הרב מרדכי ברויאר

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא[1]
שיעור מספר 31
הרב מרדכי ברויאר
 
א. מבוא
בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר-עציון, שאליו שייכת מסגרת השיעורים הנוכחית, הוא חלק מעולם רחב יותר של עיסוק אינטנסיבי בתנ"ך תוך התמקדות בפשט הפסוקים. עולם זה, הממוקד כיום סביב ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג, הושפע רבות ממורי ורבי הרב מרדכי ברויאר זצ"ל. רבים מן המורים לתנ"ך במכללת הרצוג ובבית המדרש הוירטואלי הם מתלמידיו ותלמידי תלמידיו. לא כולם כותבים ומלמדים בדיוק לפי שיטתו הפרשנית, שעליה נדבר בהמשך, אבל כולם הושפעו, במישרין או בעקיפין, מגישת הפשט שהוא עורר ולימד בשיעוריו בישיבת הר-עציון במשך למעלה משלושים שנה.
 
ב. הקדמה
תולדות חייו של הרב ברויאר
הרב ברויאר נולד בשנת תרפ"א (1921) בגרמניה. מצד סבתו, הוא נינו של הרש"ר הירש (הרב ברויאר אף כתב את התרגום העברי של פירוש הרש"ר לתורה). בגיל 12 הוא עלה עם משפחתו לארץ, למד בתיכון חורב בירושלים, ואחר כך בישיבת קול תורה ובישיבת חברון. ב-1947 היה ר"מ בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, ונשלח מטעם בני עקיבא למחנות המעצר בקפריסין. בזמן מלחמת העצמאות היה המדריך של גרעין בני עקיבא שהגן על ביריה. מ-1949 עד 1965 לימד בישיבת הדרום ברחובות, יחד עם ידידו הקרוב הרב עמיטל ועם הרב ש"ך. במשך השנים הוא לימד תנ"ך במכללת ירושלים לבנות, בישיבת הר עציון ובמוסדות נוספים. האוניברסיטה העברית העניקה לו תואר דוקטור לשם כבוד, וב-1999 הוא זכה בפרס ישראל לספרות תורנית. הרב ברויאר התגורר בשכונת בית וגן בירושלים, שם העביר שיעורי תורה וגמרא, והוא נפטר בשנת תשס"ז (2007).
תרומותיו העיקריות של הרב ברויאר
הרב ברויאר תרם תרומות משמעותיות לשלושה תחומים שונים בעולם המקרא, ובכל אחד מהם ניתן לומר שהוא חולל מהפכה. עיקר ענייננו בשיעור זה הוא בשיטתו הפרשנית, אבל נתייחס תחילה בקצרה לשני תחומי הפעילות הנוספים שלו.
התחום הראשון הוא נוסח המקרא. הרב ברויאר הוא הראשון שהוכיח בכלים מדעיים את איכותו הייחודית של 'כתר ארם צובא', כתב יד עתיק של המקרא. הוא ביסס מתודולוגיה ברורה של קביעת נוסח המקרא, על סמך כתר ארם צובא וכתבי יד קרובים לו, אשר כיום מקובלת גם בעולם הישיבות וגם בעולם האקדמי כשיטה המוסמכת לקביעה מדוייקת של נוסח המסורה. הוא יצר את הנוסח המשמש במהדורות השונות של מוסד הרב קוק (תנ"ך שלם בהוצאתם; דעת מקרא; תורת חיים), ומאוחר יותר הנוסח שלו יצא לאור גם בהוצאת חורב. לפני כעשור יצא לאור תנ"ך 'כתר ירושלים' תחת חסות האוניברסיטה העברית, שנערך והוגה על ידי תלמידו פרופ' יוסף עופר, על בסיס מהדורת חורב, על פי שיטותיו של הרב ברויאר ותוך התייעצות עמו. תנ"ך זה נחשב לנוסח המדוייק ביותר של המקרא המצוי בידינו כיום.
תחום הפעילות המקראי השני של הרב ברויאר הוא טעמי המקרא. מלבד קביעת נוסח טעמי המקרא לאורך המקרא כחלק מפעילותו בתחום נוסח המסורה, הרב ברויאר עסק גם בגילוי כללי טעמי המקרא. כמובן, חלק מן הכללים היה ידוע כבר לפניו, אך הוא שיפר וחידד אותם לכדי מערכת מורכבת ומדוייקת עד פרטי פרטים, במערכת הרגילה של הטעמים המופיעים ברוב ספרי התנ"ך (כ"א ספרים) וגם במערכת הטעמים השונה לגמרי המופיעה בספרי אמ"ת (איוב, משלי, תהלים). כללי הטעמים מתוארים בפרוטרוט בספרו 'טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת' (ירושלים תשמ"ב), ותקצירים של הכללים מופיעים בסדרת דעת מקרא בפתיחות לכרכים בראשית ותהלים.
