הרב ויינברג והמדינה היהודית

  • הרב יצחק בלאו

הרב ויינברג שילב גאווה עצומה במדינה היהודית הצעירה עם אכזבה מאופייה החילוני. מדינת ישראל מילאה אותו בשמחה אך גם בכאב. מאמר שפורסם ב'סיני' ב-1958 פותח בביטוי רהוט של הרכיבים החיוביים בגישתו למדינה. בשל חשיבותה ועוצמתה של הפסקה, אני מרגיש כי מוצדק להביא כאן ציטוט ארוך:

לאדם מישראל אשר לבו לא הוקפא עוד לגמרי אין צורך להסביר את מלוא הברכה שהביאה לנו מדינת ישראל. מדינתנו זו, שנתחדשה בארץ אבות הקדומה, הביאה לעם היושב בציון תקומה ועצמאות מדינית ולנו נדחי ישראל שבארצות נכר – כבוד ותפארת. הויכוח הנולד אם יש להכיר במדינה חילונית שלא הושתתה, לצערנו הגדול, על בסיס התורה והמצות, מתנדף כעשן מול המציאות החיה והקיימת של מעצמה ממלכתית ישראלית עם מערכת בטחונית כבירה, השומרת במסירות נפש שאין דוגמתה על חיינו וחיי בנינו בפנים הארץ ועל כבודנו וזכויותנו מחוצה לה.

הארץ המחודשת קדושה היא לנו. כי מלבד קדושתה העצמית מפי אלקינו ואלקי אבותינו ומטעם המצות הקדושות התלויות בה, עוד נתקדשה בקדושת הדם העברי, בדם חלוצינו הראשונים, שהשקיעו את חלבם ודמם בביצות המלאריה הממארת, כדי ליבשן ולהפוך אותן לגני עדן פורחים ומלבלבים בשבילנו ובשביל הבאים אחרינו. היא נתקדשה בדם גבורינו לוחמי מלחמת עמנו למען כיבוש הארץ ושחרורה ולמען הקים לאומה הסחופה, הדוויה והרדופה חוף מפלט ושארית פילטה בארץ אבות. מסופקני אם יש בתוכנו מי שמוחו בריא ולבו ישר, שיעצום את עיניו מלראות את מראה הפלא, שהופיע לעינינו ושיעלה בלבו מחשבת פיגול ותועבה לזלזל בקדושת גבורים וקדושים, שמסרו את נפשם למען ה', עמו וארצו.[1]

קריאה מעמיקה של הפסקאות לעיל חושפת כי גאוותו של הרב ויינברג במדינת ישראל כוללת כמה נושאים. הוא מוקיר את העצמאות הפוליטית והכבוד שהיא מביאה. הוא מחשיב את הקשר ההיסטורי ארוך הימים שיש ליהודים עם ארצם ואת העובדה כי מדינת ישראל מאפשרת להמוני יהודים לחזור לארץ זו. בנוסף, מדינת ישראל ממלאת יהודית ברחבי העולם בגאווה ותקווה.

נקודה אחרונה זו היא בעלת משמעות מיוחדת לאור הסמיכות הכרונולוגית של הקמת המדינה לשואה. בכמה מכתבים, הרב ויינברג מדגיש כיצד המדינה היהודית מספקת את הנחמה היחידה שלו לאחר חורבן יהדות אירופה.[2] נקודה זו נעשית עוצמתית גם לאור ההקשר המודרני של ההתבוללות. בחיבור על חינוך, הרב ויינברג כותב כי המדינה היהודית משמשת כמגן נגד התבוללות. "עצם העובדה של קיום מדינתנו שלנו מעוררות בלב כל יהודי גאווה לאומית".[3]

נושא חשוב נוסף עולה מהפסקאות המצוטטות לעיל. ראינו באחד השיעורים הקודמים כמה העריך הרב ויינברג מסירות, אידיאליזם והקרבה עצמית. הרב ויינברג העריך תכונות אלו גם כאשר הופגנו על ידי חילונים מושבעים. לדעתו, אנו חייבים לשבח את מאמציהם של אלו שייבשו את הביצות ושל אלו שלחמו למען המדינה היהודית ללא קשר לאמונותיהם הדתיות. במילותיו של הרב ויינברג, כל אחד "שמוחו בריא ולבו ישר" יודה בכך.

