הקנייה הלכה למעשה

נחלק את הפירות למגזרי התייחסות שונים (בטבלה המופיעה בחוברת [שניתנת לרוכשי החוברת גם על גבי מגנט למקרר] מצוינת התקופה בשנה שאליה שייך כל מגזר).

א. פירות א' - פירות בחודשים הראשונים של השנה:

בפירות בתחילת השנה אין כלל קדושת שביעית (כי הם חנטו בשישית), ולכן ניתן לקנותם כרגיל. פירות אלו מותר גם לקצור כרגיל, על אף שאסור לעשות מלאכות בקרקע כל שנת השמיטה ללא קשר לסוג הפירות.

ב.         ירקות ב' - ירקות בשבועות הראשונים של השנה, על פי טבלת הספיחים;  

            פירות ב' - כל הפירות בסוף השנה, על פי טבלת קדושת השביעית:

העדיפות הראשונה היא לקנות פירות וירקות של אוצר בית דין. ראשית, יש בכך חיזוק לשמירת שביעית ללא צורך בהיתרים (וכפי שאמר הרב קוק, צריך לשמוח על כל חקלאי כזה כמוצא שלל רב). שנית, בפירות אלו יש קדושת שביעית לכולי עלמא, וכיוון שזו זכות גדולה לאכול פירות שביעית - בוודאי שצריך לשאוף לקנות פירות אלו (אף על פי שיש בכך אחר כך טרחה, בשמירה על קדושת הפירות).

פירות וירקות (ב') של היתר המכירה: בפירות ובירקות אלו אין איסור ספיחים, אך יש בהם בעיה של שמור ונעבד (למי שאינו סומך על ההיתר). כפי שראינו, כמה אחרונים כתבו שמקובל להקל בשמור ונעבד (על פי ערוך השולחן, חזון איש, גרש"ז אוירבך). כמו כן, כיוון ששביעית בזמן הזה דרבנן - יש יותר מקום להקל, כי ספק דרבנן לקולא. נוסף על כך, יש להוסיף שגם המחמירים בשמור ונעבד - מסתבר שיקלו בשמור ונעבד בפירות היתר המכירה, ומצאנו הרבה אחרונים שהקלו בכך: שו"ת איגרות משה (או"ח קפ"ו); כרם ציון (י"ט, ג); הלכות שביעית (ט'), וכן עולה אף מהחזון איש (שצוטט לעיל).

לעניין סחורה בפירות שביעית (מסירת דמי שביעית לעם הארץ, מדידה וכו') - מעיקר הדין, אין בעיה למי שסומך על היתר המכירה לסחור בפירות אלו (משפט כהן סימן ע"ו; מעדני ארץ סימנים ט-י)[1]. מי שאיננו סומך על היתר המכירה נמצא, לכאורה, בבעיה, שכן הוא מכשיל את המוכר בסחורה בפירות שביעית ובמדידתם, וכן הוא נותן דמי שביעית לעם הארץ. הגרש"ז אוירבך הקל בכך, ונצטט את דבריו המאירים: "נראה לפי ענ"ד, שגם המחמירים, שאינם רוצים לסמוך כלל על היתר המכירה, מכל מקום - לפי מה שנוהגים כהכרעת האחרונים להקל בזמן הזה באיסור משומר ונעבד, וגם החזון איש כתב כן (י', ו), דבדיעבד אין הפירות נאסרין ומותרין באכילה לאחרים, נראה שמותר גם למחמירים לקנות פירות שביעית או ירקות [כאשר]דלא אסירי משום ספיחין מחנוונים שסומכים על ההיתר, ושוקלין ומודדין ועושין סחורה בפירות שביעית, ואין הלוקח מהם צריך לחשוש משום לפני עור... ואין בזה משום לפני עור ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיוון שגם חבירו יודע שיש אוסרים, אלא שהוא נוהג כהמתירים... דאפילו בכהאי גוונא שהנותן סובר שהוא ודאי אסור, ולפי דעתו מי שמתיר אינו אלא טועה - אפילו הכי שרי... ואף שלרגל התפשטות ההיתר יש הרבה חנוונים שלצערינו הגדול אינם יודעים מאומה מדיני שביעית, מכל מקום אם ברור הדבר שאלמלי היו יודעים היו שומעים ודאי למתירים - אין לחוש בזה משום נתינת מכשול" (מעדני ארץ, הערות, סי' ז'; הערות סי' ח' כג).

