הרב הוטנר ועולמו הפנימי של האדם הדתי
בשונה מרוב ראשי הישיבות המודרניים, תרומתו החשובה ביותר של הרב הוטנר לתורה הייתה בתחום ההגות היהודית ולא בגמרא ובהלכה. בדפי הפתיחה של 'פחד יצחק' מתאר הרב הוטנר את כתביו כ"דברי תורה בהלכות דעות וחובות הלבבות". הביטוי הראשון רומז לשם שנתן הרמב"ם לחטיבה במשנה תורה, שעוסקת באופי וצמיחה מוסרית. 'חובות הלבבות' רומז לעבודתו של רבנו בחיי אבן פקודה שהנגיד בינן לבין 'חובות האיברים'. בחירת המילים של הרב הוטנר ממקמת את עבודתו במסורת של יצירות הגותיות יהודיות קלאסיות מימי הביניים הבוחנות את אופיו וחייו הפנימיים של האדם הדתי.
הקדמה, המופיעה בתחילתו של כל כרך של 'פחד יצחק', מתייחסת להבדל בין לימוד החוק היהודי ללימוד "הלכות דעות וחובות הלבבות". הרב הוטנר טוען שהדרך מלימוד לקיום שונה כאשר אנו לומדים על חובות הלב. כשם שבעולם הגשמי אור נע מהר יותר מישויות חומריות יותר, כך גם בעולם הרוח, מצוות הקרובות לעולם הרוח המופשט פועלות במהירות גדולה יותר. לכן כאשר אנו לומדים את הלכות סוכה או ציצית, לוקח זמן ללימוד להשפיע על הפעולות הגופניות שלנו; ולעומת זאת, כשאנו לומדים על מצוות הנוגעות למחויבויות השכל והלב, אנו עוברים מיד מלימוד לקיום.
מבוא זה חושף את מודעותו של הרב הוטנר לכך שהוא פותח במפעל פרשני וניתוחי, שנבדל מחיבורים על החוק היהודי, ושנושא זה דורש גישה מיוחדת. כאשר אנו עוסקים בעולם הדתי הפנימי של אדם על הלימוד להשפיע באופן מידי על הקיום המתבטא במצבנו האינטלקטואלי והרגשי.
כפי הנראה, לאחד מתלמידיו של הרב הוטנר היה קשה להעריך חלקים מתרומתו. הוא כתב לרב הוטנר מכתב, ובו טען שחלק מהניתוח ב'פחד יצחק' על חנוכה אינו תורם לאהבת ה' ויראת שמיים. תגובתו של הרב הוטנר מצטטת את הספרי: "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" (ספרי דברים מט). התורה מגלה את מצוות ה' המגולמות בהלכה ואת דרכי ה' כפי שהן מוסברות לנו באגדה. המדרש רומז שהאגדה במיוחד מובילה לדבקות בה' יתברך. הרב הוטנר גורס שהניתוח שלו, אשר את מטרתו ניסה התלמיד להבין, חוקר את דרכי ה'.
לדוגמה, מאמרים הדנים בתכונותיו הייחודיות של בית הדין של החשמונאים, זה שקבע את חנוכה כחג, משקפים את ההיסטוריה של עם ישראל ויחסיהם עם יוצרם. דבר זה מהווה לימוד של דרכי ה', אשר מקרב את האדם לה'. "כל המצמצם את עבודת האהבה ועבודת היראה בדיבורים של גן עדן וגיהנום – אין לו חלק בבית מדרשנו".[1] לפי הרב הוטנר, התעמקות ביצירת חג החנוכה ובאופייה הייחודי של תקופה היסטורית זו יניע את הנשמה הרגישה מבחינה דתית לדבקות גדלה בה'.
