דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 11

בבא קמא | דף ה ע"א | היזק שאינו ניכר

קובץ טקסט

 

דעותיהם של ר' חייא ור' אושעיא

בעקבות רשימות הנזיקין של ר' אושעיא ור' חייא מעלה הגמרא (ה.) לדיון את נושא היזק שאינו ניכר. היזק שאינו ניכר הוא מקרה שבו לא נגרם נזק פיזי אלא שבדרך אחרת ירד ערך החפץ. למשל אם אדם ניסך יין לעבודה זרה, הרי לא שינה את היין מבחינה פיזית, אך מאחר שנאסר היין בהנאה, ממילא הפסיד את כל ערכו.

הגמרא שואלת מדוע ר' אושעיא אינו מונה את המטמא, המדמע והמנסך ברשימת אבות הנזיקין בדומה לר' חייא אשר מנה אותם ברשימתו. תשובת הגמרא פשוטה היא: "מה נפשך - אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק, הא תניא ליה נזק, אי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, הוה ליה קנסא, ובקנסא לא קמיירי". דהיינו, אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק הרי הוא כלול בדין מזיק הרגיל אשר שנה ר' אושעיא. מאידך, אם אינו היזק, הרי שאף שחייב מדרבנן כמבואר בגמרא בגטין (נב.), עכ"פ חיוב זה הוא בגדר קנס, ור' אושעיא לא מנה קנסות.

כעת שבה השאלה על ר' חייא - אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק, מדוע ראה טעם למנותו בתור נזק נפרד? מכך מסיקה הגמרא בתחילה שלדעת ר' חייא, היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, ומאחר שחייב מדרבנן, מנה אותו ר' חייא כחיוב נפרד. בהמשך דוחה הגמ' כי ניתן לומר שבאמת היזק שאינו ניכר שמיה היזק אלא שמאחר ששונה הוא באופיו בכך שהוא היזק שאינו ניכר, ראה ר' חייא מקום לשנותו בפני עצמו.

תקנת חכמים לחייב על הזק שאינו ניכר

מתוך דיון הגמרא שהבאנו עולה כי למאן דאמר דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה הזק, החיוב אשר מוטל על המזיק מדרבנן הוא בגדר קנס. ניתן לחקור מהו גדרה המדויק של תקנת חכמים זו; האם חכמים תיקנו קנס מיוחד למי שמזיק בהיזק שאינו ניכר, או שמא חכמים תקנו שהמושג מזיק יהיה מורחב גם לגבי מי שמזיק בהיזק שאינו ניכר. לשאלה זו משמעויות ונפקא מינות רבות כפי שנראה לקמן.

סוגייתנו מונה שלשה מקרים שבהם מתחייב אדם על היזק שאינו ניכר: מטמא, מדמע ומנסך. במידה שנבין שחיוב היזק שאינו ניכר נובע מהגדרה חדשה של מושג נזק, הרי שחיוב זה בהכרח יהיה שייך בכל מקרה של היזק שאינו ניכר. מאידך אם נבין, שחיוב על היזק שאינו ניכר הוא קנס מיוחד שתיקנו חכמים, ייתכן יהיה לומר שבמקרים מסוימים תיקנו חכמים כן ובמקרים אחרים לא תיקנו.

הגמרא לקמן קיז. מבארת שבתחילה אמרו שרק המטמא (פירוש: המטמא תרומה) והמנסך יהיו חייבים מפני שהם אוסרים את הפירות לגמרי, אך המדמע (פירוש: מערב פירות תרומה בחולין) לא יהיה חייב מפני שלא גרם להפסד מרובה, שהרי הפירות מותרים עדיין לכהן. אם נבין שחכמים הגדירו מדרבנן היזק שאינו ניכר כנזק, חלוקה שכזאת אינה מסתברת כלל, שהרי מזיק חייב ללא שום הבדל בין אם הזיק שווה פרוטה או שווה מאה. על כורחנו יש ללמוד מגמרא זו שהיזק שאינו ניכר הוא קנס מיוחד שתיקנו חכמים, וממילא ייתכן שבתחילה תיקנו אותו רק לגבי נזקים הגורמים להפסד מרובה.

