התורה כחירות מן המוות

בעיון הקודם בארנו שהלומד תורה יש לו מעין חסינות ששומרת עליו לבל יוכלו להרע לו בשום אופן שהוא וכפי שכותב הזוהר בפרשת וישב קפד סביב דברי הפסוק משלי ו, כב (מתורגם): בהתהלכך תנחה אותך כמו שנאמר, בשכבך תשמור עליך בשעה שהגוף שוכב בקבר כי אז בזמן ההוא נידון הגוף בקבר והתורה מגנת עליו והקיצות היא תשיחך הוא בזמן שיקיצו מתי עולם מן העפר היא תשיחך ללמד עליך זכות. חסינות זו כאמור נובעת מן הדביקות בהקב"ה שכן התורה שהיא הגילוי היותר עליון של הקב"ה הופכת להיות חלק מעצמותו של האדם.

אולם, ניתן להוסיף על הדברים הקודמים ולומר כי התורה אינה מגנה על האדם רק בשל כך שהוא בעצם משתאב בגוף המלך הגדול הקב"ה וניצל מהביקורת המוטלת על הברואים אלא שהוא מתעלה למדרגה שלמעלה מן הטבע. הקב"ה נתן למספר כוחות לשלוט בעולם הטבעי וליצור בו תחלופה ובלאי כדין כל העולם החומרי. משום כך ניתן הכוח למלאך המוות לשלוט בכיפה ולהוציא לפועל את דין המוות לכל נברא שכך נגזר עליו. התורה הינה עץ חיים שכן היא קדמה לעולם וממילא מצויים בה כל היסודות השורשיים של המציאות שמהם היא ניזונת ומתקיימת. התחברות לשורש החיים מביאה את האדם למעלה שלמעלה מהמדריגה החומרית התלויה בזמן ומקום. למעלה מהחוקיות הטבעית הדורשת את שלה וקוצבת זמן לכל אדם ולכל נברא. הזוהר פרשת בחיי קלא, ב מוסיף ומבאר כי על ידי לימוד התורה של כל אדם הוא מתקן בכך את חטאו של אדם הראשון שלא נדבק בעץ החיים אלא עבר על מצוות ה' ובכך הכניס את שלטון הנחש הרע על כל העולם. כבר בחטא אדם הראשון נתגלה הפער בין מצוות ה' לחיים. באופן פשוט מי שאוחז בדרכה של תורה ובלימודה הרי שהוא אוחז במקור החיים ומשום כך הוא בעצם מוגן ממלאך המוות שאינו אלא תוצאה של העבירה והניכור מתורת ה'. הן אמנם מלאך המוות שולט בגופו של לומד התורה, אך נראה כי אין הוא פוגע בנשמתו שהזדככה ונצררה בצרור החיים של האין סוף האלוקי. המוות הינו כיסוי של הדבר האמיתי שהוא החיות הנצחית המפעמת אצל לומדי התורה. אין נשמתם אובדת ח"ו ונעלמת בתהומות הנשיה אלא עולה ופורחת מעל כבלי החומר כדברי הגמרא בכורות דף לא עמוד ב:

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי איפשר לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד: רבונו של עולם, יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה! דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.

זהו מה שנאמר בירושלמי ברכות ב, ד שת"ת במיתתן קרויים חיים שדברי התורה מנציחים אותם גם בעולם הזה החומרי.