זה יכול להסביר את הערכתו של הרב ויינברג להרצל. הוא כתב חיבור המשבח את הרצל, והציג את המנהיג הציוני כאישיות דתית שעדיין לא מצאה את דרכה חזרה אל הדת. מבחינה חיצונית, הרצל היה פוליטיקאי; בפנים, פעם לב דתי. יהודים רחשו כבוד להרצל לא בשל הופעותיו בטרקלינים האירופאיים, אלא בשל רצונו הטוב, חוסר-אנוכיותו ומסר התקווה שלו.[4] הרב ויינברג העריך אדם שהקדיש את חייו לשיפור גורלו של העם היהודי.

בו זמנית, הרב ויינברג ביטא אכזבה גדולה מאופייה הלא-דתי של המדינה היהודית. בסוף חיבור על מחשבתו של הרב הירש, הוא כותב כי מדינה אינה יכולה לשרוד אם היא משמשת אך ורק בתפקיד מנהלי; כדי לפרוח, מדינה חייבת להיות בעלת רוח מחייה. מהנחה זו נובעת דאגה בנוגע למדינה היהודית הצעירה, כיוון שהיא חסרה קשר עמוק ליהדות, הרוח הנצחית של הלאומיות היהודית. בשל חוסר ברעיונות יהודיים אותנטיים, המדינה החילונית בסופו של דבר נוטה בכיוון הרוחות הנושבות מאירופה ואמריקה.

נקודה אחרונה זו משקפת נושא חשוב נוסף במחשבתו של הרב ויינברג, מידה של בוז כלפי אידיאולוגיה יהודית שרק מחקה את זו של עמים אחרים. במכתב לדוד בן גוריון, הוא מאפיין את היהדות הרפורמית והליברלית כחסרות אמונה דתית וחוסן לאומי, וכמי שמעוותות את היהדות כדי שתמצא חן בעיני הגויים וכדי לחקות את מקבילותיהן הנוצריות. בסופו של דבר, מאמצים אלו לא הצליחו לסכור את זרם ההתבוללות או האנטישמיות. הרב ויינברג טוען כי היהדות המתקדמת נועדה לכישלון כיוון ש"החיקוי הוא מידה בזויה".[5]

אותו נושא מופיע גם במסתו של הרב ויינברג על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. בעודו בגרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים, כתב הרב ויינברג חיבורים עבור כתב העת היהודי 'ישורון', הן על אחד העם והן על ברדיצ'בסקי.[6] במהלך חיבורו על האחרון, הרב ויינברג מבקר את הספרות העברית החדשה על חוסר המקוריות שלה ועל חיקוי כותבים אירופיים. מעניין לשים לב כי הרב ויינברג מעדיף את ברדיצ'בסקי על פני אחד העם, כיוון שכתביו של זה הראשון מצביעים על נפש סוערת ומתאבקת, בעוד זה האחרון נוטש את הדת בלב קר. לא הייתה זו כפירתו של אחד העם שציערה את הרב ויינברג, אלא דווקא הטון הקר שבה הוא ביטא אותה. בחירותיו הרוחניות והמוסריות של אחד העם היו חסרות דמעות וסבל. ההעדפה לברדיצ'בסקי מתיישבת עם הדגש ששם הרב ויינברג על הקרבה עצמית וסבל.

