במעלות על מזבחי שדבר זה יציאה מן הסדר ואינו ראוי אל העבדוה שיהא בה שום דבר זה, וכמו כן אין ראוי שימצא בדין דבר שהוא יוצא מן הסדר הראוי והראוי לדין הוא המתנה וזהו בסדר הראוי לאדם, והמהירות בדין הוא יוצא מן הסדר. וכן מה שדרש שאין לדיין לפסוע על ראשי עם קדוש דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי וכתיב אחריו ואלה המשפטים, הוא ג"כ דבר זה, כי הפוסע על ראשי עם קדש הפסיעה הזאת יציאה מן הסדר לפסוע על ראשי בני אדם, ודבר זה פסול בדיין שהוא יושב ודן, כי כבר התבאר כי הדין הוא מה שאינו יוצא כלל מן הראוי בשום דבר. גם תדע להבין דבר זה מה שלמד שיהא מתון בדין דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. כי שני דברים הזהיר הכתוב במזבח "לא תעלה במעלות על מזבחי והזהיר לפני זה כי חרבך הנפת עליה ותחללה, כי המזבח לא יהיה נוטה אל הברזל שהוא מקצץ וגם לא יהיה נוטה אל הערוה"

                                                                   (נתיב הדין פרק א).

המהר"ל מדגיש בדבריו כי עומק הדין נעלם מן האדם ומכוסה ממנו והוא לאלוקים ועל כן צריך מתינות בדין וזהירות לא לצאת מן הסדר הראוי, שאינו מכוון אל המשפט והדין האלוקי וכך העבודה במזבח לא צריכה לצאת מן הסדר.

בעל הכלי יקר נותן שלוש תשובות משלו להצמדת הסנהדרין למזבח, ולהלן נביא את דבריו:

כשם שמום פוסל בקרבנות כך הוא פוסל בסנהדרין

"ובזה מיושב ג"כ, מה היה הצורך הגדול לצות להם על עשיית המזבח. בשלמא הדינין היה צורך שעה אבל המזבח לא היה כל כך צורך שעה כי עדיין לא נצטוו על המשכן. אלא ודאי לכך הקדים מלאכת המזבח אל פר' משפטים לומר לך שתשים הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו מן המזבח שכל מה שפוסל במזבח פוסל גם בסנהדרין.

האחד הוא, מ"ש וזבחת עליו את עולותיך וגו' לכך הזכיר כאן הנקרבים לומר לך כשם שמום פוסל בנקרבים כך מום פוסל גם בסנהדרין כדאיתא במסכת (יבמות קא.) כשם שב"ד היו מנוקים בצדק כך היו מנוקים מכל מום שכן אמר שלמה כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ומהיכן למדו לומר כן והלא ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן אלא ודאי ששלמה המלך למד זה מן הסמיכות של פרשה זו ומן סמיכות של לא תזבח (דברים יז, א) כי במשנה תורה הכל מודים שדרשנין סמוכים אפילו מאן דלא דריש לה בשאר מקום  וע"כ היה חוקק על כסאו פסוק לא תזבח לה' אלוקיך שור ושה אשר בו מום וגו', כי בזה הורה שכל הסנהדרין יושבי על כסא דין היו מנוקים ממום דוגמת הקרבן.

ובפר' אמור (כ"א, יז) יתבאר בע"ה, שכל מום שבגוף אינו פוסל כל כך מצד עצמו כ"א מצד שהוא מורה על איזו תכונה רעה שבגוף הן בבהמה הן באדם ע"כ נאמר אשר בו מום כל דבר רע. כי המום מורה על איזו דבר רע כאמור וע"כ היו נזהרים שיהיו הסנהדרין מנוקים מכל מום לכך אמרו כשם שהיו מנוקים בצדק כי היו מנוקים ממום. למה תלו המום בצדק אלא ודאי לפי שזה תלוי בזה. ועל צד הרמז נוכל לומר שנלמוד סתום מן המפורש: כתיב הכא מום וכתיב התם (דברים טו, כא) 'וכי יהיה בו מום פסח או עור' מה להלן פסח או עור אף כאן כן. ודון מינה גם אל מום המעכב בסנהדרין שמדבר בלוקח שוחד כי הוא בא לידי עורון ומבטה דין כי הוא צולע על יריכו ואין רגלו עמדה במישור אלא הרי הוא פוסח על שתי הסעיפים והרי הוא מתמוטט כמ"ש (תהילים טו, ה) ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם  מכלל שהלוקח מתמוטט וסתם פסח דרכו להתמוטט".

