הקדושה (יז)

  • הרב אוריאל עיטם

אנו נכנסים לסוגיית הקדושה. תחילה נציג את הקו המרכזי של הסוגיה אצל מניטו, ואחריה נעסוק בהשלמות חשובות לסוגיה.

 

הקדושה היהודית אל מול האלילות והמיסטיקה

הקדושה הוצבה בתור יעד לעם ישראל, "קדושים תהיו". אפשר לומר שזה הייעוד של העם, ולכן חשוב להבין מהו.

תפיסת הקדושה באומות העולם נחלקת לשני כיוונים מרכזיים. האחד הוא הכיוון של האלילות: לוקחים חפצים מסוימים בעולם ומתייחסים אליהם כאלוהים. מניטו מביא דוגמה חריפה דווקא מהנצרות, אף שהיא גלגול מתקדם של האלילות ולא האלילות בהתגלמותה, אך אחד המרכיבים בה משקף את שיא האלילות: ה"מיסה", טקס שבו המאמין הנוצרי כביכול אוכל מגופו של האל ושותה מדמו, היא ביטוי לתפיסה האלילית שעומדת גם ברקע של הנצרות. אכילת חומרים אלוהיים הופכת גם את הצד החומרי באדם להיות קדוש, זו הדרך שלו להתקדש.

מהאלילות נגזרת בדרך כלל המאגיה. פעולות שלמעשה מכריחות את האלילים לשתף את האדם בקדושתם. כמו האכילה מבשר האליל, מדובר באמצעי טכני של האדם לקבל מעט מהקדושה של האלוהים.

הכיוון המנוגד בתכלית הוא הכיוון המיסטי. הכיוון הרוחני הקיצוני, ביטול כל קשר אל החומר. ביטול הצד הגשמי של האדם, ביטול הקשר לחברה, ביטול ה"אני". רק כשהאדם מתאיין ומבטל כל ייחוס שהוא לעולם, יש לו סיכוי לעזוב את העולם ולבוא במגע עם עולם הקדושה.

שני הכיוונים הללו כמובן שליליים, אך יש תופעות שנראות קרובות אליהם ונמצאות בתוך היהדות, והן מצריכות מאיתנו זהירות. למשל, מה משמעות העובדה שספר תורה הוא קדוש? אם אנחנו שוללים מכל וכל את האלילות, איך ההלכה מייחסת קדושה לעצמים? ומנגד, אם אנו מתנגדים לפרישות מוחלטת מהעולם, כיצד נקבל את רש"י שמפרש את הביטוי קדושים תהיו – "פרושים תהיו"? האם היהדות איננה אומרת אף היא שהעולם כשלעצמו בעייתי, וצריך להתנזר ממנו כדי להגיע לקדושה? אחרי ששללנו את הקצוות, שני הכיוונים שנמצאים בתוך היהדות דרושים טיפול זהיר ומדוקדק, כדי שלא יביאו אותנו לידי אלילות או לידי התנזרות קיצונית.

אכן, רבים מחכמי ישראל עסקו בממדים אלו של הקדושה, ועיקר עיסוקם היה בירור מה באמת קדוש ומה אלילי או מיסטי-שלילי. מהם התמקדו בקידוש העולם החומרי והבהירו במה הוא שונה מהאלילות, ומהם התמקדו בפרישות מהעולם החומרי והבהירו במה היא שונה מהמיסטיקה הטוטאלית. ככלל, אפשר לומר שחכמי ישראל הנוטים לקבלה עסקו בעיקר בצד הראשון, והנוטים לפילוסופיה עסקו בעיקר בצד השני, אך לא בהכרח.

לעומתם, מניטו מתמודד עם הסוגיה אחרת לגמרי: שלילת הקצוות אינה מביאה אותו לדיוק ועידון של הכיוונים הקרובים אליהם ביהדות, אלא למציאת מוקד שלישי, שונה לחלוטין מהשניים שקיימים בעולם.

 

קדושים תהיו – בקדושה המתאימה לכם

עיקרון היסוד של מניטו: אין קשר בין הקדושה שהאדם יכול להגיע אליה ובין קדושתו של הקב"ה. איך זה ייתכן, הרי הקב"ה מורה במפורש "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא י"ט, ב')? מניטו מסביר שהכוונה היא: אני קדוש בקדושתי, ואתם קדושים בקדושתכם. אין הכוונה שתהיו קדושים כמו א-לוהים, אלא שתהיו קדושים על פי הקדושה המתאימה לכם. המשמעות היא שתחיו כפי שהקב"ה מצפה מכם, או בניסוח אחר: שתחיו על פי מטרת הבריאה. בהתאם למחשבת הבריאה, זו שעסקנו בה לאורך השיעורים עד עתה.

