הקרבת הפסח לשמו

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף ס', הקרבת הפסח לשמו

הסוגיה בדפים נ"ט-ס' עוסקת בהקרבת הפסח לשמו. משמעות הקרבה לשמה היא, שבשעת ההקרבה המקריב מודע לייעודו של הקורבן. המשנה הראשונה במסכת זבחים קובעת שזבח שנזבח שלא לשמו כשר בדיעבד, למעט שני יוצאי דופן: קורבן פסח, וקורבן חטאת.

באשר לקורבן חטאת, הדברים ברורים. לקורבן זה מטרה ברורה - לכפר על חטא מסוים. אם המקריב איננו מודע למטרה זו, הקורבן אינו ממלא את ייעודו. בניגוד לקורבנות העולה והשלמים, המבטאים מערכת כללית יותר של עמידת האדם לפני ריבונו של עולם, קורבן החטאת מוכוון מטרה, וחובה להקריבו לשמו.

החידוש שבאותה משנה, אשר מורחב יותר בסוגייתנו הוא שגם את קורבן הפסח יש להקריב לשמו. הגמרא להלן בדף ס"ב מסבירה:

"דאמר קרא: "ואמרתם זבח פסח הוא" - הוא בהוייתו, לא הוא לשום אחרים, ולא אחרים לשמו".

הגמרא מתמקדת במילה "הוא", אך נראה שניתן ללמוד על הדברים מן ההקשר כולו:

"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל ... "

קורבן הפסח הוא מסר לדורות הבאים, זו "העבודה" שאותה יש להעביר לבנים ולבני הבנים. הקרבת קורבן הפסח בלא מודעות פוסלת אותו, שכן כל עניינו של קורבן זה הוא במשמעות שייחסה לו תורה, ובתפקיד שהוא ממלא בהנחלת מורשת ישראל.

לגבי עצם הפסול בקורבן שהוקרב שלא לשמו, העלה הגרי"ז מבריסק שתי הבנות יסוד. ההבנה הפשוטה היא שפסול שלא לשמה הוא פסול של חיסרון והעדר - הדרישה שההקרבה תהיה "לשמה" היא דרישה חיובית המגדירה ומעצבת את הקורבן, ובהעדר לשמה הקורבן חסר את אחד ממרכיביו הבסיסיים ביותר, ומשום כך הוא פסול. אמנם, בניגוד לתפיסה זו, הגרי"ז מציע הבנה אחרת, אשר במסגרתה מחשבת שלא לשמה מתפקדת גם כפוסל חיובי, ולא רק כהעדר של דרישה כלשהי. הגרי"ז מביא הוכחות שונות לדבריו, ובין היתר מצטט את פסק הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ג הלכה א'):

"שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן".

מחשבת המקום ומחשבת הזמן מהוות גורמים לפסול - המקריב מתכנן לאכול מן הבשר או לזרוק את האדם במקום או בזמן בלתי מתאימים, ובכך פוסל את הקורבן. הרמב"ם רואה גם במחשבת "שינוי השם", דהיינו מחשבת שלא לשמה, גורם ש"פוסל" את הקורבן: לא רק חיסרון יש כאן, אלא גם פסול חיובי.

חקירת הגרי"ז קשורה לשאלה מרכזית נוספת שנידונה בגמרא בדף ס' עמוד ב' והיא שאלת "סתמא לשמה". הגמרא מניחה בפשטות, שכל קורבן עומד להקרבה לשמו עד שיוכח אחרת. על פי ההבנה הראשונה המוצעת, פסול שלא לשמה הוא פסול של חיסרון והעדר, ואת אותו חיסרון הייתה אמורה למלא עובדת "סתמא לשמה". מעצם ההתלבטות, טוען הגרי"ז, מחייבת להסיק שבהכרח יש לייחס לדין שלא לשמה גם מימד מסוים של פוסל חיובי, הפוגע בקורבן על אף שסתמו עומד להקרבה לשמה.

הרב אביהוד שורץ