התפילה במשנת הגרי`ד סולובייצ'יק זצ`ל (ב)

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

התפילה במשנת הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל (ב) / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

לצד זה, הרבה הרב לדבר על מימד נוסף בו עסק בהרחבה בשנים הראשונות בהן לימד את סוגיות התפילה. עד כמה שהדבר יישמע תמוה, הרב הרבה לדבר על הבעייתיות שבתפילה. האם בכלל ניתן, אפשר, מותר וראוי להתפלל?

נושא זה מוכר היטב מדברי חז"ל, ומדברי הראשונים בעקבותיהם, בעיקר בהקשר לדברי "שבח". הגמרא (ברכות לג:) מתארת שליח ציבור שירד לפני התיבה ואמר "האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד". משסיים, אמרו לו: וכי סיימת את כל שבחי אדונך? והרי אנו, אף אותם שלושה תארים, אלמלא אמרם משה רבינו בתורה (="האל הגדול הגבור והנורא" - דברים י', יז), ובאו אנשי כנסת הגדולה והתקינום בתפילה - לא היינו יכולים לאומרם, ואתה אמרת כל כך?

עם נקודה זו, של היסוס ונהיגת איפוק בדברי שבח, ודאי היתה דעתו של הרב נוחה. באחד משיעורי ה"יארצייט" דיבר הרב על אמירת "שיר של יום" שהגמרא בסוף מסכת סוכה (נה.) מתחבטת בו: מדוע נאמר מזמור פלוני ביום זה, ומה טעם יוחד מזמור אלמוני ליום אחר. וכי מה חשיבות יש בדבר? וכי אכפת לן אם יאמרו שני פרקים?

על יסוד דברים אלה, פיתח הרב את הבעייתיות שבאמירת ה"שבח". שמא התגובה הראוייה אמורה להיות אִלמות תוך כדי התפעלות מצד אחד, ותוך כדי התגמדות מצד שני?

במסתו על "איש ההלכה" הרחיב הרב דברים בנקודה זו של "שבח", תוך כדי עיסוקו בנושא תורת התארים כפי שהוצגה על ידי הרמב"ם ב"מורה נבוכים", שעל פיה מוטב שלא להרבות בתארים, ואם כבר מדברים בהם, ראוי לעשות כן על דרך השלילה ולא בצורה חיובית או תוך כדי מתן תאור ציורי של הקב"ה.

לדעת הרב, אכן ניתן לבוא ולבקש. ליצורי אנוש, שוכני בתי חומר, יש כל מיני רצונות, שאיפות וחסרונות, ומתוך כך מחליטים הם לעתים להתדפק על שערי שמיים, להסתער על הבריקדות שם, ולהטריח את הקב"ה שימלא כל רצונותיהם. האם מעיזים לעשות כן לפני מלך בשר ודם? לצעוק, לתבוע, לדרוש ולשאול? מהיכן העזה זו? מניין חוצפה זו כלפי שמיא?

מתוך כך, הירבה הרב לדבר על הצורך בקיומו של "מתיר" לתפילה, שיהא לה כמין רישיון. קיום "מתיר" כזה הראה הרב בכמה הלכות. כך, לדוגמה, נקבע כי בתפילת נדבה צריך אדם לחדש דבר, ולא די לו שיחזור על מה שכבר התפלל, מאחר וזהו ה"מתיר" שלו.

דוגמה אחרת נמצאה לו בשיטת הראב"ד שלפיה תפילת תשלומין ניתנת להאמר רק אם באה היא בצמוד לתפילת חובה אחרת הנאמרת בשעתה. השוכח להתפלל מנחה, למשל, יכול להשלימה בצמוד לתפילת ערבית. פתיחת שערי שמים לתפילת החובה, שהותרה למתפלל מראש בהיותו מצווה בה, מאפשרת לו לדחוק דרך הפתח גם את התפילה שחיסר בזמנה. אחרת, לא יוכל להביאה לפני קונו.