איננו יכולים להשוות לאומיות יהודית עם זו של כל אומה אחרת, כיוון שרק הלאומיות שלנו קשורה במהותה עם חזון דתי. לאומיות אנגלית, צרפתית או גרמנית חסרה ממד דתי זה: כיוון שכך, קבוצות דתיות שונות יכולות להיות בעלות שאיפות לאומיות משותפות. כיוון שהרב ויינברג מקשר לאומיות עם ענייני גזע וייחוס, הוא מניח כי אדם אינו יכול באמת לאמץ לאום שונה לעצמו. ככל שאנגלי יעריך את צרפת, הוא לא יכול להפוך באמת לצרפתי. אולם שום דבר מזה אינו תקף לגבי הזהות הלאומית היהודית. כיוון שזהות כזו תלויה בסופו של דבר במסר הדתי שלנו, כל גוי שמתגייר מקבל את הזהות הלאומית היהודית במלואה. הרב ויינברג מצטט את עמדתו של רבי יהודה בתלמוד הירושלמי (ביכורים א, ד). כי גר יכול להביא ביכורים ולומר את ההצהרה הנלווית, כולל הקטע המקראי הרלוונטי, הכולל התייחסות ל"אָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ". ברגע שהגר נכנס בדת היהודית, הוא מזדהה באופן מלא עם האומה שלנו ועם ההיסטוריה שלה.[7]

כמובן, ניתן לקחת נקודה זו רחוק מדי. ככלות הכול, יהודי מלידה הנוטש את הדת לא מספיד את זהותו היהודית. ביחס ליהודים כאלו, הרב ויינברג כותב כי "קדושת אבותיו ואבות אבותיו חלה עליו שלא ברצונו ונגד תודעתו המשובשת".[8] אלו שנולדים לבית יהודי שומרים על מעמדם הלאומי ללא קשר לבחירות הדתיות שלהם, אך אלו המבקשים להצטרף מרחוק חייבים לאמץ את הדת שלנו.

רעיון זה עומד מאחורי תשובתו של הרב ויינברג לדוד בן גוריון. בשנות החמישים המאוחרות, ראש הממשלה דוד בן גוריון כתב לדמויות יהודיות בולטות רבות כדי לבקש עצה בנוגע לשאלת "מיהו יהודי?". כמה מחברי הממשלה רצו להעניק אזרחות ישראלית לכל גוי המעוניין בכך שלא קיבל תורה ומצוות. הרב ויינברג דחה מכל וכל רעיון זה. זהותנו הלאומית תלויה בדתנו היהודית, וקבלת האחריות של דת זו הייתה ונותרת הדרך היחידה לאימוץ זהות יהודית.[9]

לפי הרב ויינברג, מנהיגיה הפוליטיים של מדינתנו לא השתמשו בהצלחה במקורות של מסורתנו הגדולה. דיבור על מורשת יהודית וציטוט פסוקי תנ"ך אינם מהווים כשלעצמם מפגש אותנטי עם היהדות. חוסר במחויבות כלשהי לתורה והמצוות הופך ביטויים לגבי המורשת היהודית שלנו לחסרי משמעות.[10]

הרב ויינברג משווה את המצב הנוכחי של היהדות הדתית לתגובתם של הזקנים בעת השיבה מגלות בבל. אלו שזכרו את בית המקדש הראשון בכו כשראו את המקדש שנבנה זה עתה (עזרא ג, י"ב). מדוע הם בכו? הרב ויינברג טוען כי הם בוודאי שמחו בשיבת עם ישראל לארץ הקודש ובבניינו מחדש של המקדש. מצד שני, הם דאגו שמא בית המקדש השני לא ישתווה להדרו של הראשון. באופן יותר ספציפי, הם היו מודאגים שמא "תרועת השמחה והצהלה לתקומה הארצית והחמרית... תדכא את הצמאון והכוסף לתקומה רוחנית וחירות נפשית".[11] ההקבלה לחיים היהודיים של המאה העשרים ברורה. עם כל השמחה בשיבתנו הגשמית לארץ ולריבונות, ישנה עדיין סכנה כי הרוח היהודית תיוותר מוזנחת במדינה היהודית.

