הצמדת הסנהדרין בצד המזבח | 3

בשיעור הקודם הבאנו דעות שונות לגבי המשמעות הרוחנית של הצמדת הסנהדרין למזבח. בתחילת שיעור זה נביא דעות נוספות בענין, ובהמשכו בכוונתנו להתמקד בנימוק אחד מרכזי, והיא האמירה כי המשפט לאלוקים הוא. לאמירה זאת ישנם היבטים ומשמעויות שונות שנפרט אותן בדברינו.

 

המזבח והדין אל ה' יתברך

 

המהר"ל מתייחס לסוגיה זו ב'נתיב הדין' וכותב כך:

"...וזה אמרם במס' פסחים (נד.) כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין, ופירוש זה כי אל יחשוב האדם שיגיע אל כל עומק המשפט, שיש משפט שאי אפשר לאדם שיגיע בו אל העומק, ומזה הטעם ראוי ג"כ שיהיה המשפט לאלוקים, כי עומק המשפט מכוסה מבני אדם ולכך המשפט צריך המתנה כדי שיוכל להבין ולהגיע אל עומק המשפט... כי כבר התבאר כי הדין הוא שוה למזבח כמו שהמזבח הוא אל הש"י כך הדין הוא אל הש"י, לכך אמרו (מכילתא משפטים) שתשים סנהדרין אצל מזבח לגמרי..."     (פרק א).

המזבח הינו פנייתו של האדם אל ה' יתברך, והוא הכתובת היחידה לפנייתנו אליו. אין אנו פונים לאף גורם מחוץ לקב"ה. בדומה לכך עומק הדין הינו רק לקב"ה. אין ביכולת האדם להגיע בכוחות עצמו אל עומק הדין, ועל כן גם בכך הוא תלוי באופן מוחלט בקב"ה.

לפי זה, הדמיון בין השניים, בין המזבח לבין הדין, הוא בשייכות המוחלטת של שניהם לקב"ה. וכן דברי המהר"ל ב'דרך חיים':

"כי אלו שני דברים העבודה ודין, שניהם הם לקב"ה בפרט. כי כמו שהעבודה אליו, כך הדין אל הקב"ה שנאמר (דברים א', יז) 'כי המשפט לאלוקים...' כי אלו שני דברים מיוחדים להקב"ה" (א', יח).

המזבח והמשפטים - בסיס הצדק והאנשויות

כותב הרב הירש:

"ואלה המשפטים. בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח, שבו מתבטא בדרך סימבולית העיקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך, שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי-מתערער לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות ולהתחזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לעניין זה מקשרת וי"ו החיבור את המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על-ידי כך תורחק ה'חרב', דהיינו האלימות והאכזריות, מתוך חברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לפיכך קודמים 'המשפטים' לבניין אוהל מועד. אחר-כך יבואו בספר ויקרא החוקים המוקדשים להרחקת כל 'גילוי ערוה' במשמעות מורחבת ולהכנעת הבהמיות שבאדם, המעכבת את 'העלייה אל פיסגת המזבח', הווה אומר: החוקים המוקדשים להשתלמות היחיד על פי עיקרון המוסר והצניעות"                                          (שמות כא, א).

בהמשך לדברי הרב הירש בפירושו לסוף פרשת יתרו, בהתייחסו למצוות המיוחדות שהתורה מדגישה בזיקה למזבח, הוא מדגיש כי כשם שייצא מן המזבח דבר הצדק והאנושיות, כן ייצא מן המזבח דבר המוסר והצניעות, ובלעדיהם לשווא יבקשו צדק ואנושיות בקרב החברה.

בנוגע לעשרת הדברות, הרב הירש מסביר כי הן מכוונות לשלושת העבירות העיקריות החותרות תחת יחסנו אל ה' במישורים שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. ואילו בתחילת פרשת משפטים הוא מסביר את המשמעות הרוחנית של סמיכות המשפטים אל עניין המזבח, כשעניין המשפטים להסדיר את בניין החברה היהודית על עיקרון הצדק והאנושיות, וזה אותו עניין עצמו. רק מציאות של חברה המתרחקת מן החרב, מן האלימות והאכזריות תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לכן קודמים המשפטים לבניין המשכן ולספר ויקרא המקדיש חוקים רבים להרחקת גילוי העריות, ובכך מאפשר את השתלמות היחיד על פי עקרון המוסר והצניעות.

מזבח הריחוק הקיצוני משלושת העברות שדינם ייהרג ואל יעבור

הרב כשר בתורה שלמה בביאורו לסוף פרשת יתרו כותב כך:

"ולדעתי יש להוסיף רעיון שנסמכו סנהדרין למזבח, מפני שבנין מזבח כפי דיני התורה, היה מסמל התרחקות עד הקצה האחרון מג' עבירות שדינם יהרג ואל יעבור, והמה ע"ז ג"ע ושפכ"ד.

א. בפסוק מזבח אדמה תעשה לי, מבואר הטעם משום שדרכם של אומות העולם היה לעשות דמות צורה של ע"ז באבנים, לכך נצטוו לעשות מזבח מאדמה או מאבנים שאינן גזוזות. ראה לעיל אות תקנה.