בהקשר זה ציטט הרב את הגמרא בברכות (לא.): "יכול יתפלל אדם כל היום כולו? כבר מפורש על ידי דניאל(ו' יא) 'וזמנין תלתא' ". דברי הגמרא לא היו מכוונים לכך שאדם יהא חייב להתפלל "כל היום כולו", אלא לשאלה האם מותר להתפלל כל היום.

לפי הבנת הרב ז"ל, הבעייה כאן אינה טמונה בחשש "ברכה לבטלה" אלא בעצם התעוזה והיוזמה לעמוד לפני הקב"ה כל היום כלו. לא ביטול תורה עומד כאן על הפרק, אלא עצם הרשות שאדם נוטל לעצמו לעמוד לפני ה' ולהטיח דברים בפניו. מעין גישה זו נמצאת בדברי רבי מאיר:

"לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנאמר (קהלת ה',א) 'אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני הא-להים, כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים' " (ברכות סא.).

אמנם, בחז"ל מצויים גם דברים מהם משתמעת נימה שונה. על הפסוק "גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיהו א', טו) אומר הירושלמי (תענית פ"ד ה"א): "מכאן שכל המרבה בתפילה נענה". עם זאת, הרב נטה לחדד דווקא את נימת ההימנעות מריבוי תפילה, לא רק במובן ה"כמותי", של תפילה "כל היום כולו", אלא במובן המהותי, של עצם הפנייה בבקשה לפני הקב"ה. זאת, מתוך תפיסה שהזכרתי לעיל, שלפיה עיקר תפילה אינו "שבח והודאה" אלא דווקא "בקשה".

בהקשר זה דיבר הרב על "מתירים" משני סוגים: "מתיר" אחד מצוי בתפילה עצמה. השבח הכלול בשלוש הברכות הראשונות מתיר את הבקשה. גם "סמיכת גאולה לתפילה" משמשת כעין "מתיר", וכיוצא בה אמירת פסוקי דזמרה. שלושת מבנים אלה יוצרים מעין תפילה פופולרית. מתוך צירוף רבדיה השונים של התפילה, נוצר ה"מתיר" מינה ובה.

אכן, הרב לא הסתפק בכך. לדעתו נחוץ אף עוגן הלכתי והסטורי לעמידה לפני ה'. לדעתו, לו היינו באים לבחון בעין השכל האם מותר להתפלל, לדרוש ולבקש, התשובה היתה צריכה להיות "לאו" מוחלט. ועם זאת, אנו מוצאים תקדימים לכך. "תפילות - אבות תיקנום". האבות התפללו, משה רבנו התפלל, דוד התפלל. דומה אפוא שגם אם הדבר נראה פרדוקסלי משהו, ונוגד את המסקנה אליה היינו מגיעים לו היינו מתמקדים בפן העקרוני התיאולוגי, האידיאולוגי-מחשבתי, הריהו מקובל, אפשרי ואף רצוי.

יתר על כן. אנו מצווים על התפילה:

"לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם (דברים י"א, יג) - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפילה" (תענית ב.).

בביטוי זה מקופל לא רק החיוב להתפלל אלא גם ה"מתיר" של התפילה. אלמלא החיוב לא ניתנה רשות להתפלל.

בשנת תשי"ג, השנה הראשונה שלמדתי אצל הרב ז"ל בבוסטון, עסק הרב במסגרת פרטית בלימוד מסכת ברכות. מני אז נתפשתי לענייניה, ואף נשביתי במקצת באותה תחושה של אדם העומד ותוהה: מי אנו ומה חיינו? איפה אנחנו ואיפה הקב"ה? הדברים היכו בי שורש ויתד. לימים, עלו בי פקפוקים מסויימים ורתיעה מקו חשיבה זה, ועוד יותר מחוויה זו. אמנם, מקננת בלב אותה תחושה של "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו" (איכה ג' לט), וכמאמר המדרש: די לו שהוא חי, ומעבר לזה אל יבקש דבר. "ואתחנן אל ה' ", כדברי חז"ל, הכל מתנת חינם היה. הקב"ה אינו חייב לנו דבר. עם זאת, היעלה על הדעת שהקב"ה ישתול אותנו עלי אדמות - אותנו, שכל חיינו תלויים מנגד, קרוצי בתי חומר - כשאין לנו על מי להישען אלא עליו, והצינור להגיע אליו יתברך יהא סתום ופקוק?

