דילוג לתוכן העיקרי

התפילה במשנת הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל | 1

קובץ טקסט

שנינו במסכת שבת:

"רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה (= רבא ראה את רב המנונא מאריך בתפילתו), אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. והוא (רב המנונא) סבר: זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד" (שבת י.).

"חיי עולם: תורה. תפילה - צורך חיי שעה היא, לרפואה, לשלום ולמזונות" (רש"י שם).

מצד שורשיו ומקורות יניקתו השתייך הרב ז"ל, מן הסתם, למחנהו של רבא. כמובן, בנוגע למצוות התפילה במישור ההלכתי המינימלי, המענה המיוחס בגמרא לרב המנונא, "זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד", היה מוכר גם בוולוז'ין וגם בבריסק. להלכה נפסק כרבי יוחנן (שבת יא.) שהפטור המוחלט מתפילה לעוסקים בתורה מצומצם רק לרבי שמעון בר יוחאי ולשכמותו, חברים ש"תורתם אומנותם", המפנים כל זמנם לתלמוד תורה. כיוון שאינם עוסקים ב"מילי דעלמא", פטורים הם מתפילה. פרט לכך, החיוב קיים, והיה מובן מאליו גם בתורתו של הרב ז"ל.

עם זאת, במסורת זו, של בית וולוז'ין ובריסק, ערך התפילה ומעמדה - הן יחסית למיגזרים אחרים של עבודת ה', במיוחד בהשוואה לעיסוק בתלמוד תורה, והן יחסית למעמדה ומשקלה הסגולי של התפילה לפי הנורמות המקובלות - היה מצומצם למדי.

התודעה המרכזית היתה, כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה (ו', ח), שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפילה. לאמתו של דבר, אפילו לא חשבו במונחים כאלה. התפילה והתורה לא הועמדו משני צידיו של הפלס תוך התייחסות למשקלה הסגולי של מצווה זו או של חברתה. הנהירה אחר הלימוד וההיאחזות בו, נתפסו - בראש ובראשונה - במישור הערכי והקיומי. חובת השקידה ביום ובלילה, ללא הרף וללא לאות, הודגשה חזור והדגש.

חוששני שלא היו רבים שחשבו כי כדאי להסתכן בקבלת ברכתן של חסידים הראשונים עליהם מסופר בגמרא בברכות (לב:) שהיו שוהין בתפילה תשע שעות ביום, ואף-על-פי-כן "מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". לא רבים חשבו כי ניתן לסמוך על הבטחה זו. מכל מקום, ברור לי כי לא רצו בכך ולא שאפו לכך.

הסיסמה היתה "אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה". הדגש הדומיננטי הושם על קניין תורה מתוך יגיעה בה. אין ספק שמסורת זו, על היחס שבין תורה לתפילה, טבעה את חותמה על הרב ז"ל בעיקר בראשית דרכו, והשפיעה השפעה מכרעת על אורחותיו ובמידה מסויימת גם על חשיבתו.

משך תקופה ארוכה, לפחות עד סוף שנות החמישים, לא היסס הרב כלל להתפלל ביחידות כדי להפנות זמן ללימוד. זאת, מתוך הסתמכות על שיטת ר' חיים בהבנת דברי הרמב"ם לגבי הלכות תפילה בציבור. לימים, בשיעור טיפוסי על ענייני תפילה, משבא לבאר את דעת ר' יהושע בן לוי בגמרא דמגילה (כז.) "בית הכנסת - מותר לעשותו בית המדרש" (אך לא להיפך, מפני שקדושת בית המדרש גדולה מקדושת בית הכנסת), הטעים הרב שקדושת בית המדרש וייחודו אינם מותנים בהעדפת הפן השכלי וההגיוני, אלא ביתרון הלימוד על פני התפילה בזירה הקיומית עצמה. עם זאת, ברור כי התפילה תפסה מקום מרכזי למדי בעולמו הרוחני של הרב.

בראשית דרכו כמרביץ תורה זכתה אצלו התפילה לתשומת לב מיוחדת, הן בין כותלי בית מדרשו והן מעל במות ציבוריות למיניהן. עוד בחיי אביו, ר' משה ז"ל, כשהיה מכבדו לומר "שיעורי אורח" בישיבה בניו-יורק, בחר הרב לעסוק בקביעות בסוגיות ממסכת ברכות. ודומה שאין להכביר מלים בדבר המקום שתפסה מסכת זו בהרבצת התורה של הרב בהמשך דרכו. עלעול קל בקובצי שיעורי ה"יארצייט" ("שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל") יעיד על כך.

לצד הלימוד, היוותה התפילה מרכיב מרכזי ואינטנסיבי באישיותו ובעבודת ה' של הרב. מקורביו זוכרים בהתפעלות לא רק את השיעורים המבריקים אלא אף את שברון הלב, שזור הכיסופים, שליווה את עמידתו כעובד ה' העומד לפני קונו בתפילת הנעילה, או את התרוממות הרוח והעוצמה שפילחו את אמירת "נשמת כל חי" ליד שולחן ה"סדר" בליל פסח. כל השואף להבין את תורת הרב זצ"ל, משנתו והווייתו, ייאלץ אפוא לעמוד על מדוכת זיקתו לתפילה כנושא וכהוויה.

במרוצת דברי אבקש לעמוד על כמה עיקרים בהקשר זה, אם כי, כמובן, לא ניתן לדחוס לתוך שעה קלה דברים שנאמרו ושנכתבו, ובהרחבה רבה, במסגרת עיסוק בתורה והגשמתו בחיי המעשה, משך עשרות בשנים.

א.

אנו נתקלים במונח "תפילה" בשני הקשרים. האחד, נרחב יותר, כולל את תוכן ה"סידור", הנאמר בבית הכנסת. בתוכן זה כלולים קריאת התורה, ברכת כוהנים, פסוקי דזמרה, הלל, וכל כיוצא בזה.

במובן מצומצם יותר, משמש המונח "תפילה" בהקשר של תפילת "שמונה עשרה", בניגוד לחלקים אחרים. חלוקה זו מופיעה ברמב"ם, המחלק ב"משנה תורה" בין הלכות ברכות, הלכות קריאת שמע והלכות תפילה. הרב ז"ל עסק בהרחבה בשני המיגזרים, אך אנו נתמקד במוקדה הצר יותר של התפילה, בתפילת "שמונה עשרה".

גם ביחס לתפילת "שמונה עשרה" במשנתו של הרב, ניתן לדבר על שלושה מעגלים נפרדים:

המעגל האחד, עניינו בתפילה זו כשהיא לעצמה, בבדידותה.

המעגל השני, עניינו בתפילת "שמונה עשרה" כמייצגת קטיגוריה של מצוות.

במעגל השלישי נבחנת התפילה מתוך פרספקטיבה הרואה אותה כמעורה בעולם המחשבה הכללי של הרב ז"ל.

ב.

לגבי המעגל הראשון, ניתן לציין כמה יסודות שהרב חידד במסגרת לימודו. אם אשאל את עצמי מהם הדברים שחדרו לזיכרון לגבי הדגשיו של הרב בנושא התפילה, דומני שאוכל להצביע על כמה נקודות העומדות במרכז:

ראשית, הדגש המרכזי על "בקשה". כידוע, מבנה התפילה בנוי על שבח בתחילה, הודאה לבסוף, ובקשה בתווך. הרב ז"ל חידד מאד את היסוד של ה"בקשה" כמאפיינת את התפילה. הדברים כשלעצמם אינם מפתיעים, ואולי אפילו אינם חדשים. הגמרא עצמה מכנה את התפילה בשם הנרדף "רחמי" או "תחנונים". גם התיאור המופיע בגמרא בפרק "אין עומדין" (ברכות לד.): "ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו", רואה את מרכז התפילה במימד ה"בקשה" שבה.

הרב ז"ל לא הסתפק בהדגשת עובדה זו, המתבטאת בתפילה גופה (בספרי אף הביאו שורה ארוכה של פסוקים מהתנ"ך מהם עולה מבנה זה). הרב בחן גם את שאלת הלגיטימיות של מבנה זה, ועד כמה הוא באמת מתבקש. בחינה זו נעשתה על ידו מתוך הכרת תפיסות אחרות: תפיסות מיסטיות שמרבות להבליט דווקא את עניין השבח, ותפיסות אידיאליסטיות-פילוסופיות שהתייחסו בעויינות למימד ה"בקשה" וראו בה ביטוי אגוצנטרי פסול - במקום שימלא אדם פיו שבח והלל לקדוש-ברוך-הוא, אדם דואג לענייניו שלו, "לגרמיה".

הרב דחה תפיסות אלה לחלוטין מעל פניו, ותחתיהן הדגיש, השכם והערב, שהתפילה היא אכן "תחנונים ובקשה". אצטט כמה שורות ממאמרו "רעיונות על התפילה":

"כפי שנתבאר, זקוקה התפילה גם לשבח והודאה. מכל מקום, לשדה וכוחה של התפילה צפונים בבקשה. ההלכה מעוניינת באדם הפסיכוסומטי, בגופו הממשי. אין דעתה נוחה מפירוד אכסטטי של נשמה מן הגוף בעת התפילה" ("רעיונות על התפילה", בתוך "איש ההלכה- גלוי ונסתר", עמ' 265. להלן - "רעיונות על התפילה").

נימה זו בוקעת בכמה וכמה מקומות ובהקשרים שונים. יתר על כן: הרב הדגיש את תפיסת התפילה כעמידה לפני המלך. לא רק שפיכת בקשה אלא התייחסות למעמד כשלעצמו. היבט זה מובלט במיוחד בתפילת "שמונה עשרה" לעומת היגדים אחרים שבהם אנו מתייצבים ואומרים דברים לפני הקדוש-ברוך-הוא מנקודת מוצא שונה. ביטוי לתפיסה זו ניתן בדברי הרמב"ם בהלכות תפילה לגבי "תיקון הגוף" לתפילה:

"ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים" (הלכות תפילה ה', ד).

כיוצא בו בדברי הרמב"ן שבמפורש מחלק בהקשר זה בין תפילת "שמונה עשרה" לקריאת שמע. בגמרא (עירובין סד., וראה ברכות לא.) נאמר כי "שיכור אסור בתפילה", ולא עוד, אלא שאם התפלל - תפילתו תועבה. לעומת זאת, סבור הרמב"ן כי שיכור רשאי לומר קריאת שמע, ואפשר שאף חייב בה:

"דטעמא דתפילה משום דבעי כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך ומצינו בכל מקום לכוונה חמיר דין תפילה מקריאת שמע..." (חידושי הרמב"ן, ברכות כב: ד"ה אבל).

הרמב"ן מקשר זאת לנימת הכוונה. הרב, מכל מקום, לא ראה זאת רק כתוצאה של ה"כוונה היתירה" המונעת את השיכור מלהתפלל. הרב ראה בתפילה מיפגש שעיקרו "עמידה לפני המלך", התייצבות בפני הקדוש-ברוך-הוא, פנייה ישירה אליו שביטוייה בניסוח התפילה בגוף שני נוכח. מכוח עמידה זו לפני המלך, נובע החיוב הן בכוונה יתירה והן בעמידה מפוכחת, חיוב ששיכור אינו ממלא אחריו.

הרב נהג לצטט את דברי רש"י בגמרא בברכות, שם נאמר כי לגבי קריאת שמע די לו לאדם שבשרו חשוף בכיסוי מקום הערווה, ואילו לגבי תפילה הצריכוהו "לכסות את לבו". ומסביר רש"י:

"אבל לתפילה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך" (ברכות כה. ד"ה אבל לתפילה).

הרב ראה בנימה זו של המיפגש והדו-שיח, תוך כדי התחשבות באופי הייחודי - הן זה של ה"עומד", המתפלל, והן זה של "בפני מי הוא עומד" - את המימד המרכזי של התפילה.

לחלק ב' של השיעור לחץ כאן


דברים על פה שנאמרו בערב זיכרון לגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בשנת תשנ"ו. הדברים סוכמו ונערכו על ידי אביעד הכהן, ולא עברו את ביקורת אומרם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)