בתחום הפרשני, התחום המקראי השלישי בו הרב ברויאר עסק, חידושו הבסיסי היה בהנחלת גישת פשט בתוך ציבור הלומדים. לפני הרב ברויאר, עד כמה שלמדו תנ"ך בעולם היהדות הדתית בכלל ובעולם הישיבות בפרט, התמקדו בעיקר בדרשות חז"ל, בדרשנות חדשה (כמו בעולם החסידות), או בניתוח ולימוד דברי הפרשנים הקלסיים (למשל שיטתה של נחמה ליבוביץ זצ"ל). הרב ברויאר לימד בישיבת הר-עציון ובמקומות אחרים, ובזכותו יש כיום לימוד רווח בישיבות המתמקד בפשט הפסוקים כבעל משמעות ראשונית עצמאית. גישה פשטית היא כמובן לא חידוש בלעדי של הרב ברויאר, אבל בפועל נראה שהלימוד הרווח של הפשט בעולם הישיבות כיום נובע מכח כחו.
 
ב. שיטת הבחינות ותורת התעודות
מלבד עצם הגישה הפשטית, הרב ברויאר חידש שיטה פרשנית ספציפית, המכונה 'שיטת הבחינות', ובה עיקר עיסוקנו בשיעור הנוכחי.
תורת התעודות
מבחינת התהוותה ההיסטורית, שיטת הבחינות התבססה על תורת התעודות של ביקורת המקרא, וכדי להבין את שיטת הבחינות, נצטרך להבין תחילה את תורת התעודות. תורת התעודות קבעה, על פי שיקולים של סגנון ושל רצף סיפורי, שהתורה ערוכה ממספר תעודות שונות שנכתבו על ידי מחברים שונים בתקופות היסטוריות שונות. החוקרים בעלי שיטה זו אף טרחו לנתח את פרקי התורה תוך זיהוי מקורו של כל פרק ופסוק. ההבדלים בין מוצאי התעודות השונות שימשו הסבר לחילופים סגנוניים, לסתירות, ולכפילויות בסיפורים ובקטעים הלכתיים בתורה. לעיתים הסיפורים משולבים זה בזה ליצירת סיפור מצורף, קטע מכאן וקטע מכאן לסירוגין. הסיפור המצורף מטשטש את נקודות המעבר מסיפור לסיפור, אבל גם משמר את הקשיים שבמעבר ביניהם ואת ההבדלים בין תכניהם.
הדוגמאות המובהקות לסתירות המבססות את המבנה הריבודי שהוצע על ידי מבקרי המקרא מצויות בספר בראשית. כך, בבראשית א' האדם נברא מראשיתו זכר ונקבה (כז) , בעוד בפרקים ב' - ג' האיש נברא תחילה ורק מאוחר יותר האישה נבנתה מצלעו. בפרק א' הצמחייה נבראה ביום השלישי (יא - יב) והאדם ביום השישי (כז - כח), בעוד בפרק ב' רק לאחר יצירת האדם ה' נטע גן והצמיח עצים (ב', ה - ט). תורת התעודות מציעה הסבר פשוט: פרק א' הוא תחילת תעודה מקורית אחת, ופרקים ב' - ג' הם פתיחת תעודה מקורית נוספת. גם בפרשת המבול יש סתירות בולטות: בפסוק אחד נאמר שבעלי החיים הטהורים יובאו "שבעה שבעה" (ז', ב), ובפסוק אחר נאמר "מן הבהמה הטהורה... שנים שנים באו אל נח את התבה זכר ונקבה" (ז', ח - ט). גם כאן תורת התעודות קובעת שמדובר בשתי תעודות שונות שנערכו יחד: התעודה הפותחת בפרק א' ממשיכה ומספרת סיפור שבו כל בעלי החיים באים שנים-שנים, בעוד התעודה הפותחת בפרקים ב' - ג' ממשיכה ומספרת סיפור שבו הטהורים באים שבעה שבעה.