זו תפיסה אחרת מכל מה שנאמר עד כה על הקדושה. הוא אינו מקבל את הגישה הקוטבית הראשונה של הקדושה, כי היא מתיימרת לאמץ קדושה שברור שאי אפשר להגיע אליה. הוא אינו מקבל גם את הגישה הקוטבית השנייה, מפני שברור לו שהקדושה צריכה להתבטא בתוך העולם, ולא על ידי הינתקות ממנו. זה הרושם העולה מקריאה פשוטה של התורה. המצוות פונות לעולם הזה, וגם דמויות המופת של עם ישראל המתוארות במקרא פועלות בעולם. אפילו משה רבנו, אדון הנביאים שזכה למדרגה הגבוהה ביותר, מנהיג את עם ישראל באופן מעשי מבוקר עד ערב. למעט יחידים יוצאי דופן כמו חנוך, שאינו נתפס כדמות מרכזית בתורה ואולי אפילו מתואר בכוונה כדמות שולית (רק בתקופות משבר בעם היהודי נכתבו סביבו ספרים), כל גדולי האומה מצויים בכל תחומי החיים. זהו המישור שדרכו מופיעה הקדושה במצוות שבפרשת קדושים תהיו, ולמעשה בתורה כולה.

 

קדושה על ידי מוסר

אם כן, היכן באה לידי ביטוי בעולם הקדושה? באופן לא מפתיע, מניטו טוען כי היא מתבטאת בשדה המוסרי. זו גישה שונה לחלוטין מהגישה הדוגלת בפרישות, כיוון שהפרישות כוללת גם הינתקות מהחברה, ומתוך כך אי-הימצאות במישור שבו מתממש המוסר. לעומת הפרישות שעניינה רק שלילה, לפי מניטו הקדושה היא קריאת כיוון חיובית לפעילות.

אולם המוסר הוא רק התשתית למדרגת הקדושה. עניינה של הקדושה הוא מימוש תכלית הבריאה. משעה שסיים הקב"ה את הבריאה, העולם נשאר בתור מערכת טבעית מכאנית. עולם אילם, שמעמיד בפני האדם שתי אפשרויות – לנצל אותו לצרכיו או לגלות את הא-לוהות שבו. קדושה היא להפוך עולם טבעי סטטי, יבש, מת, לעולם חי ופרסונלי. לא שהוא יהיה זהה לא-לוהים חלילה, אלא שיופיע כיצירה א-לוהית חיה ומשמעותית.

הקב״ה שם בעולמו את כל שנדרש כדי שהאדם יוכל למלא משימה זו. לפני ששבת, מברך הקב״ה את העולם: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב', ג'). הברכה הנמצאת בבריאה מאפשרת לאדם למלא את משימתו. האדם ניצב מול שתי חלופות: הראשונה, להסתפק במצבו הנוכחי של העולם, ליהנות ממנו, ליהנות מאותה ברכה הנמצאת ממילא בעולם, ולא להידרש למאמץ כלשהו כדי להתעלות מעל מצב ״טבעי״ זה. השנייה, וזה מה שבורא העולם מצפה מן האדם כשותפו, להשתמש באותה ברכה כדי להתעלות מעל החיים הטבעיים, להעלות את העולם כולו, הבריאה כולה למדרגתה האמִתית כפי שהיא במחשבת הבריאה.   (סוד מדרש התולדות ג, עמודים 55-56)

מגמה זו דורשת עבודה רבה, מה שמבדיל את תפיסת הקדושה הזו מהתפיסה המאגית, שבה האדם מנסה למשוך אליו השפעה רוחנית מבלי לעבוד; רק על ידי עבודה אקטיבית הופך העולם לחי, לעולם א-לוהי.

 

קדושה על ידי איחוד המידות

מניטו מוסיף עוד משמעות למושג הקדושה, שמתחברת לסוגיה הקודמת שעסקנו בה. הוא מביא מדרש העוסק במצבה של האנושות לפני מגדל בבל: "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית י"א, א'). לפי דעה אחת כולם דיברו בשבעים לשון, ולפי הדעה האחרת דיברו בלשון האחת של יחידו של עולם. מניטו מסביר שאלו שני צדדים של אותה המטבע: לשון הקודש האחת היא היחידה שיכולה לתת מקום לכל הלשונות, ההרמוניה בין שבעים הגוונים מתאפשרת רק על ידי גורם שמאחד אותם. זו אחת המשמעויות של הקדושה: להפוך את העולם למקום שמופיעה בו אחדות המידות. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, עם ישראל צריך לחיות את אחדות המידות, ולשם כך הוא נבנה על ידי שלושה אבות; בשלב הבא עליו להיות מגדלור לכל העמים – לאחד את האנושות על כל גווניה.

חידושה העיקרי של התורה הוא שימת דגש על קדושת הכלל. הכלל ככלל צריך להשיג את מדרגת הקדושה, וזה מתחיל עם כלל ישראל מבחינת מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. דרישתה של התורה להקים חברה אנושית שבה כל המידות, כל הערכים ממומשים יחד ובהרמוניה מלאה, גם אם הם סותרים זה את זה, היא חידוש של ממש. זו משימת האדם – לא אדם זה או אחר אלא האדם בה״א הידיעה.   (שם)

זהו אם כן הסולם שמשרטט מניטו: הקומה הראשונה היא המוסריות, מעליה קומת האיחוד המידות, ועל ידי זה מופיעה בעולם הקומה הגבוהה – הקדושה.