הקטרת לבונה פחות מכזית

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף יב - הקטרת לבונה פחות מכזית

הפרק הראשון במסכת מנחות מקביל, במידה רבה, לפרקים הראשונים במסכת זבחים: המשנה הראשונה עוסקת במחשבת "לשמה", הנידונה בפרק הראשון במסכת זבחים; המשנה השניה עוסקת באישים הפסולים לעבודת הקורבנות, אשר הלכותיהם מבוארות בראשית הפרק השני בזבחים; ואילו המשניות האחרונות עוסקות בענייני פיגול, הנידונים בפרקים השלישי והרביעי בזבחים.

כזכור, מחשבת פיגול היא מחשבה לאכול או להקטיר מן הזבח או מן המנחה במועד מאוחר. מחשבה כזו הופכת את הזבח והמנחה לפיגול, והאוכל מהם חייב כרת. מחשבת "חוץ למקומו", שעניינה אכילה או הקטרה מן הקרבן מחוץ למקדש, פוסלת אף היא, אך איננה מניבה איסור כרת.

המשנה בדפים י"א-י"ב מפרטת את האופנים שבהם המנחה מתפגלת. אחת מהנחות היסוד של המשנה היא, ששיעור הפיגול הוא בכזית. כלומר, רק מחשבה על אכילה או הקטרה של שיעור כזית מן המנחה מפגל אותה. כך נאמר במשנה:

"לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר;
להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר;
או להקטיר לבונה למחר -
פיגול וחייבין עליו כרת".

קל להבחין בפער בין שלושת ההיגדים שבמשנה: בעניין אכילת השיריים והקטרת הקומץ מזכירה המשנה את אותה דרישה לשיעור כזית, בעוד שביחס להקטרת הלבונה אין איזכור כזה.

הדרך הפשוטה לפיתרון השמטה זו נזכרת בדברי השיטה מקובצת על אתר (סוף אות ד'):

"דסמך אכולהו כזית דלעיל, ולא חש להאריך, והוא הדין ללבונה".

הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ד הלכה י') הלך בדרך זו של השיטה מקובצת, וקבע בפשטות שהמנחה מתפגלת רק במחשבה אודות כזית מן הלבונה.

לעומת פירוש זה של השיטה מקובצת והרמב"ם, ישנם שני פיורשים אחרים, הלומדים את המשנה כפשוטה, ומבקשים להבחין בין הלבונה ובין הקומץ והשיריים. הבחנה זו עשויה להיות מבוססת על מעמדה הייחודי של הלבונה, או לחילופין על הבנה מחודשת בהלכה הבסיסית בדבר מחשבת פיגול הנקבעת דווקא באכילת כזית.

בדרך הראשונה אוחז רש"י על אתר, וזו לשונו:

"ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה?! תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי לעיל דלבונה כשרה בקורט אחד הלכך לא תנא כזית".

רש"י מקשה את הקושיה בלשון ברורה, ומשיב: הקטרת הלבונה אכן אינה דורשת דווקא שיעור כזית. אמנם, לכתחילה יש צורך בקומץ לבונה, אך כפי שלמדנו לעיל בעמוד זה, יש מן התנאים הסבורים שניתן לצאת ידי חובה אפילו בשיעור קטן יותר.

דבריו של רש"י מחייבים ליבון של מחלוקת תנאים זו בדבר השיעור המינימלי להקטרת הלבונה. אין כאן המקום להרחיב בעניין, אך יש להעיר שהאפשרות "להתגמש" בשיעור הלבונה מורה על כך שמדובר על נספח למנחה, ולא על חלק מרכזי ועיקרי. בגמרא מבואר, לרוב הדעות, שכאשר נודב אדם לבונה בלבד, אין כל אפשרות שימעט בשיעורה. המיעוט אפשרי, כאמור, דווקא כאשר מדובר על קורבן מנחה, והלבונה אינה אלא תוספת צדדית ושולית, שהפחתה ממנה לא תפגע בעיקר המנחה. ביטוי קיצוני לכך מצאנו בדבריו של ר' יוסי במשנה הפותחת את הפרק השני:

"ולבונה אינה מן המנחה".

כאמור, לדעת רש"י מעמד שולי זה של הלבונה קובע הן את הכשר המנחה כאשר הלבונה נתמעטה, והן את הפיגול אפילו בכמות קטנה של לבונה.

הדרך השניה מוצעת בשיטה מקובצת בראשית הקטע הנ"ל:

"ונראה לפרש דטעמא דמתירין כזית להקטרת קומץ דילפינן אכילת מזבח מאכילת אדם, דכתיב "אם האכל יאכל" - בשתי אכילות הכתוב מדבר; ומה אכילת אדם בכזית, אף אכילת מזבח בכזית. ודווקא במידי דבר אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה לא ילפינן אכילת מזבח מאכילת אדם, ולבונה לאו בר אכילה".

המונח "אכילה" נזכר ביחס למזבח בהקשרים שונים. ניתן לפרש, שמדובר על מונח מושאל, שהרי לא שייכת אכילה כלפי שמיא, וכדברי המשורר בתהילים: "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?!". אך מדבריו של השיטה מקובצת למדנו, שאכילת המזבח היא אכילה של ממש, ועל כן היא דורשת דברים הראויים לאכילה, ובשיעור הראוי לאכילה. אמנם, גם הוא מודה שיש אפשרות להקטרת לבונה על גבי המזבח, כלומר שישנו מסלול של הקטרה שאין בה אכילה, אך בד בבד ישנו לגבי המזבח גם מושג של אכילה המקביל בהלכותיו לאכילת בשר ודם. היה מקום להרחיב במשמעות הרעיונית של עיקרון זה, ועוד חזון למועד.

הרב אביהוד שורץ