לקראת סיכום המכתב הרב הוטנר עוקץ את מי שאינם מעריכים זאת:
אדם הלומד בעיון ענין ב"ד של חשמונאים, ואחרי קליטת מאמר זה נפשו איננה מתרוממת בקרבו, ואין הוא מרגיש חיזוק בהתקשרות דקדושה – סימן מובהק הוא שאין נשמתו כלי למרחב האור של יראת שמים. ועליו באמת להצטמצם בגבולים של ציורים פרטיים, ועליו נאמר "מצטמק ויפה לו".[2]
יש אנשים שנהנים מלימוד הלכתי ומנושאים הגותיים פשוטים יחסית. אנשים כאלו לא ייהנו מסוג הניתוח של הרב הוטנר. מכתב זה רומז בפירוש שבעלי הבנה עמוקה יותר לא ישתייכו לקטגוריה זו. המשפט האחרון שצוטט לעיל מדגים את השימוש הנבון של הרב הוטנר בשפה. בהקשר המקורי שלו בהלכות שבת, הביטוי מתייחס לאוכל שבושל די צורכו אך משתבח עם בישול נוסף. האוכל 'מצטמק' שכן חום גורם לאוכל להתכווץ. הרב הוטנר מחיל ביטוי זה על אדם שזקוק להגבלות דתיות.
במסגרת חקירת חובות הלבבות, הרב הוטנר בוחן לעיתים קרובות את מה שהרב סולובייצ'יק כינה "קיום שבלב", הצד הפנימי של המצוות. מצוות מסוימות אינן שלמות אם חסר בהן מרכיב פנימי רגשי או הכרתי, אפילו אם הן בוצעו באופן מושלם מבחינת המעשה. בהגותו של הרב הוטנר, הציווי לאהוב את הגר הוא דוגמה מנחה. אנו עלולים לסבור שמצווה זו דורשת יחס טוב לגרים ותו לא. הרב הוטנר מתעקש שהסיבה הנכונה והמניע הנכון לאהבת הגר הם חלק מהותי מקיום המצווה.
שני גורמים אפשריים ושונים עשויים להניע את האדם לאהוב את הגר. חייו של הגר, שעזב מאחור את עולמו המוכר על משפחתו, חבריו ודתו ונכנס לחברה חדשה, שבה הוא עלול להיוותר זר, הינם קשים. ייתכן ואנו נוהגים כלפיו באהדה משום שאנו מרחמים עליו. מזווית מבט זו הגר דומה לאלמנה וליתום, אנשים נטולי כוח והשפעה הזקוקים לעזרה.
מצד שני, אנו יכולים להעריץ את הגר כאדם נעלה שעשה מעשה אצילי. אדם שמשנה את חייו באופן דרמטי וקשה למען אידיאל הראוי להערכה הגדולה ביותר. ייתכן כי גורם זה הוא המניע לאהבת הגר.
הרמב"ם כותב שאנו מצווים לאהוב את הגר ממש כשם שאנו מצווים לאהוב את ה'.[3] מדוע הרמב"ם מוסיף השוואה זו, שאינה מופיעה בדבריו על אהבת אחינו היהודים? הרב הוטנר מסביר שהרמב"ם משתמש בהשוואה זו כדי להבהיר את טבעה האמיתי של אהבת הגר. איננו אוהבים את ה' בשל היותו חלש וזקוק לעזרתנו. אנו אוהבים את טובו, קדושתו וחוכמתו. אהבת הגר צריכה לדמות לאהבת ה' בכך שתנבע מהערצה.
אף כי הרב הוטנר אינו מצטט זאת, מכתבו של הרמב"ם לעובדיה הגר מחזק פרשנות זו. עובדיה שאל את הרמב"ם שלוש שאלות, והתשובות לשתיים מהן חושפות את הערצתו של הרמב"ם לגרים. הרמב"ם קובע שעובדיה יכול להגיד "אלוקי אבותינו" בתפילה שכן גרים הם ילדיו הרוחניים של אברהם, אף אם הם אינם צאצאיו הביולוגיים. כמו כן, עובדיה התווכח עם רב מלומד על השאלה האם אסלאם הוא עבודה זרה. במהלך הוויכוח הרב קרא לעובדיה כסיל (עובדיה התגייר מאסלאם ליהדות). הרמב"ם הגיב לכך בעלבון וזעם, וקבע כי מי שעושה מעשה גבורה ומתגייר ראוי לתואר "משכיל" ולא "כסיל".[4] מכתב זה מחזק את טענתו של הרב הוטנר כי הרמב"ם הדגיש את אצילותם של הגרים.