מכתב מ-1966 לרב שמחה עלברג, עורך 'הפרדס', מעביר את רגשותיו המעורבים של הרב ויינברג. מצד אחד, הרב ויינברג מבטא שמחה על החיים היהודיים המתחדשים במדינה היהודית. "זהו משושי בחיי שזכיתי לראות בבנינה של א"י אחרי שנות הזעם ומדורות הגיהנום שעברתי בהם. וזו לי הנחמה האחת בחיי." כאן, שמחה בהקמת המדינה ובחשיבותה לאור ההקשר ההיסטורי מוצאת ביטוי עוצמתי. מצד שני, אותו מכתב עצמו מציין כי הרב ויינברג הנחה את קהילתו לא לחגוג את יום העצמאות, והוא מזכיר שלוש התנגדויות. ראשית, גדולי ישראל כגון החזון איש והרב איסר זלמן מלצר התנגדו לחידוש זה. שנית, הרבנות הראשית בישראל אינה בעלת סמכות להחליט החלטות כאלו לגבי יהדות הגולה אלא אם כן היא מתייעצת עם העולם הרבני הרחב. ולבסוף, מדינה חילונית אינה יכולה להתערב בעניינים דתיים. הסיבה האחרונה מדגישה את אכזבתו מכך שישראל לא אימצה אופי דתי יותר.[12]

האם הדגש של הרב ויינברג על הצורך של הממשלה באידיאלים דתיים משמעותו כי חזונו כולל כפיה דתית של המדינה?

אין איש מבקש ממדינה דמוקרטית כפיה בכוח על חיי-יחיד... אבל אין זה יכול למעט את חובתה של ממשלה-לאומית לנצור את עצמאותה של התרבות-הלאומית ולקיים את אורח-החיים היהודי כאחד יסודותיה של תרבותנו זו.[13]

הוא לא הציע תיאוריה מפותחת במלואה, אולם נשמע כאילו הרב ויינברג התנגד לחקיקה הכופה על אנשים פרטיים לשמור מצוות, אך תמך בכך שהממשלה תאמץ מדיניות לאומית המשקפת את המסורת שלנו, כגון קביעת השבת כיום מנוחה.

הרב ויינברג טוען גם כי ממשלה המקדמת מסרים דתיים מסוימים אינה מפרה נורמות של חירות ודמוקרטיה. כל מדינה מבוססת על עקרונות מסוימים שאינם פתוחים לשינוי דמוקרטי. עקרונות כאלו משקפים את אופייה המהותי של המדינה; כיוון שכך, הם אינם תלויים בהצבעה כללית. לדוגמה, העברית היא השפה הלאומית של העם היהודי והממשלה לא תביא להצבעה החלטה בין עברית, אנגלית ויידיש. אותו רעיון מצדיק את נקיטת העמדה של המדינה בסוגיות דתיות.[14]

לבסוף, עלינו לשים לב לחיבור שכתב הרב ויינברג לזכרו של הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת המזרחי. הוא משבח את האידיאליזם של עמיתו המבוגר ונכונותו ללכת אחר אמונותיו גם כאשר הן יצרו קונפליקט עם עמיתיו. הרב ריינס הקים ישיבה ששילבה לימודי חול והוא שיתף פעולה עם התנועה הציונית החילונית. על אף שהמאמר אינו תומך בכל עמדותיו של הרב ריינס, הוא מראה הערכה משמעותית כלפי רב אמיץ זה.[15]

נושא זה מדגיש גם את המורכבות של עמדותיו של הרב ויינברג והקושי למקם אותו בבירור במחנה מסוים. הוא מדגיש את חשיבותה העצומה של המדינה היהודית בעודו מבקר בחריפות את אופייה החילוני. שני הנושאים עולים בעוצמה מתוך כתביו.

 



[1] לפרקים, עמ' 293 (סיני מ"ד, עמ' קכ"ז)

[2] ראו את המכתבים שפורסמו ע"י מלך שפירא ב'כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג', כרך 2, עמ' 307-308.

[3] שם, עמ' 330.

[4] שם, עמ' 298-306.

[5] לפרקים, עמ' 302.

[6] כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג, כרך ב', עמ' 264-282.

[7] לפרקים, עמ' 297-299.

[8] שם, עמ' 298.

[9] שם, עמ' 301-311.

[10] שם, עמ' 330.

[11] שם, עמ' 294.

[12] כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג, כרך ב, עמ' 308-309.

[13] לפרקים, עמ' 310.

[14] שם, עמ' 296.

[15] שם, עמ' 140-150.