לא לדון יחידי כשם שמצבה של אבן אחת נאסרה

"השני הוא, מה שהיה כותב על כסאו ולא תקים לך מצבה, היינו של אבן אחד היינו לומר לך שלא לדון יחידי שאין דן יחידי אלא הקב"ה אחד הוא ברוך שמו, ולמד זה ג"כ מן הסמיכות של פר' זו שנאמר ואם מזבח אבנים תעשה לי. משמע מחובר מן אבנים הרבה דוקא ולא מצבה של אבן אחת. כך הסנהדרין אנשי המעלה שנקראו אבני נזר אבני קודש צריכין להיות רבים דווקא ולא אחד ופירש"י בפר' שופטים אשר שנא ה'. אהובה היתה בימי האבות כו', ודוגמא לזה בענין הדן יחידי בימי האבות לא הקפיד הקב"ה כל כך כי שם ועבר ואברהם יצחק ויעקב היו דנין יחידי וכן יהודה אמר הוציאו ותשרף. ש"מ שהיה דן יחיד וכן משה היה דן יחידי קודם שבאיתרו לפי שהיו שלמים בדעתם והיה בהם מדעת קונם ובלתי יראים מן הטעות וכאשר נתמעטו הלבבות והיו הלוך וחסור צוה ה' שלא לדון יחידי.

ויש עוד רמז במזבח אבנים, שיהיו אבנים שלימות ולא יהיו גזית כך הדיין יהיה שלם מכל מום בלי תוספות ומגרעת ושלא יצטרך ליפוי והידור חיצוני כאבן גזית זה אשר הונף עליו החרב ומחללו מקדושתו כך הטעם בדיין הצריך תיקון מבחוץ ויש בזה מקום שיתפאר עליו הגרזן והחוצב לומר אני מניתיך ומצד עצמך אינך הגון לכך, ע"כ טוב לבחור אבנים שלימות שאינן צריכין תיקון מבחוץ. ורש"י פי' שיש לדרוש ק"ו מן האבנים שאינן רואות וכו' ועל ידי שמטילות שלום אמרה התורה (דברים כז, ה) לא תניף עליהם ברזל. המטיל שלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו עאכ"ו שלא תבואהו פורענות, נראה שכוונת רש"י בק"ו זה ליתן טעם אל סמיכות הסנהדרין אל המזבח כי כל יושב על מדין מטיל שלום בין איש לחבירו ופן יגור מפני איש שלא ירדוף אחריו המתחייב בדין, וירצה לסלק עצמו מן הדין כדי שלא תבואהו רעה על כן היתה ישיבת הסנהדרין אצל המזבח כדי שילמדו ק"ו מן המזבח שלא תבואהו רעה וזה פירוש יקר".

לסנהדרין נדרשת ענוה כשם שהמזבח עשוי אדמה

"השלישי הוא, ולא תקים לך אשרה, דרשו רז"ל (סנהדרין ז:) על המעמיד דיין שאינו הגון ובמקום ת"ח כאילו נטעו אצל מזבח ה' וכן דרשו שם פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף וגו', על אלוה ודיין הבא בשביל כסף וזהב. וענין האשירה אנו למידין ממ"ש מזבח אדמה תעשה לי. או מלא אדמה או סמוך לאדמה וכל זה יש ללמוד שיהיו ג"כ הסנהדרין נמוכי הדעת כי כל עניו ושפל רוח משפיל מלא קומתו ארצה ולכך נאמר (תהילים כה, ט) ידרך ענוים במשפט. אבל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, כי אינו דן במתון לפי שהוא בוש לשאול על ספיקותיו. וידוע כי מה שממנין לפעמים איזו דיין שאינו הגון זהו בסבת רום לבבו או לבב קרוביו ומשפחתו המהדרים אחריו כדי שיהיה מאושר בארץ להיות להם לשם ולתהלה כהוראת שם אשרה מלון אשרוני בנות. ורז"ל אמרו (סוטה ה.) כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא (דברים ז, ה) ואשריהם תגדעון וכתיב התם (ישעיה י, לג) ורמי הקומה גדעים. ומה ענין גס רוח אל האשירה אלא לפי שזה הבלתי הגון הוקם בעבור אושר ושבח קרוביו והרי הוא כאשירה שיש לה ענפים רבים ועלים לישב בצלו כך מושיבים אותו לדיין כדי שיהיו קרוביו יושבים בצלו ובאמת סר צלם מעליהם ואין להאריך מזה, ומה שאמרו ובמקום ת"ח כאילו נטעו אצל המזבח לפי ששם ישיבת הסנהדרין ומטעם זה אמרו לפניהם ולא לפני גוים כו' לפי שנאמר (דברים ז, ז) לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט. ואמרו רז"ל במס' (חולין פט.) שישראל ממעטים את עצמם ולא כן העכו"ם כי המה גבוהים וגסי רוח ע"כ אינן ראויין לדינין ומשפטים בל ידעום כי גסות רוחם מקלקל כל הדינין".

בשיעור זה, מעבר למקורות השונים לחיוב סמיכות הסנהדרין למזבח. הבאנו דרשות שונות ומגוונות שהן הרבה מעבר לפשוטו של מקרא, אך מעניין כי כל הדרשות לומדות לקחים שונים הקשורים לעולם המשפט ולסמיכותו דווקא למזבח.