קריאה מהפכנית של פסוק מהתנ"ך מחזקת את עמדתו של הרב הוטנר. מכך שהתורה כורכת את הגר עם היתום והאלמנה (דברים כ"ד, י"ז וכן כ"ו, י"ט) נראה שעלינו לחוש אהדה לגר בתור אדם חלש, בדומה למי שאין להם בעל או הורים. לכאורה הפסוק בדברים י', י"ח מבטא את אותו מסר: "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר...". הרב הוטנר גורס שהפסוק דווקא מבחין בין שתי קטגוריות. ה' דואג לצדק עבור היתום והאלמנה הזקוקים לכך, ואוהב את הגרים בשל בחירותיהם האציליות.[5]
הרמב"ן בבירור חולק על צורת ניתוח זו, שכן פרשנותו על התורה מדגישה את מצבו החברתי הנחות של הגר.[6] הקריאה הפשוטה של החומש תומכת ברמב"ן. התורה מצווה אותנו לא 'ללחוץ' את הגר שכן אנו היינו גרים בארץ מצרים (שמות כ"ב, כ'). התורה משתמשת באותו טיעון כדי להסביר את הציווי לאהוב את הגר (דברים י', י"ט). מן הראוי כי עם שחווה על בשרו את סבל הזרות, יהיה בעל אהדה מיוחדת לגרים. קריאה זו מחזירה אותנו לנושא אהדת הסובלים והחלשים.
הרב הוטנר טוען שפסוקים אלו מתאימים גם לעמדת הרמב"ם. נכונותו של הגר לסבול קשיים היא בדיוק מה שמוכיח את אופיו החזק והאידיאליזם שלו. יהודים צריכים להעריך מסירות כזו למטרה. בשל קדושת ישראל, היהודים נותרו אומה מובחנת במצרים וסבלו כתוצאה מכך. התורה מזכירה את עבדותנו במצרים כדי להזכיר לנו עד כמה עלינו להעריך את אלו שפותחים במסע כואב בגלל אידיאל.[7]
ניתוח זה אינו רק תרגיל בפענוח טעמי המצוות; הוא רלוונטי למציאות ההלכתית. הרב הוטנר גורס שמי שאוהב את הגר מהסיבה הלא נכונה, אינו מקיים את המצווה. הוא מצטט אחד מאחרונים שהקשה מדוע הרמב"ם מנה את אהבת הגר במניין המצוות, שהרי עלינו לאהוב את הגר בכל מקרה במסגרת הכללית של המצווה "ואהבת לרעך כמוך". במקרה מקביל לכאורה, הרמב"ם כותב שהוא אינו מונה את האיסור על הכהנים ליהנות משלל מלחמה כמצווה נפרדת, שכן איסור השתתפות בשלל כבר חל על כל שבט לוי.[8] האם איננו יכולים לטעון בדיוק באותו אופן שאהבת הגר איננה מצווה בפני עצמה, שכן היא חלק ממצווה כללית יותר? פרשנותו של הרב הוטנר פותרת קושיה זו. אנו מחויבים לאהוב את הגר בשל האצילות של בחירתו להתגייר. דבר זה משקף נושא נפרד שאינו כלול באהבת ישראל, ואינו נגזר ממנו.
הרב הוטנר מוסיף מרכיב פנימי גם למצוות ברית המילה. הוא מציין שכל ברית מילה כוללת ברכה על מעשה המילה וברכה נוספת על הכניסה לבריתו של אברהם אבינו. דבר זה מרמז על כך שהמצווה דורשת מודעות לכניסה לברית. בלי מודעות זו עצם הקיום הגופני של המצווה אינו מספיק. הניסוח ב'פחד יצחק' מדגיש את הקטגוריה של מצוות הקשורות לעולמו הפנימי של האדם: "ואף על פי שמצד היותה של מצוה זו, מצוה שיש בה תורת ברית, אין כאן שום הוספה במעשה קיום-המצוה; מכל מקום, אם חובת איברים אין כאן, חובת דעת יש כאן".