תורת התעודות גם אפיינה את התעודות השונות כבעלות סגנונות שונים, המשקפים את סגנונות הכתיבה של מחבריהם. לפי תורת התעודות, התעודות נבדלות וניכרות על פי אוצר מילים שונה, תחומי עניין ועיסוק שונים, והשקפות תיאולוגיות שונות. איפיון אחד מפורסם נוגע לשמות הקב"ה המשמשים בתעודות השונות: לפי תורת התעודות, מבין שלוש התעודות הבסיסיות העומדות בבסיס ארבעת החומשים הראשונים של התורה, תעודה אחת (המכונה (J משתמשת כמעט תמיד בשם הוויה; שתי תעודות נוספות (E ו-P) משתמשות מתחילתן בשם "אלוקים" (ו"א-ל שד-י"). על פי המסופר בשתי תעודות אלה, לקראת יציאת מצרים הקב"ה גילה לראשונה את שם הוויה; ומשם ואילך תעודות אלה משתמשות בשם הוויה.
השקפת תורת התעודות יצרה, כמובן, אתגר השקפתי ופרשני עבור המאמינים בתורה מן השמים, וחייבה אותם בהתמודדות עם טענות המבקרים. בתקופה הראשונה של ההתמודדות, נעשו נסיונות לספק הסברים מקומיים עבור הכפילויות, הסתירות, והמעברים הסגנוניים השונים. הנסיון המקיף ביותר מסוג זה נעשה על ידי הרב דוד צבי הופמן בפירושיו, אשר השתדל להתמודד באופן שיטתי עם טענות המבקרים. מובן, שאוסף כזה של פירושים מקומיים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, הוא משכנע הרבה פחות מהסבר שיטתי מקיף.
שיטת הבחינות
לפני כיובל פיתח מו"ר הרב ברויאר את שיטת הבחינות.[2] התובנה היסודית של שיטת הבחינות היא שיש לקבל מתורת התעודות את המבנה הריבודי המיוחס לתורה, אלא שבמקום לראות ברבדים השונים תעודות שונות ממקורות שונים, יש לראות ברבדים אלה 'בחינות' שונות, צדדים שונים של מסר מורכב שהתורה מעבירה באופן מכוון באמצעות הריבוד הסיפורי. לפי שיטת הבחינות, הקב"ה כתב את התורה במבנה ריבודי, עם סיפורים (או קטעים הלכתיים) מקבילים, 'בחינות' שונות, שכל אחד מהם יכול לעמוד ולהקרא בפני עצמו, באופן שתתכנה סתירות וכפילויות ביניהם. מטרת המבנה הריבודי היא לבטא משמעויות ומסרים שונים. כל סיפור מביע תוכן עצמאי, שהוא חשוב כשלעצמו, ואשר יש יחס ביניהם, המביא בחלק מן המקרים לשילובם לסיפור אחד.
בהשקפת הרב ברויאר, העובדה ששיטת הבחינות נולדה מתוך תורת התעודות איננה מקרית. כאמור, תורת התעודות עמדה על הבדלים סגנוניים בין התעודות; במסגרת שיטת הבחינות, הבידול הסגנוני הוא חלק אינטגרלי של מנגנון הבחינות. ההבדלים הסגנוניים בין הבחינות משקפות את העובדה שהתורה מחקה עריכת מקורות באופן מכוון. הדרך של התורה לבטא רעיונות מורכבים הוא כתיבה באופן שייראה כאילו היו תעודות שונות ממחברים שונים, שנערכו יחד, והבידול הסגנוני תורם להצגת הדברים באופן זה. ניתוחי הבחינות של מו"ר הרב ברויאר מקבלים כמעט באופן מוחלט את המבנים המוצעים בתורת התעודות. הרב ברויאר רואה את תרומתו הפרשנית כמעט באופן בלעדי בהצעת משמעויות הבחינות, ורק לעיתים רחוקות הוא מחלק את הבחינות בשונה מתורת התעודות. כך, הרב ברויאר מזהה בחינה ארוכת-טווח אחת, אותה הוא מכנה 'בחינת שם הוויה', הפותחת בבראשית ב' - ג', ממשיכה בסיפור מבול שבו בעלי החיים הטהורים באים שבעה שבעה, ומשתמשת מתחילתה בשם הוויה. בחינה ארוכת-טווח נוספת ('בחינת שם אלוקים של הבריאה') פותחת בבראשית א', ומספרת את סיפור המבול באופן שאף בעלי החיים הטהורים באים שנים-שנים. בחינה זו משתמשת בתחילתה בשמות "אלוקים" ו"א-ל שד-י", ומיציאת מצרים ואילך (שמות ו') בשם הוויה.[3]