האמנם ייתכן קיום אנושי משמעותי, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית, ללא גישה אל אבינו שבשמיים? דומני, שבהמשך הדרך לא רק אני נרתעתי מקו מחשבה זה אלא הרב ז"ל עצמו הפחית מעט בערכו במרוצת השנים.

הרב התמודד עם נושא הבעייתיות שבתפילה גם בהמשך, גם בדברים שעל-פה וגם בדברים שבכתובים, אלא שהשאלה נתנסחה מחדש ובתשובות נשמע צליל אחר. אביא כאן רק קטע קצר שממנו עולה ובוקעת השאלה "כיצד ניתן להתפלל".

"ככל אשר יתקרב האדם אל הא-להים תוכחש הווייתו האנושית הסופית. הסופיות נבלעת באל-סופיות וגוועת בנבכיה. האדם לפעמים בורח מן הא-להים ומסתתר מפניו - "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים" (שמות ג', ו) - פן יבולע לו. עצמיות האדם ובטחונו העצמי בטלים לעומת גאון א-להים והדר תפארתו. אם כן, השאלה בוקעת ועולה: איך אפשר לתפילה שתתקיים? התפילה היא עמידה לפני ה', לפני השכינה. איך יכול האדם להימצא בנוכחותו של הא-להים מבלי לאבד את מציאותו האינדיבידואלית? " ("רעיונות על התפילה", עמ' 244).

השאלה נשאלת: "איך אפשר לתפילה שתתקיים"? אכן, סימן השאלה אינו מופנה כלפי הרשות להתפלל, הלגיטימיות שבתפילה לעומת התעוזה שבה, אלא שאלת היכולת: האם מבחינה קיומית יכול אדם לעמוד במחיצתו של הקב"ה. חרף העובדה שבהמשך הדברים (עמ' 245) הרב מזכיר את עניין ה"היתר" וה"רשות" להתפלל, העיקרון והתשובה שניתנים כאן שונים מאשר הוזכר לעיל. הרב ממשיך ואומר (שם), כי "מחשבת ההלכה עמלה הרבה כדי לתרץ שאלה זו ולמצוא היתר ורשות לבשר ודם לגשת אל יוצרו". הרב פורט את שלוש האידאות היסודיות ביהדות עליהן מבוסס ההיתר. שתי האחרונות הן התקדים של תפילת האבות, ועבודת המקדש, שאליה נשוב בהמשך הדברים. אבל האידאה הראשונה, שעליה לא דיבר הרב בשנות החמישים, היא כדלקמן:

"התפילה היא צורך חיוני לאיש הדתי. אין הוא יכול לעצור במעמקי נפשו את ההגות ואת הרגשים, את הלבטים והתלאות, את עריגותיו וכיסופיו, את יאושו ומרירותו, בקיצור - את כל העושר הרב הגנוז בתודעתו הדתית. בלימת הביטוי הליטורגי היא מן הנמנע. התפילה הכרחית היא. אי אפשר לדתיות רעננה וחיה להחזיק מעמד בלעדיה. כלומר התפילה מוצדקת היא, משום שאי אפשר להתקיים בלעדיה" (שם, עמ' 245).

אין כאן תירוץ לשאלה. יש כאן שלילת הלגיטימיות של השאלה.



[1] דברים על פה שנאמרו בערב זיכרון לגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל בשנת תשנ"ו. הדברים סוכמו ונערכו על ידי אביעד הכהן, ולא עברו את ביקורת אומרם.