אותו רעיון חל גם על עשרת הדברות, שכן פסוק י"ג בפרק ד' של דברים מזהה את הדברות בתור ברית. המונח 'ברית' אינו יכול להתייחס לעצם הצורך לקיים את עשרת הדברות, שכן דרישה כזו צריכה להתייחס לכל תרי"ג מצוות ולא רק לעשר מתוכן. הרב הוטנר סובר שהפסוק בדברים מוסיף מודעות לכך שאנו נכנסים לברית המרוכזת סביב עשרת הדברות.[9]
הרב הוטנר חוקר ברגישות רבה באופנים המתוארים לעיל את העולם הפנימי של מצוות כמו תפילה, שמחה, אהבת ה', יראת שמיים ותשובה. באחד השיעורים הקודמים בחנו את גישת הרב הוטנר לתכליתה של הבקשה בתפילה. קטע עמוק נוסף עוסק בייחודיותה של התפילה מכל המצוות. המהר"ל גורס שנסיעה לבית כנסת רחוק מזכה את האדם בתגמול באופן שנסיעה לסוכה רחוקה אינה מזכה אותו.[10] הרב הוטנר מסביר שגם מצוות אחרות יכולות לקרב את האדם לה', אבל התפילה היא בעצם מהותה 'קרבת אלוקים'. לפיכך כאשר אדם מסיים את תפילת עמידה 'קרבת אלוקים' נמשכת עד שהוא פוסע שלוש פסיעות אחורנית. המרחק שאנו עוברים בדרך לתפילה מהווה בעצמו פעולה של 'קרבת אלוקים' ולכן אנו מעריכים במיוחד את המאמץ הכרוך בהגעה למצווה זו.[11]
ביחס לתשובה, הרב הוטנר בוחן נושאים רבים הקשורים להחלטה לא לחטוא בעתיד,[12] ומוצא שהשמחה מהותית למצוות התשובה מעבר ל'שמחה של מצווה' רגילה.[13] בדיון על 'שמחה של מצווה' הוא מבחין בין שני יהודים המקיימים את מצוות ה' מתוך שמחה. האחד מרגיש ששמחתו בשיאה משפיעה על כוחות קוסמיים. האחר מרגיש בענווה שאין לו זכות לייחס השפעה מטאפיזית כזו למעשיו, אבל מקבל את דברי חכמינו שכל מצווה מניבה תוצאות גדולות. שניהם מגיעים למעלת 'שמחה של מצווה' אבל רק השני מוסיף פן של הכנעה שמרומם את שמחתו לדרגת אצילות.[14]
השיעור הבא ימשיך לעסוק בנושא שקשור לנושא זה – יחסו של הרב הוטנר לתלמוד תורה ולתפקידם של שמחה ועונג בלימוד תורה.
[1] פחד יצחק, אגרות וכתבים, עמוד 90.
[2] שם עמוד 91.
[3] הלכות דעות ו', ד'.
[4] המכתבים מופיעים במהדורה של הרב יצחק שילת של אגרות הרמב"ם (ירושלים התשמ"ו), עמודים 323-341.
[5] פחד יצחק, פסח, מאמר ח.
[6] רמב"ן, שמות כ"ב, כ'.
[7] פחד יצחק, פסח, כט.
[8] ספר המצוות, לאו קע.
[9] פחד יצחק, שבועות, מאמר לז.
[10] נתיבות עולם נתיב העבודה, פרק ה'.
[11] פחד יצחק, ראש השנה, מאמר ה.
[12] פחד יצחק, יום הכיפורים, מאמרים יט-כ.
[13] שם מאמר ח.
[14] ספר זיכרון למרן בעל פחד יצחק זצ"ל, רשימות, כג.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)