בעקבות התובנה היסודית של שיטת הבחינות, המכירה בסתירות סיפוריות בין בחינות שונות, עולה, כמובן, השאלה מה ארע בפועל: מהו ההיבט ההיסטורי בסיפור המקראי, והיכן ערך האמת שבתורה? כדי להתמודד עם שאלה זו, שיטת הבחינות קובעת שמשמעויות בחינות סיפוריות הן לעולם במישור של הנהגות אלוהיות שונות: כל בחינה מתארת את מה שראוי היה להתרחש על פי מידה אחת של ההנהגה האלוהית (כגון: דין, רחמים וכיוצא באלה). כל בחינה מתארת את מה שהיה ראוי להתרחש אילו העולם היה מתנהל לפי מידה אחת של ההנהגה האלוהית, וכיוון שה' מנהל את העולם בשיתוף מידות הנהגה שונות, מה שהתרחש בפועל הוא איזשהו מהלך אמצעי בין תיאורי שתי הבחינות. במילים אחרות, ערך האמת שבפשט התורה אכן מוגדר כהתאמת התיאור למתואר, אבל המתואר איננו המציאות ההיסטורית בפועל (רק צירוף הבחינות מתאים למציאות בפועל), אלא כל תיאור בכל אחת מהבחינות כשלעצמה מתאים למציאות תיאורטית שראויה הייתה להיות לולא ה' צירף גם מידה אחרת בהנהגת העולם. לתשתית היסטוריוסופית זו יש השלכות ברורות על פרשנות הבחינות: משמעויות של בחינות סיפוריות הן בהכרח במישור דרכי הנהגת ה' את העולם, שהרי כל סוג אחר של הסבר איננו יכול להשתלב בתשתית ההיסטוריוסופית של מו"ר לשיטת הבחינות בכללותה.
 
ג. שיטת הבחינות בסיפורי התורה
היישום הרווח ביותר של השיטה הוא בבחינות הארוכות לאורך החומשים הראשונים של התורה. לדעת מו"ר הרב ברויאר, שימוש הבחינות השונות בשמות שונים של הקב"ה משקף את ההבדל בין דרכי ההנהגה השונות הנוהגות בהן. שם אלוקים, שבו התורה משתמשת בסיפור מעשה בראשית (בראשית א'), משקף דרך הנהגה טבעית: הקב"ה ברא עולם של טבע, עולם המסווג לפי הקטגוריות השונות של נבראי ששת הימים והמתנהג לפי חוקיות קבועה הטבועה בו. הקב"ה חודר אל תוך העולם רק לעיתים, תוך כדי פריצת המסגרת הטבעית, ובדרך כלל הוא אינו מתגלה בתוך העולם אלא מנהיג אותו מרחוק. לעומת זאת, שם הוויה מבטא דרך הנהגה אימננטית, ניסית, שבה הקב"ה "מתהלך בגן לרוח היום" (ג', ח) ואיננו צריך לפרוץ את מסגרות הטבע כדי להתגלות. בבחינת שם אלוקים, משמעות גילוי שם הוויה לקראת יציאת מצרים (שמות, ו'; עיינו הערה 3) היא המעבר מהנהגה טבעית להנהגה ניסית כלפי ישראל. שיטת הבחינות אף טורחת לבאר את מכלול הסתירות והכפילויות בין הבחינות לאור ההבדל היסודי במשמעות ביניהן.
הרב ברויאר מבאר, לאור שיטתו, את דרכם של חז"ל במדרשיהם. לדעתו, כאשר חז"ל עומדים על סתירה הם אינם מנסים ליישב מקרא אחד עם רעהו, אלא הם באים לתאר את דרך האמצע שבין שתי הבחינות. דרך אמצע זו היא אשר ארעה בפועל כתוצאה של שיתוף ההנהגות האלוהיות השונות. כך, למשל, חז"ל מתארים שביום השלישי הדשא נברא אך נשאר מתחת לפני הקרקע, ואחרי בריאת האדם הוא צמח ונראה (חולין ס:). לדעת הרב ברויאר, תיאור זה איננו מתאים לפשט של אף בחינה: על פי דרך ההנהגה הטבעית של בחינת שם אלוקים, היה הדשא ראוי להברא לפני האדם, לפי סדר של התקדמות טבעית מן הצומח דרך החי אל המדבר; ועל פי דרך ההנהגה הניסית של בחינת שם הוויה, האדם היה ראוי להווצר תחילה, ורק לאחר מכן גן יצמח לצורכו. בפועל, הקב"ה שיתף את המידות השונות: דרך ההנהגה הטבעית באה לידי ביטוי בבריאת הדשא תחילה, מתחת לפני האדמה, ודרך ההנהגה הניסית באה לידי ביטוי בכך שה' הצמיח וגילה את הצמחייה רק אחרי יצירת האדם, עבורו.
