הצמדת הסנהדרין בצד המזבח | 5

 

 

בשיעור זה, בכוונתנו להשלים את עיסוקנו בזיקה בין הסנהדרין למזבח. נתייחס כאן בהיבטים נוספים הקושרים את עובדי המקדש ובאי המקדש לעניין המשפט.

 

הכוהנים כשופטים

בכמה מקומות מתייחסת התורה לתפקיד המיוחד של הכוהנים והלוויים כשופטים:

בפרשת שופטים, לגבי בית הדין הגדול של האומה, הסנהדרין:

"כי יִפָּלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבֹת בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א‑להיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט"      (דברים י"ז, ח-ט).

בפרשת עגלה ערופה:

"ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' א-להיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע"            (שם כ"א, ה).

ובברכת משה לשבט לוי:

"יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך"      (שם ל"ג, י).

בברכתו של משה לשבט לוי מציין משה שני תפקידים שהקשר ביניהם ברור: עשיית משפט והוראת התורה. הקשר בין התפקידים הוא כה הדוק, עד שהברייתא דורשת: "בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט"  (סנהדרין נב:).

קשר זה מתבטא גם בפסק הרמב"ם:

"ומצווה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים שנאמר 'ובאת אל הכהנים הלויים'. ואם לא מצאו, אפילו היו כולם ישראלים, הרי זה מותר"                                                      (הל' סנהדרין פ"ב, הלכה ב).

כפי שראינו, המקדש הוא מקום של תורה ומשפט, לפיכך מוטל על העובדים בו גם להורות את התורה ולעשות משפט. בני השבט המופקד על עבודת ה', בהיותם קרובים למקום השראת שכינתו של הקב"ה, הם הסמוכים למקום התגלותו ומופקדים על הוצאת דברו לפועל, הן בהוראת התורה הן בתרגומה בחיי המעשה, דהיינו במשפט.

סמיכות הסנהדרין למזבח איננה, אם כן, עניין טכני, כי אם סמיכות מהותית: הכוהנים, עובדי ה' ומשרתיו, הם אלו שגם מופקדים על גילוי דברו.

בגדי הכהונה - בגדי צדק

במזמור קל"ב בתהילים, המתאר את עינויי דוד בגעגועיו למציאת מקום המקדש, אומר דוד בשבועתו "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ" (פסוק ט). המפרשים על אתר נחלקו בפירוש המילים "כהניך ילבשו צדק". הרד"ק פירש:

"ילבשו צדק - בגדי כהונה שהם בגדי צדק".

 

ואילו יתר המפרשים מפרטים יותר:

אבן עזרא:

"וטעם לאמר על הכהנים בגדי צדק, כי הם מורים את התורה ושופטי ישראל".

מלבי"ם:

"כי ציור הבגדים היה מורה על הצדק ועל המדות טובות שבהם תתלבש הנפש כמו שאמרו חז"ל".

מצודת דוד:

"בגדי כהונה נקראים בגדי צדק כי הם מכפרים ומצדיקים את החוטאים".

לפי ה'אבן עזרא' (וכך גם רומז המלבי"ם), בגדי הכוהנים קרויים בגדי צדק היות והם מבטאים את תכונתם הפנימית של הכוהנים - להורות את התורה ולשפוט את ישראל.

ה'מצודת דוד' מדגיש תפקיד אחר של הכוהנים, המכפרים בעבודתם ומצדיקים את החוטאים. היות שהבגדים עצמם מוגדרים כעבודה^[1], וגם עבודת הקרבנות תפקידה לכפר, מתוארת לבישת בגדי הכהונה במילים "ילבשו צדק".

בשבועת ה' לדוד בהמשך המזמור נאמר "וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ" (שם, טז). פסוק זה מקביל לפסוק "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ" שנידון לעיל, והוא מקביל אפוא "צדק" ל"ישע". יש המבינים מכאן כי משמעות המילה צדק בהקשר זה היא 'ישועה'.

ההקבלה בין צדק לישועה בהקשר של לבוש נמצאת במקרא בכמה מקומות, למשל: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" (ישעיהו נ"ט, יז); "שוש אשיש בה' תגל נפשי בא‑להי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה" (שם ס"א, י)^[2].

יתר על כן, המוטיב של לבישת צדק או לבישת ישועה, חוזר בפסוקים נוספים, כגון:

"וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱ-לֹהִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ ה' אֱ-לֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב"

                                                               (דברי הימים ב ו', מא).

" צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי"

                                                      (איוב כ"ט, יד).

על הפסוק הנ"ל מפרש בעל ה'מצודת דוד':

"צדק לבשתי - מרבה הייתי בצדק עד כי הייתי מעוטף בה".

כלומר, עשייה רבה של צדק מלבישה כביכול את העושה בתכונה זו; הנה כי כן, הלבוש זהה ממש לתכונה הפנימית ומבטא אותה.