כלומר, גם מי שאיננו סומך על היתר המכירה יכול לקנות פירות (או ירקות בתחילת השנה, כאשר אין עדיין בעיה של ספיחים) מחנווני המסתמך על היתר המכירה, משתי סיבות: ראשית, מותר לאכול את הפירות כי נוהגים להקל בשמור ונעבד; שנית, אין בעיה של הקנייה עצמה (מסירת דמי שביעית לעם הארץ וכו'), כיוון שהמוכר עושה על פי היתר מכירה, ולכן אין כאן "לפני עיוור" גם אם הקונה איננו סומך על ההיתר[2]. הקונה אינו מכשיל את המוכר, כיוון שהמוכר עושה על פי היתר של רב (ובמיוחד ששביעית בזמן הזה דרבנן), ואפילו אם המוכר איננו מודע כלל להיתר - אין בכך מכשול.

האם יש להעדיף פירות המסתמכים על ההיתר, או שמא יש להעדיף תוצרת ערבית? נראה שיש להעדיף את פירות ההיתר. כפי שראינו, מצד הדין יש מקום רב לאכול פירות אלו, גם למי שאיננו סומך על ההיתר (כי יש המקלים בשמור ונעבד, וכן אין בעיה של "לפני עיוור" בסחורה בפירות אלו); ובמיוחד במקרה שלפנינו, כאשר השדה גם נמכרה (שמור ונעבד + היתר).

האלטרנטיבה לפירות ההיתר היא קנייה מגוי בארץ, ומשמעותה הוא חיזוק החקלאות הערבית והחלשת החקלאות היהודית. אמנם בדרך זו אין נזקקים כלל להיתר וגם אין נכנסים לשאלת "לא תחנם", אבל בדרך זו טמון "לא תחנם" ברמה גבוהה בהרבה: כל הציבור הדתי מחזק את הגויים בארץ דווקא בשביעית, יותר מכל זמן אחר! הגויים בארץ שמחים על שנת השמיטה, ואולי אף לוחשים לעצמם "קרבה שנת השבע שנת השמיטה", שבה המסחר שלהם והחקלאות שלהם יפרחו.

לכן נראה שיש עדיפות לפירות היתר מכירה על פני פירות של גויים, וכן גם בירקות שאין בהם בעיית ספיחים (דהיינו בירקות בשבועות הראשונים של השנה).

ירקות ג' - ירקות לאחר כמה שבועות מתחילת השמיטה, כשיש בעיית ספיחים:

בירקות אלו (ללא פתרונות) ישנה בעיה גדולה של איסור ספיחים (שמא נזרעו בשמיטה), ולכן הם אסורים באכילה. הפתרון של ירקות נכרי הוא פתרון גרוע, כפי שציינו לעיל, בשל חיזוק החקלאות הערבית בארץ ישראל (וכמו כן, ירקות של יהודים שאינם מצליחים לשווקם מגיעים לעתים לערבים והם משווקים אותם). מאידך, גם הפתרון של היתר מכירה בירקות אלו הוא פתרון גרוע, שכן ירקות אלו נזרעו בשמיטה והרב קוק לא התיר זריעה, ונוסף על כך, אם ההיתר אינו עובד יש בהם בעיה של איסור ספיחים (בניגוד לירקות ב', שבהם גם ללא ההיתר יש המתירים שמור ונעבד[3]).

למעשה: כיוון ששני הפתרונות הנ"ל גרועים, צריך להתאמץ מאוד ולקנות ירקות ג' ממצע מנותק. צריך להשתדל בכך גם אם הדבר כרוך במאמצים, גם אם הדבר כרוך בתשלום רב יותר, וגם אם הדבר כרוך במיעוט סוגי הירקות או איכותם. את המאמץ של שמירת שביעית כהלכתה צריכים לעשות לא רק החקלאים אלא גם הצרכנים.

אם אין תוצרת כזו צריך להשתדל לקנות ירקות יבוא מחו"ל. לחלופין, ניתן לקנות ירקות קפואים.