 
ד. שיטת הבחינות בפרשיות ההלכתיות
שיטת הבחינות איננה מוגבלת לסיפורי התורה, אלא היא מתייחסת גם לפרשיות הלכתיות. בפרשיות אלה, כוחה של שיטת הבחינות הוא בכך שבנוסף לכך שהיא מבארת את הסתירות בתוך התורה עצמה, היא גם מספקת כלים להתמודדות עם סתירות בין ההלכה לבין פשוטו של מקרא. דוגמא ידועה לכך מצויה בפרשת עבד עברי: בפרשת משפטים התורה אומרת על עבד נרצע "ועבדו לעולם" (שמות כ"א, ו), ובדומה לכך גם בפרשת ראה נאמר "והיה לך עבד עולם" (דברים ט"ו, יז); לעומת זאת, בפרשת בהר התורה אומרת שעבד עברי יוצא ביובל, ואף מדגישה "לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כ"ה, מ - מב). רש"י בפרשת משפטים מצטט את מדרש חז"ל (מכילתא, שם) "מגיד שחמשים שנה קרוים עולם" ואף ראב"ע מנסה לעגן פרשנות זו, אבל אין ספק שהפשט הוא, כפי שמציין רשב"ם במקום, שעבד נרצע עובד כל ימי חייו; ואם כן ישנה סתירה בין פרשת משפטים ופרשת ראה לבין פרשת בהר. הרב ברויאר, כדרכו, איננו מנסה ליישב את הסתירה, אלא מעניק לה משמעות: בפרשות משפטים וראה התורה באה לקבוע מצווה על האדון, מצווה שעניינה שחרור העבד בשנתו השביעית, כעין מצוות שבת; ובפרשת בהר התורה באה להגביל את עבדות העבד לאדון האנושי מעיקרה, "כי עבדַי הם" (ויקרא, כ"ה, מב וְ-נה). כל פרשייה מתמקדת במה שראוי להיות לפי העקרון היסודי שהיא מביעה, כדי לבטא עקרון זה על טהרתו, ומתעלמת מרעיונות אחרים שעלולים להקהותו. משום כך בפרשות משפטים וראה התורה קובעת רק חובת שחרור של האדון כלפי העבד, שחרור שהעבד יכול 'לוותר' עליו ולהרצע, ומתעלמת מיציאה ביובל שראויה להיות לפי העקרון של פרשת בהר. וכיוון שלפי העקרון של פרשות משפטים וראה העבד לא צריך לצאת ביובל, התורה מתנסחת באופן קיצוני "ועבדו לעולם". דברי חז"ל אינם באים לפרש את פשוטו של מקרא, אלא לקבוע כיצד ההלכה מצרפת את העקרונות השונים: העבד יוצא גם בשנה השביעית אם הוא לא נרצע, וגם ביובל.[4]
חשיבות שיטת הבחינות של מו"ר הרב ברויאר איננה מצטמצמת להיותה מענה הולם לאתגר שמציבה בקורת המקרא. עיקר חשיבותה הוא בכך שהיא מספקת כלי יסודי לחשיפת מבנים ומשמעויות בתורה. הרב ברויאר נהג לומר על דרך המליצה שהוא דומה למרדכי אחר - מרדכי של מגילת אסתר: אחרי שהמן עשה עץ לתלות עליו את מרדכי, ההשגחה סבבה שעץ זה עצמו ישמש לתלות עליו את המן; כך, אחרי שבקורת המקרא הציבה קושיה על האמונה בתורה מן השמים, בא הרב מרדכי ברויאר והשתמש באותם טיעונים עצמם של ביקורת המקרא כדי להביא להבנה עמוקה יותר של תורת ה'.
 
 

[1]   שיעור זה נכתב על ידי יהודה ראק, מתלמידיו של הרב ברויאר.
[2]   המאמרים של מו"ר על אודות השיטה מרוכזים בתוך: 'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר, אלון שבות תשס"ה. יישומים של השיטה (וחלק מן המאמרים הנ"ל) בתוך: פרקי מועדות, ירושלים תשמ"ו; פרקי בראשית, אלון שבות תשנ"ט; ופרקי מקראות, אלון שבות תשס"ט.
[3]   כך אומר הקב"ה למשה בתחילת פרשת וארא (שמות, ו', ג): "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י, ושמי ה' (=שם הוויה) לא נודעתי להם". פסוק זה עומד בסתירה למקומות בספר בראשית (ט"ו, ז; כ"ח, יג) בהם ה' בפירוש אמר לאבות "אני ה' (=שם הוויה)". לפי שיטת הבחינות, פסוק זה נאמר במסגרת בחינה בה ה'לא גילה עד כה את שם הוויה.
[4]   לדוגמא יפה נוספת ראו: "אמה עבריה ושפחה חרופה", מגדים טז: