התנאים לדרישה המוסרית (ו)

  • הרב אוריאל עיטם

ראינו את הנקודה שחידש מניטו אל מול תפיסות המוסר היסודיות בפילוסופיה הכללית, אף שהיא נשמעת פשוטה יחסית: מקומו של הזולת. המדד למוסריות הוא האחר. עוד נקודת מחלוקת שלו מול הגישה הדאונטולוגית של קאנט היא סביב מקור המוסר: לפי קאנט מקור המוסר הוא אוטונומי, ולפי מניטו הוא הטרונומי. כלומר, לדעת מניטו המוסר אינו נובע מהאדם עצמו אלא מחוצה לו. כך, לדבריו, בנויה היהדות – יש מצוות וערכים המחייבים את האדם מבחוץ.

 

המוסר פנימי או חיצוני?

אולם, במקום אחר בדבריו של מניטו, משתקפת גישה הפוכה לכאורה:

לפי התורה, מן הרגע שבו נזרקה נשמה בגופו של אדם הראשון, הוא הפך להיות בעל תודעה מוסרית. על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג', כ"ב), שואל רש״י: ״ומה היא יחידתו (של האדם)״? תשובתו ברורה: ״לדעת טוב ורע, מה שאין כן בבהמה וחיה״. רש״י מפרש את המילה ״כְּאַחַד״ כמיוחד. האדם מיוחד משאר הנבראים משום שהוא בעל תודעה מוסרית. ״מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע״ – הוא יודע להבחין בין הטוב לרע. אין משמעות לצו האוסר או המתיר עבור מי שאינו בעל תודעה מוסרית. לכן חשוב להדגיש שהתודעה המוסרית קיימת באדם הראשון מרגע שנזרקה בו נשמה. אז ורק אז אפשר לצוות אותו: "וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', י"ז).   (סוד מדרש התולדות ג, עמ' 191-198)

אם כן, המוסר מגיע מהאדם עצמו, וזה אף ייחודו של האדם – הוא נולד עם תודעה מוסרית שטבועה בו. מכאן משמע לכאורה שמקור המוסר הוא אוטונומי. במקום אחר כותב מניטו שעניינה של נדיבות לב הוא שהיא באה מבפנים, ואיננה ציות לחוק חיצוני. בזאת, לדבריו שם, נבדל מושג המוסר ממושג האתיקה. הרי שלא פשוט למקם את מניטו בצד המנוגד לקאנט, ולקבוע בפסקנות שלשיטתו המוסר הוא הטרונומי.

להלן נברר מה אם כן שיטתו של מניטו, ולמעשה נעסוק בשאלה רחבה יותר, שתחדד גם את עניין מקור המוסר: איזו תשתית צריכה להיות באדם כדי שיהיה אפשר לחייב אותו בדרישות מוסריות?

 

מידע חיצוני; עשייה מתוך רצון פנימי

מניטו מביא כמקור לשיטתו את הרמב"ם בשמונה פרקים. הרמב"ם טוען שם שלאדם יש בחירה חופשית בין טוב לרע. התשתית לבחירה היא קודם כל הידיעה מהו טוב ומהו רע. בנקודה זו נבדלת התורה מגישת קאנט: לפי קאנט מקור הידיעה מהו הטוב הוא אוטונומי, האדם קובע מה טוב, ואילו לפי התורה יש מערכת ערכים חיצונית שקובעת מה טוב. כלומר, מבחינת הידיעה המוסר הוא הטרונומי. כשממשיכים לשלב הבא, המעשה המוסרי על פי הידיעה, התמונה מתהפכת: לפי קאנט האדם פועל מתוך ציות לצו המוסרי, ואפילו מתנכר לעצמו, ואילו לפי התורה האדם צריך לפעול מתוך רצונו הטוב.

אלו שני מוקדים בשיטתו של קאנט שמניטו מזהה כסכנות:

תפיסה זו ייחודית לתורת ישראל. גדולי הפילוסופים מתקשים למצוא מקור רציונלי לדרישה המוסרית משום שנקודת המוצא שלהם היא שהאדם הוא מי שמגדיר את הערכים. לדידם הערכים הם אוטונומיים ולא הטרונומיים, ולכן הם מתקשים לקבוע אם יש מקום בכלל להגדיר ערכים כלשהם כמוחלטים. קושי נוסף העומד לפניהם הוא שאלת חופש האדם בעולם שנראה כולו דטרמיניסטי. אם האדם אינו חופשי, אין מקום לתבוע ממנו אחריות מוסרית כלשהי.   (שם)