כאמור, הפתרון של היתר מכירה בירקות מסוג ג' איננו רצוי, אולם ניתן לקנות ירקות של היתר מכירה שגדלו בגוש קטיף או בערבה הדרומית (בהם אין בעיה של ספיחים), ירקות של היתר מכירה שנזרעו זריעה מוקדמת, וכן ניתן לקנות ירקות היתר מכירה שנזרעו על ידי גוי או בגרמא (צריך שהדבר יהיה מצוין בתעודת הכשרות, כמובן)[4].

כאשר אין אף ירק מן המקורות דלעיל - הקונה מירקות נכרים בארץ יש לו על מה לסמוך, וכן הקונה מירקות היתר המכירה. בכל מקרה, רצוי לצמצם בקנייה זו[5].

הערה: מי שקונה מהיתר המכירה, צריך לבדוק שאכן יש תעודה המעידה על כך. לצערנו, במיוחד בשמיטה זו, ייתכן שיהיו קרקעות שלא נמכרו כלל בהיתר מכירה.

פרחים בשמיטה

ברור שלכתחילה צריך לקנות פרחים שגדלו במצע מנותק וכד', אולם גם לאלו שאינם סומכים על היתר המכירה, יש מקום לקנות פרחים רב-שנתיים (כגון ורדים) שנמכרו בהיתר המכירה, שכן בפרחים כאלו אין בעיה של זריעה בשמיטה אלא רק של שמור ונעבד, וראינו לעיל שיש מקום רב להקל בשמור ונעבד במיוחד בשדות שנמכרו. פרט לכך, דין "שמור" נובע מקדושת שביעית, וכן גם קצירה ובצירה מותרות כרגיל בצמח שאינו קדוש בקדושת שביעית. לכן, אם אין קדושת שביעית בפרחים אלו - אין איסור לקצור אותם ואין בהם בעיה של "שמור". ראינו לעיל שבפרחים ללא ריח אין קדושת שביעית, ולדעת הגרש"ז אוירבך זהו גם דינם של פרחים ריחניים המיועדים לנוי. יש לציין שבדרך כלל אנו משתדלים שלא להקל בדין שמור ונעבד בדברים שהם לנוי, אולם במקרה זה - כיוון שאין בעיית שמור ואין בעיית קצירה וסחורה, ופרט לכך הפרחים נמכרו בהיתר המכירה - ניתן להקל[6].

סיכום

פירות: בתחילת השנה אין בעיה (יהיו לוחות לגבי כל פרי). מהחצי השני של השנה, סדר העדיפויות הוא אוצר בית דין, היתר מכירה, ורק אם אין -  פירות נכרים מחו"ל או מהארץ (לפי סדר זה).

ירקות: בתחילת השנה (כל עוד אין בעיית ספיחים, על פי לוחות שיתפרסמו לכל ירק) - סדר העדיפויות זהה לזה של הפירות (אוצר בי"ד, ירקות קפואים או מאחסון, מצע מנותק, היתר מכירה).

בהמשך השנה (כשיש בעיה של ספיחים) סדר העדיפויות הוא: ירקות קפואים או מאחסון; מצע מנותק; ירקות נכרים מיבוא; ירקות היתר מכירה מגוש קטיף או הערבה הדרומית; ירקות היתר מכירה שנזרעו זריעה מוקדמת; ירקות היתר מכירה שנזרעו ע"י נכרים או בגרמא. אם אי אפשר לנהוג כאחד הפתרונות הנ"ל (כאמור לעיל, רצוי להשקיע מאמצים וכסף כדי לנהוג כאחד מהם), נראה שיש מקום להקל לקנות ירקות נכרים מהארץ (בכמות מצומצמת) ואחר כך היתר מכירה רגיל. מי שמעדיף היתר מכירה על ירקות נכרים מהארץ - יש לו על מה לסמוך.

פירות וירקות מ"אוצר הארץ" משווקים על פי סדר עדיפויות דומה לסדר העדיפויות שפורט לעיל, ולכן ניתן לקנות מהם כל השנה ללא חשש.

פרחים: רצוי לקנות ממצע מנותק וכד'. אמנם, ניתן להקל ולקנות פרחים רב-שנתיים מהיתר המכירה (ויש המקלים גם בפרחים חד-שנתיים מהיתר המכירה).