ראיה דומה יש להביא מדין אחר. בגמרא לקמן צח. מבואר שהשף מטבע של חברו פטור, מפני שלא חיסר את גוף המטבע אלא רק ביטל את צורתה, וממילא אין היא ראויה לשימוש. גם דין זה מיוסד כמובן על כך שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. הראב"ד שם שואל, שלכאורה היה לחייב את אדם זה מדרבנן, כפי שחייבו רבנן את המטמא, המדמע והמנסך. תשובתו היא שהמקרה בסוגיא שם אינו שכיח, ולא גזרו חכמים במקרים שאינם שכיחים. כמובן, גם צמצום זה של תקנת חכמים אפשרי רק במידה שנבין שחכמים תקנו תקנה מיוחדת לגבי הזק שאינו ניכר. אם נבין שחכמים שינו את הגדרת היזק שתכלול בתוכה גם היזק שאינו ניכר, הרי ודאי שלא שייך לחלק בין מקרים שכיחים למקרים שאינם שכיחים.

ניתן לשוב ולדון בשאלה הנזכרת לאור סוגייתנו. העובדה שר' חייא מנה את היזק שאינו ניכר בין אבות הנזיקין מלמדת אותנו כי בדומה לשאר נזיקין, היזק שאינו ניכר נגבה מ"מיטב". הראב"ד מסביר זאת על פי הכלל ד"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון". דבריו לכאורה מסתברים יותר במידה שנבין שחכמים הרחיבו את המושג נזק שיכלול בתוכו גם היזק שאינו ניכר, וממילא דינו יהיה כדין היזק שאינו ניכר. מאידך, אם מדובר בקנס העומד בפני עצמו, הקביעה כאן כי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון פחות מתבקשת. בהקשר זה יש לציין גם ללשונו של הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ב): "כיצד, הרי שטימא אוכלין טהורים של חבירו או שדמע פירותיו או עירב לו טיפת יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל וכן כל כיוצא בזה, שמין מה שהפסיד ומשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדרך כל המזיקין". בתוספת המילים "כדרך כל המזיקין" ייתכן שיש רמיזה שלאחר תקנת חכמים היזק שאינו ניכר הוא חלק מדין נזיקין הרגיל.

גם גוף הדיון בדעת ר' חייא האם סבור הוא שהיזק שאינו ניכר שמיה היזק או לאו שמיה היזק, נוגע לענייננו. האפשרות להבין שלדעת ר' חייא היזק שאינו ניכר שמיה היזק ובכל זאת נמנה הוא כנזק נפרד ממזיק רגיל מסתברת יותר לפי ההבנה שחכמים תקנו קנס נפרד העומד בפני עצמו ולא הרחיבו את דין תורה.

מקורות לשיעור הבא - מבנה אבות הנזיקין

הערה: מאחר שנושא זה כולל בתוכו דיונים שונים במסגרת ששת הדפים הראשונים, המקורות נפרשים על פני טווח רחב של דפים. בשיעורים הבאים עם זאת ננסה יותר להיצמד לסוגיה שאליה הגענו.

1. משנה ב.; גמרא ה. "מאי קאמר... סכסכה אבניו"

2. תוספות ה: ד"ה להלכותיהם

3. רא"ש ב"ק פ"א סימן א "הצד השווה... בדבר".

4. לקמן כח. משנה, גמרא עד "ממונו הוא"; רש"י שם ד"ה אבל; תוספות ג: ד"ה משורו; ראב"ד כח: ד"ה ורב מ"אי נמי" עד סוף הדיבור.

שאלות:

1. אילו התורה הייתה כותבת רק את בור ואב נוסף ומתוכם היינו למדים את שאר האבות, מה הייתה ההשפעה על מבנה האבות?

2. האם ניתן להציע הסבר אחר לכך שהתורה פירשה כל אב בנפרד?

3. האם יכול להיות קיים חיוב נזק שאינו מיוחס לאחד מד' אבות נזיקין?

4. כיצד ייתכן שתולדה תהיה חמורה יותר מאב?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)