ב. גילוי עריות, המצוה שלא לעלות במעלות על המזבח לא תגלה ערותך עליו, הגם שהיו לבושים מכנסים, בכל זאת אפילו פסיעה גסה יתירה אסרה תורה, וכמה הוא המרחק מזה, לגילוי עריות ממש.

ג. שפיכות דמים, מזבח שנגע בו ברזל נפסל למזבח משום שהוא מקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, ואינו בדין להרים מקצר על המאריך, מזה אפשר ללמוד איך יש להתרחק משפיכת דמים וכל אביזרי'. ולכן רצתה התורה שהמזבח יהיה סמוך למושב הסנהדרין עיני העדה שעליהם לדון דיני נפשות, כדי שהייה להם תמיד לזכרון רצון התורה שנתגלה בדיני מזבח שיתרחק האדם מן העבירות עד המדרגה הקיצונית. ובמדרש הגדול מסיים מאמר הנ"ל היו מתונין בדין, וכן איוב אומר וריב לא ידעתי אחקרהו (איוב כט, טז) ובלבד שלא יענה את הדין. הרחמן יצילנו מענוי הדין ומעוות הדין ומהטיית הדין ויזכנו לקיים דן דין עני ואביון ואז טוב הלא היא הדעת אותי נאום ה' (ירמיהו כב, טז), כן יאמר בעל הרחמים"

                                                                         (אות תקע"ד).

לפי הבנה זאת, הסיבה לסמיכות הסנהדרין אל המזבח מפני שהמזבח עצמו, בהלכות הקשורות בו מחייב התרחקות קיצונית משלושת העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. היות והלכות מזבח מעוצבות כך שהמזבח הינו בעצמו ניגוד לעבודה זרה, ניגוד לגילוי עריות וניגוד לשפיכות דמים, על כן רצתה התורה שהמזבח יהיה סמוך למושב הסנהדרין שעליהם לדון דיני נפשות. המוסד הרוחני העליון של האומה, סמוך למזבח המייצג במבנהו והלכותיו את הריחוק משלושת העברות החמורות בתורה שעליהם נאמר שייהרג ואל יעבור.

המשפטים הם של הקב"ה עצמו

סיבה נוספת להצמדת הסנהדרין בלשכת הגזית למזבח היא בכך שהמשפט הוא לקב"ה והקירבה הפיסית באה לומר כי גדולי ישראל מכריעים את ההלכה באופן המאפשר לבטא את המשפט האלוקי, את דבר ה' בעולם.

לקביעה זאת ראיות רבות^[1]:

• אומר המדרש:

"דבר אחר 'ואלה המשפטים' הדא הוא דכתיב (תהילים קמ"ז, יט) 'מגיד דבריו ליעקב' אלו הדברות, 'חוקיו ומשפטיו לישראל' אלו המשפטים, לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"

                                                                    (שמות רבה ל', ט).

כלומר את משפטיו שלו הקב"ה מבקש מישראל לשמור ולעשות.

ייתכן על פי הבנה זאת, כי דברי ה' על אברהם אבינו (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" מכוונים בעצם לדרכו של הקב"ה לעשות צדקה ומשפט. כלומר מערכת המשפט של הקב"ה ניתנת לאברהם ולצאצאיו, שישמרו אותה לדורות.

• בברכת משה לשבט גד נאמר: "...ויתא ראשי עם, צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג, כא), מבאר הספורנו על אתר:

"'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל' - ושם עשה המחוקק את צדקת ה' לישראל שביאור שם את תורתו ושם נשפט עם ישראל והתווכח משפטי ה' ודיניו עליהם כענין שמואל באמרו התיצבו ואשפטה אתכם את כל צדקות ה'".

הכתוב מבשר כי משה רבנו המחוקק מבאר את תורתו ושם נשפט עם ישראל. משפטי ה', צדקת ה' הם יסוד החוקים שייושמו בישראל ויהוו את תשתית מערכת המשפט הישראלית שתגלם בחוקיה ובמשפטיה את המשפט האלוקי בישראל.

• השם א-להים - שופטים

בפרשת משפטים נאמר:

"והגישו אדוניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם"

                                                                        (שמות כ"א, ו).

המכילתא על אתר מבארת , והגישו אדוניו אל האלוקים - אצל הדיינין, שימלך במוכריו. ישנה זהות בין השם אלוקים לדיינים. לזהות הזאת ישנן שתי משמעויות, כאשר משמעות אחת הינה כי הדיינים בעצם עשייתם את המשפט אמת לאמיתו, מתדמים בכך לאלוקים.

• כל דיין הדן דין אמת לאמיתו, שותף לקב"ה במעשה בראשית ומשרה שכינה בישראל

 "וכל דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית"      (שבת י.).

וכן הגמרא בסנהדרין אומרת

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל שנאמר 'א-להים נצב בעדת א-ל בקרב א-להים ישפוט' (תהילים פ"ב, א) וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר 'משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו' (תהילים י"ב, ו)"

                                                                 (ז.).