המוקד הראשון הוא הסובייקטיביות של המוסר, אין ערכים חיצוניים מוחלטים שהאדם נאמן להם. זו נקודת המחלוקת הראשונה שראינו – האם מקור הידיעה מה טוב ומה רע הוא אוטונומי או הטרונומי. מוקד הסכנה השני הוא פעולה מוסרית שלא מתוך רצון, האדם מציית לצו המוסרי ולא לפנימיותו. התוצאה של שני המוקדים היא שייתכן מצב של אדם מרושע וברברי, שקובע באופן שרירותי מהו טוב – ולאחר מכן, כיוון שאין הוא פועל על פי הלב, הוא יציית באופן עיוור לחוקים המעוותים שייסד. הדוגמה לזה, כאמור בשיעור הקודם, היא הנאציזם.

 

יסודות המעשה המוסרי

מניטו משרטט את יצירת התשתית למוסר באדם. התשתית הבסיסית לידיעת הטוב והרע היא עצם הידיעה שיש טוב ורע. המצב שבו המושגים טוב ורע הם חלק מעולמו של האדם. תודעה זו קודמת לידיעה ולהבנה מה נחשב טוב ומה נחשב רע. בעלי חיים אינם מתחבטים בשאלות מוסריות, לא מפני שאינם יודעים את החוק או שלא למדו את התיאוריה של קאנט, אלא מפני שהם חסרים את עצם ההכרה במושגי הטוב והרע.

על בסיס זה, יש שלושה יסודות למוסר: ידיעת תוכן החוק המוסרי (מהו טוב ומהו רע), הרצון הטוב והבחירה החופשית.

היסוד הראשון הוא הידיעה מהו הטוב ומהו הרע, וכאמור את המידע מספקת לנו התורה. היא המגדירה לנו את מערכת הערכים ההטרונומית, שלפיה נקבע מה טוב ומה רע. עם זאת, יש רובד בסיסי יותר מהמידע הזה, והוא מידע שטבוע באדם עצמו, גם מבלי שלמד תורה. הרמב"ם (הל' מלכים ח', י"א), בדבריו על שבע מצוות בני נח, מעלה את האפשרות שבני נח יקיימו את המצוות המוטלות עליהם אך לא מכוח הציווי הא-לוהי, אלא מתוך הכרע דעתם. אם כן, יש מצוות שאדם יכול להגיע אליהן מתוך הכרע דעתו, והיינו עושים אותן גם אילו לא הייתה ניתנת תורה. הקב"ה נטע באדם את הכלים להגיע מעצמו לקומה הבסיסית של המוסר. אלא שלא די במצוות מצומצמות, במעגל הבסיסי של הערכים לבדו, וכדי לדעת את כלל המצוות – גם מה שהשכל אינו יכול להגיע אליו מעצמו – קיבלנו את התורה.

היסוד השני הוא הרצון הבסיסי ביותר: להיות טוב ולא להיות רע. הקב"ה מציב בתורה את מערכת הערכים, וכעת השאלה היא האם האדם ייענה להם, ובראש ובראשונה השאלה היא – האם רצונו להיות טוב. להיות מוסרי פירושו קודם כל לרצות להיות טוב. זה תלוי אך ורק באדם עצמו. רצונו המוסרי של האדם אינו בא מבחוץ, הוא אוטונומי לגמרי.

הרצון המוסרי אינו מופיע בבת אחת: יש באדם קונפליקטים מוסריים. פעמים רבות המעשה המוסרי לא יהיה הדבר הראשון שהוא ירצה לעשות, אבל הוא ידע שזה המעשה הטוב ולכן יעשה זאת. בתחילת דרכו של האדם יש פער בין מה שהמוסר תובע ממנו ובין הרצונות האישיים שלו. זהו מצב שבו הרצון הבסיסי להיות טוב נוכח בו, אבל מול דרישות ספציפיות, בסיטואציות ספציפיות – קשה לו ליישם את התביעה למעשה הטוב. כאן באה ההתגברות המוסרית: האדם מבין שהתביעה המוסרית מופנית כלפיו, ולכן הוא עושה זאת אף שאינו רוצה. אולם לאורך דרכו, האדם אמור להתקדם במדרגתו המוסרית, עד שכל דרישה מוסרית תהפוך לחלק מהרצון שלו. השאיפה היא להפוך מ"צדיק" ל"חסיד": לעשות את המעשה הטוב מתוך רצון פנימי והזדהות מלאה.