הערות:

* פרק מתוך הספר "שיעורי שביעית - מן המקורות ועד להלכה למעשה".

1          אמנם כפי שראינו, הרב קוק אמר שיש להשתדל להחמיר בקדושת שביעית גם בפירות היתר מכירה.

2          חידוש זה של הגרש"ז אוירבך נובע מנקודת הנחה שאיסור סחורה קיים רק על המוכר, והקונה עובר רק ב"לפני עיוור". כך עולה מכמה אחרונים: כפות תמרים (סוכה לט. תוספות ד"ה וליתיב), שו"ת ישועת משה (זרעים ט', א-ב), ועוד. אמנם, המקנה (קידושין נב. ד"ה המקדש בש"פ) הבין שאיסור סחורה חל גם על הקונה. כך גם לגבי מדידת פירות שביעית: הקולא נובעת מכך שהאיסור הוא רק על המוכר, וכן דעת כמה אחרונים (שו"ת אז נדברו ח"י סי' מ"ה; הלכות שביעית ז', ג). ועיין במשנת יוסף (ח"ג עמ' קכו), שכתב שהדבר תלוי בטעמים השונים של איסור מדידה.

3          יש לציין שבאיסור ספיחים יצרו חכמים מצב אבסורדי לכאורה, שהדין דאורייתא - איסור העבודה בקרקע - קל יותר מאיסור ספיחים דרבנן, וירק שעבדו בו בשמיטה מותר יותר מירק שצמח מעצמו.

4          לירקות כאלו יש יתרון כפול על ירקות היתר מכירה רגיל: 1. כאמור לעיל, הרב קוק ורוב המתירים התירו רק כאשר הזריעה היא ע"י גוי, וגם אנו, הצרכנים, צריכים לדאוג שהחקלאים יקפידו על תנאי ההיתר. 2. אחת הבעיות בהיתר המכירה היא שחלק מהחקלאים כלל אינם מתכוונים למכור את הקרקע, ומבצעים את המכירה כלאחר יד. כאשר המוכר נזקק לפעולות מעשיות הנלוות למכירה, הרי שגם המכירה עצמה מקבלת אצלו משמעות רצינית בהרבה. בדברים אלו אנו ממשיכים את דרך הנהגתו של מרן הרב קוק זצ"ל. כשפנו אליו "חובבי ציון", בטענה שהוא מחמיר מדי (אינו מתיר מלאכות דאורייתא ע"י ישראל), ענה הרב: "היישוב הוא חיי נשמתי... כשם שאנו צריכים לארץ אנו צריכים לדת, ואנו צריכים להשריש שלא תשתכח תורת שביעית מישראל..." (אזכרה, תולדות הרב, עמ' קכג).

5          לגבי ירקות גויים בארץ: אם מצמצמים בקנייה, הרי שאין כאן חיזוק משמעותי של החקלאות הנכרית בארץ. לגבי היתר מכירה: למרות שיש בעיות בהיתר כיום, כפי שביארנו, הרי שהבעיות הגדולות יותר הן מצד החקלאי. מצד הצרכן יש יותר מקום להקל, שכן גם אם יש בעיה לעשות היתר - רבים סבורים שבדיעבד ההיתר עובד, וכן הבעיה היא בעיקר ספק ספיחים, וזהו ספק דרבנן. ועיין במעדני ארץ (שביעית הערות סימן ז'), שכותב שאם אדם הלך ושאל רב בנושא מסוים והלה החמיר ואח"כ הלך לאחר והקל - הרי שאם יחזור אל הרב הראשון ויספר לו, צריך הרב לומר לו שעליו להקל, כי הרב השני מקל, וספק דרבנן לקולא. אמנם, כפי שציינו למעלה, ראוי לעשות מאמצים ולא לסמוך על ההיתר בירקות שיש בהם בעיה של ספיחים.

6 ייתכן שיש מקום להקל גם בפרחים חד-שנתיים, כיוון שיש הסבורים שבפרחים אין איסור ספיחים, וכן יש הסוברים שגם אם יש איסור ספיחים - האיסור הוא רק באכילה ולא בהנאה.