המלבי"ם לעומתו מפרש:

"צדק לבשתי וילבישני - אני לובש הצדק והצדק לובש אותי. רצונו לומר, כל הרוצה לעשות צדק ילמד ממני עד שאני הלבוש אל הצדק בי יתראה לבני אדם. ויש הבדל בין לבוש ובין מעיל, שהמעיל הוא מלמעלה על הבגדים כמ"ש ישעיה סי' נ"ט, וכן המשפט הנגלה, והצדק הוא פרטי לו לבדו, בלבוש פנימי".

כביכול האדם הפועל צדק וצדק לבושו, הצדק מתגלה בו וכך נראה לבני אדם: הצדק הוא לבושו הפנימי, והמעיל הוא גילויו כלפי חוץ במשפט.

מוטיב זה חוזר גם בנבואת ישעיהו על המושל העתידי מבית דוד, שימשול בצדק, בשלום וביראת ה', שעליו אומר הנביא:

"וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו"

                                                    (ישעיהו י"א, ה)^[3].

מוטיב הבגד והצדק מתבטא גם בכיוון ההפוך – כשהמעשים אינם ראויים – כפי שנאמר על יהושע, הכוהן הגדול בימי שיבת ציון:

"וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ.  וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲו‍ֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת" (זכריה ג', ג-ד)^[4].

הרש"ר הירש, שהביא את כל המקורות הללו בסיום פירושו לפרשת בגדי הכהונה (שמות כ"ח, מג), מסכם את משמעותם באופן הבא:

"לאור כל ממצאי הלשון האלה רשאים אנו להניח, כי גם בגדי הכהונה, המכשירים את עבודת הכהן, צריכים לבטא את התכונה, שהכהן בתור שכזה חייב לסמל. גם מן ההלכה, 'שלא יהא דבר חוצץ בינו (בין הבגדים) לבשרו' (זבחים יט.), יוצא שהם אינם רק תכשיט חיצוני, ושיש להם משמעות שעליה צריך לתת את דעתו לא רק אדם המתבונן בהם, אלא הכהן עצמו; הם צריכים לכסות ללא חציצה את חלקי הגוף שלהם הם מיועדים, הווה אומר - הכהן חייב להתמזג עמהם לגמרי".

סימוך נוסף לאופיים של בגדי הכהונה מביא הרב הירש מדרשת חז"ל זו (זבחים פח ע"ב, ערכין ט"ז ע"א):

"למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על שפיכות דם... מכנסים מכפרים על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח... אבנט מכפר על הרהור הלב... חושן מכפר על הדינין... אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע... וציץ מכפר על עזות פנים...".

ומשלים הרב הירש:

"נראה כי תוכנו הכללי של המאמר הזה נותן אישור גמור לתפיסתנו הסימבולית לגבי בגדי הכהונה, והוא מוכיח כי גם חז"ל פירשו את טעמם בקשר מהותי והדוק אל אופיו המוסרי של האדם ואל תעודתו המוסרית. יתירה מזו: פרטי המאמר מציינים את יחסי הכפרה המיוחדים של כל אחד מבגדי הכהונה אל עוונות ופשעים מסוימים".

לסיכום: הכוהנים מופקדים גם על הוראת התורה ועל המשפט. בגדיהם הם ביטוי משמעותי לעבודתם, הבאה לכפר, וכל בגד מייצג כפרה על חטא אחר. המשמעות העמוקה של בגדי הכהונה היא היותם ביטוי חיצוני לתכונות הפנימיות של לובשיהם: הדבקות במידת הצדק ויכולתם לכפר.

ירושלים ובית ה' כמקום המשפט באחרית הימים

נביאים רבים (ראה ישעיהו ב', א-ד; מיכה ד', א-ה; יואל ג', ה - ד', כא; זכריה ט', ט-י) מתארים את המשפט שיתרחש באחרית הימים בירושלים ובמקדש, ומוקדו יהיה בהר בית ה'. כשם שירושלים והמקדש הם מקום המשפט בהווה, כך יהיו הם מקום המשפט בעתיד, באחרית הימים.

מעניין שבתקופת הגאונים כונה הקטע של נחל קדרון שבין הר המוריה להר הזיתים בשם עמק יהושפט, שם שמקורו בנבואת יואל על אותו משפט שייערך באחרית הימים:

"וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פִזרו בגוים ואת ארצי חִלקו" (יואל ד', ב).

אין זה מקרה שעמק יהושפט צמוד למקום המקדש ממזרחו. לא היה עוד מלך בירושלים שמילא כיהושפט (ששמו מזכיר כמובן את עניין המשפט) את ציוויי התורה בענייני משפט וצדק, כמתואר בהרחבה בדה"ב י"ט:

"וגם בירושלם העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה' ולריב וישֻבו ירושלם"  (שם, ח).

הצדק כתנאי לקִרבה לבית ה'

בכמה מזמורים בתהילים מתוארת העובדה שהגישה להר בית ה' מותנית בצדק. למשל:

"מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכֹּן בהר קדשך הולך תמים ופֹעל צדק ודֹבר אמת בלבבו"            (תהילים ט"ו, א-ב).

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה"

                                                                        (שם כ"ד, ג-ד).