שני מאמרי חז"ל אלו עוסקים בדיין שדן דין אמת לאמיתו. מאמר אחד אומר כי מעלה עליו הכתוב כי נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, והמאמר השני אומר כי הוא משרה שכינה בישראל. שני המאמרים, כל אחד בסגנונו, מבטא את הזיקה בין מעשה הדיין לדון דין אמת לאמיתו, לשותפות האלוקית בעקבות מעשה זה. לכאורה בכל דין יש בריאה מחודשת, ובבריאה זו שותף הדיין ובזה הוא כביכול שותף לקב"ה. במימרא השניה הדיין במעשהו כביכול גורם לגילויו ולנוכחותו של הקב"ה בעקבות שדן דין אמת לאמיתו.

המהר"ל מפראג מבאר יפה את שני המאמרים:

"בפרק קמא דסנהדרין (ז.) 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל שנאמר 'א-להים נצב בעדת א-ל'. וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר 'משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום וגו''. פי' דבר זה כי הש"י עם הדיין וכדכתיב
א-להים נצב בעדת אל וגו' כמו שפירשנו למעלה, ודבר זה כי המשפט לאלוקים יותר מכל דבר ולפיכך הש"י עם המשפט, וכבר התבאר מה שהמשפט הוא לאלוקים יותר מכל, כי המשפט בחיוב הכרחי והשם יתברך הוא מחויב המציאות וכל אשר זולתו אינו מחויב המציאות זולת ה' יתב', ולפיכך המשפט שהוא מחויב הוא אל הש"י ואין כאן אמצעי ואין כאן חציצה רק המשפט לאלוקים לגמרי. ומפני זה עצמו השכינה מסלקת עצמה מן התחתונים ע"י עוות המשפט, כי מאחר שמדת הש"י המשפט ואליו המשפט, כאשר מסולק המשפט מן התחתונים מסלק הש"י שכינתו מן התחתונים, כי הש"י עם המשפט, ודבר זה מבואר.

ובפרק קמא דשבת (י.) 'ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתא, רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולא יומא הוה קא חלש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי 'ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב'. וכי תעלה על דעתך שמשה יושב בדין ודן כל היום כולו, תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כתיב הכא 'ויעמוד העם על משה מן הבוקר ועד הערב' וכתיב התם 'ויהי ערב ויהי בקר'' ע"כ. דבר זה בארנו בפרקים כי מי שדן דין אמת לאמתו הוא נקרא הא-להים כמו שכתוב בקרא ונקרב בעל הבית אל הא-להים, עד
הא-להים יבא דבר שניהם וגו',  ודבר זה ידוע כי
א-להים מדת הדין ובשם הזה, ברא הקב"ה עולמו שנא' בראשית ברא א-לוהים, כי נברא העולם בדין שגזר להיות נבראים ובמדת הדין נבראו, והדיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שהרי נקרא הדיין בשם א-להים ובזה נשתתף לשמו אשר ברא הכל. ואין הדין כמו מדת החסד, כי יש חסד למעלה מן החסד והקב"ה חסדו גדול יותר מחסד האדם, ואף שהאדם עושה חסד אין חסד זה חסדי ה' לגמרי ולא שייך בזה לומר שנעשה שותף עם הש"י, אבל המשפט שהוא משפט אמת אין לומר בזה כי משפט גדול מן משפט אחר, ולכך כאשר דן דין אמת לאמתו מתחבר אל הדין כי ברא העולם בדין ועד שם מגיע מדת המשפט כאשר הדיין דן דין אמת לאמתו. ויש לך להבין הראיה שהביא דכתיב הכא ויעמוד העם מן הבוקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר, ודבר זה ענין מופלג בחכמה מאוד, כי הוא יתב' ברא העולם במדה שהיא כוללת ערב ובוקר וממנה נבראו ערב ובוקר, והדיין מתדבק במדה זאת גם כן, ולפיכך הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ועוד בארנו דבר זה בפרקים, ולשון לאמתו שאמר אינו ר"ל כמו שנמצא קצת מפרשים, שאם היה דן הדין ובעל הדין היה רמאי עד שלא יצא דין אמת והדיין עשה מה שיש לו לעשות שזה לא נקרא דין אמת, כי בודאי נקרא ג"כ דין אמת כאשר הדין הוא דין אמת לפי דעת הדיין. רק פירוש דין אמת לאמתו, שהוא מכוין אל האמת לגמרי שהוא ברור אצלו וזהו דין אמת לאמתו, ואם לא אמר לאמתו היה משמע היכי שדן דין אמת אף שהדיין לא נתכוין לאמת רק שהוא היה מבקש לזכות את אוהבו ובאמת הדין הוא כך, דבר זה אינו כך שצריך שיהיה מכוון לאמיתת הדין ואין להאריך"          (נתיב הדין פרק א).

את המאמר הראשון מבאר המהר"ל כי השם יתברך נמצא עם הדיין ועם המשפט הוא לאלוקים יותר מכל, כי הש"י הוא מחוייב המציאות ואין כאן מתווכים ואמצעיים רק הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא המשפט. במאמר השני קושר המהר"ל באופן מעשי בין עשיית דין אמת לאמיתו ובין בריאת העולם במידת הדין, הכוללת הכל.