הריגת עובר

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ערכין דף ז – הריגת עובר

אחת משבע מצוות בני נח היא איסור רצח. מקור הציווי בפרשת נח (בראשית ט, ו):

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"

בגמרא (דף נז עמוד ב), מלמד רבי ישמעאל שנוכרי ההורג עובר מתחייב במיתה:

"מאי טעמיה דרבי ישמעאל? שפך דם האדם באדם דמו ישפך, איזהו אדם שהוא באדם - הוי אומר זה עובר שבמעי אמו".

כלומר, נוכרי שהורג עובר מתחייב על איסור זה במיתה, כמו שהיה מתחייב בדין אם הוא היה רוצח אדם. בשונה מדינו של נוכרי, יהודי שהרג עובר אינו מתחייב במיתה (משנה נדה ה, ג):

"תנוקת בת יום אחד מיטמאה בנדה בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה תנוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם".

מהמשנה אנו למדים שיהודי מתחייב מיתה רק בהריגת תינוק בן יום אחד (ולא עובר). וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ט, ד):

"בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל".

באופן דומה נאמר גם במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד):

"ת"ל מכה איש, מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא".

הראשונים נחלקו האם האיסור של ישראל להרוג עובר הוא מדאורייתא או מדרבנן (למי שסובר שהאסור מהתורה, יש לדון האם האיסור הוא משום רצח או משום השחתה של הגוף). מלבד דיון זה, ישנו דיון לגבי הצלת עובר בשבת, האם הוא נכלל תחת הכלל של פיקוח נפש דוחה שבת או לא.

בסוגייתנו, המשנה קובעת:

"אשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד".

על פניו, נראה שהמשנה קובעת כמי שסובר שהאיסור על יהודי להרוג עובר הוא אינו מדאורייתא. שאם לא כן, היה עלינו לומר שיש לדחות את הריגתה של האשה עד שיוולד העובר. כלומר, על אף שישנו איסור על עינוי הדין, מכל מקום בכדי להציל את העובר ידחה האיסור.

יתכן לתרץ דין זה על פי הדיון בנוגע ל'עובר ירך אמו'. בגמרא (חולין דף נח עמוד א) ישנה מחלוקת האם העובר נחשב כחלק מהאם – כאבר של האם, או שהוא נחשב כבריה נפרדת. אם נאמר שהעובר נחשב כחלק מהאם, יתכן לומר שחיוב המיתה חל למעשה גם על העובר וממילא אין כאן דין של פיקוח נפש שיבוא לדחות את הדין של עינוי הדין. אם נכונים דברינו, יתכן להבין על פי זה מדוע לא נחשבת הריגת עובר בידי יהודי כרצח, שכן מדובר בפגיעה באבר של האם ולא בהריגה ממש.

התוספות מעלים אפשרות נוספת להבין את הדברים (סנהדרין דף פ עמוד ב ד"ה עובר ירך אמו):

"היינו טעמא כיון דעד עכשיו היה חיות הולד תלוי באם הוי כאילו נגמר דין שניהם להריגה ולאו משום דהוי ירך אמו".

כלומר, מכיוון שהחיות של העובר תלויה באם, ממילא מרגע שנגזר עליה למות גם על העובר נגזר למות, ואין זה קשור לדיון האם עובר ירך אמו או לא.

הרב ירון בן צבי