מעניינת בהקשר זה נבואת ישעיהו:

"פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. הֹלך צדקות ודֹבר מישרים מֹאס בבצע מַעְשָקוֹת נֹער כפיו מתמֹך בשחד אֹטם אזנו משמֹע דמים ועֹצם עיניו מראות ברע"

                                                                 (ישעיהו ל"ג, יד-טו).

בפסוק כ ממשיך הנביא בתיאור ירושלים העתידית:

"חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יִסע יתדֹתיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו... כי ה' שֹפטנו ה' מחֹקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו"                             (שם, כ-כב).

תיאורו של הנביא דומה מאוד למוזכר בתהילים ט"ו.

בהיבטים רבים ישנה זיקה הדוקה בין ירושלים כולה לבין הצדק^[5] הן בשמה והן במהותה. בהיבטים אלו קשר הדוק מאוד בין העיר למקדש. נציין כאן שני היבטים המשותפים לעיר ירושלים ולמקדש הקשורים בצדק.

צדק - מהותה של ירושלים

שם מבטא מהות, ומשמעות העובדה שירושלים נקראת צדק היא שהצדק מהותי לה. יסוד זה עולה בכמה מקומות נוספים בנביאים ובכתובים: ירמיהו מכנה את העיר "נוה צדק הר הקדש" (ירמיהו ל"א, כב); ישעיהו אומר: "נשגב ה' כי שֹכן מרום מִלא ציון משפט וצדקה" (ישעיהו ל"ג, ה); במזמור מ"ח, העוסק בירושלים, נאמר "כשמך א‑להים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך. ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך" (תהילים מ"ח, יא-יב); ובמזמור קכ"ב נאמר על ירושלים "כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד" (שם קכ"ב, ה).

לקביעה זו, כי הצדק הוא תכונה מהותית של ירושלים, יש השלכה מרחיקת לכת: קיומו של צדק מאפשר את קיום העיר, והעדרו מחייב את חורבנה. כך התנבא ירמיהו:

"שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עֹשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה"         (ירמיהו ה', א).

חז"ל הרחיקו לכת בתיאור הזיקה שבין ירושלים לצדק:

"המקום הזה מצדיק את יושביו: מלכי צדק, אדוני צדק. צדק נקראת ירושלים, שנאמר 'צדק ילין בה' (ישעיהו א', כא)"       (בראשית רבה מג ו).

"אמר ר"י בר סימון מעולם לא היה לן אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות שביום שנאמר 'צדק ילין בה'" (במדבר רבה כא כא).

הכפרה התמידית המתרחשת יום יום במקדש, מאפשרת את גילוי הצדק בעיר כולה.

הסיבה לחורבן העיר – חוסר צדק

הנבואה המפורשת הראשונה על חורבנן של ירושלים והמקדש תולה את הפורענות בכך שמוסדות השלטון הראשיים, הכוהנים והנביאים כולם מושחתים ונעדרי צדק:

"שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו. בֹּנה ציון בדמים וירושלם בעַולה. ראשיה בשחד ישפֹּטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסֹמו ועל ה' יִשָּעֵנוּ לאמר הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה. לכן בגללכם ציון שדה תֵחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער"

                                                                       (מיכה ג', ט-יב).

נבואה זו נאמרה בימי המלך חזקיהו, כמפורש בירמיהו כ"ו, טו-יט, והיא מקבילה לתיאור הקשה של מצבה הרוחני של העיר באותה תקופה בישעיהו א', כא-כז.

המסקנה הברורה ובפרט מנבואת מיכה, היא שהשם "צדק" הינו שם מחייב, המבטא את מהותה וצביונה של ירושלים והמקדש, ועל כן בהעדר צדק- אין לעיר ולמקדש קיום.

סיכום

נסינו לבחון בסדרת השיעורים הללו את הזיקה בין הסנהדרין למזבח, כיצד היא נדרשת, מה הן משמעויותיה, מהי המשמעות של העובדה כי המשפט הוא לאלוקים, ואת הקשר היותר כולל בין מקדש למשפט.

בסוף דברינו ניסינו להראות כי צביונם הרוחני של העיר והמקדש קשור בצדק, ועל כן התגלות הצדק בעיר ובמקדש מקיימת אותם, וחסרונה – גורם לחורבנם.

טענתנו בדבר היותו של הצדק מהותי לירושלים ולמקדש ובדבר ההשלכות השונות של עובדה זו, אין פירושה שהתביעה לצדק מצומצמת למקומות אלו. מובן שהדרישה לצדק אינה מוגבלת למקום מסוים, והאדם נתבע לעשות צדק בכל אתר, בארץ ישראל ובעולם. ואולם, ישנו מקום המבטא את מקור הצדק ותמציתו, והעדר הצדק במקום זה יגרום לחורבנו; כיוון שהמהות גלויה יותר, היא גם מורגשת יותר. ירושתה של ארץ ישראל כולה מותנית בצדק, כפי שנאמר "צדק צדק תרדֹף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים ט"ז, כ); אך ירושלים, הקרויה צדק והסנהדרין היושבת סמוך למזבח, מבטאים את עניין הצדק באופן מהותי, ובלעדיו אין הם יכולים להתקיים.