ה: - מקלקל בחבורה

  • הרב יאיר קאהן

מקלקל בחבורה (ה:)

בסוגייתנו, הגמרא דנה בבעילת בתולה בשבת. הבועל את הבתולה קורע את קרום הבתולים שלה, ואם כך - נשאלת השאלה האם דבר זה מותר או אסור בשבת. הגמרא תולה שאלה זו בכמה שאלות: האם דם הבתולים מחובר לגוף האישה, או שמא הוא אגור בגופה ללא חיבור? האם האדם הבועל את הבתולה מעוניין בעשיית הפתח או ביציאת הדם? האם הלכה כר' שמעון, שדבר שאינו מתכוון - מותר, או הלכה כר' יהודה, שדבר שאינו מתכוון - אסור? האם קריעת קרום הבתולים נחשבת קלקול או תיקון?

כדי להבין סוגייה זו, יש לדון בכמה סוגיות נרחבות בהלכות שבת, כגון סוגיית "מלאכה שאינה צריכה לגופה", "דבר שאינו מתכוון", "פסיק רישא", ועוד. מובן מאליו שבמסגרת זו לא נגיע לדיון ממצה בכל הסוגיות הללו, ולכן די לנו אם נזכה תוך כדי דיבור להגדיר את המושגים הבסיסיים. ובכן, נתחיל מסוגייתנו במגמה זו.

בין "דבר שאינו מתכוון" למתעסק

"איבעיא להו: מהו לבעול בתחלה בשבת?

דם מיפקד פקיד, או חבורי מיחבר? ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד - לדם הוא צריך ושרי, או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר? ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי - הלכה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור? ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה - מקלקל הוא אצל הפתח, או מתקן הוא אצל הפתח?

איכא דאמרי: ואם תימצי לומר דם חבורי מיחבר - לדם הוא צריך ואסור, או דלמא להנאת עצמו הוא צריך ושרי? ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי - הלכה כרבי יהודה, או הלכה כר' שמעון? ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה - מקלקל בחבורה, או מתקן בחבורה הוא? ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה הוא - במקלקל הלכה כרבי יהודה או הלכה כר' שמעון?". (כתובות ה ע"ב)

לפי הלשון הראשונה בגמרא, בעילת בתולה בשבת תלויה באיסור עשיית פתח, אך אין בה בעיה של עשיית חבורה, כיוון שהדם אגור בגוף האישה ועומד לצאת ("דם מיפקד פקיד"). לפי הלשון השנייה, לעומת זאת, הדם מחובר לגוף האישה, ולכן יש להתמודד עם איסור עשיית חבורה בגופה. הגמרא קובעת כי הבועל אינו מתכוון לעשות חבורה ("להנאת עצמו הוא צריך"), ולכן לדעת ר' שמעון, הסובר שדבר שאינו מתכוון מותר - מותר לבעול בתולה בשבת. יתר על כן: אפילו לדעת ר' יהודה, הסובר שדבר שאינו מתכוון אסור, ייתכן שמותר לבעול בתולה בשבת, שכן ייתכן שהחבורה נחשבת כקלקול, ולדעת ר' יהודה - העושה חבורה ע"י קלקול פטור מחיוב ("המקלקל בחבורה פטור").

ברור מסוגייתנו, שאפילו ר' שמעון, הסובר שהמקלקל בחבורה חייב, מתיר לאדם לעשות חבורה כאשר הוא אינו מתכוון לחבורה אלא למעשה אחר (כגון לבעילה), מדין "דבר שאינו מתכוון". אמנם, מסקנה זו היא תמוהה, לאור דברי הגמרא בכריתות (יט ע"ב) הדנה בשיטת ר' שמעון:

"הואיל ומקלקל בחבורה חייב - מתעסק בחבורה חייב".

כלל נקוט בידינו: בכל מלאכות שבת - מקלקל ומתעסק פטורים, שכן "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (כריתות יט ע"ב). מהגמרא בכריתות עולה שהפטורים הרגילים בהלכות שבת אינם חלים על מלאכת חבורה לדעת ר' שמעון, ולכן מקלקל ומתעסק אסורים בחבורה. כיצד, אם כן, קובעת הגמרא בסוגייתנו שלדעת ר' שמעון מותר לעשות חבורה ללא כוונה? מדוע פטור "דבר שאינו מתכוון" נוהג גם במלאכת חבורה, ואילו הפטורים של מקלקל ומתעסק אינם נוהגים במלאכה זו?

ואכן, תוס' הקשו קושייה זו, ותירצו שקיים הבדל בין מתעסק לבין "דבר שאינו מתכוון":

"דמתעסק שמתכוין למלאכה - לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת. ומשום הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה, דמחייב רבי שמעון אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת. ולהכי תלינן ליה במקלקל, משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת.

אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה - לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר, דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין, כגון גבי כלאים, דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין כו', ותנן נמי נזיר חופף ומפספס כו'. הילכך בחבורה - נמי שרי". (כתובות ה ע"ב ד"ה את"ל)

לדעת תוס', "דבר שאינו מתכוון" אינו פטור מיוחד להלכות שבת, המבוסס על הכלל של "מלאכת מחשבת אסרה תורה". רק הפטורים המיוחדים לשבת אינם נוהגים במלאכת חבורה לדעת ר' שמעון, ולכן גם הוא מסכים שפטור "דבר שאינו מתכוון" - השייך בכל דיני התורה - נוהג גם בעשיית חבורה בשבת.

בטעם הדבר, יש להסביר שכאשר אדם עושה מלאכה בלא כוונה - מעשה העבירה אינו מתייחס אליו, כיוון שכוונתו הייתה לפעולה אחרת. מסיבה זו, "דבר שאינו מתכוון" שייך בכל דיני התורה: בנזיר שחופף את שערותיו ומשיר מהם ללא כוונה (נזיר מב ע"א), במוכר בגדים המוכר בגדי כלאיים ומודד אותם כדי להראות את גודלם (כלאים פ"ט מ"ה) ובמוהל המל תינוק וקוצץ את הבהרת שבמקום הערלה (שבת קלג ע"א). במקלקל - לעומת זאת - אין כל פגם במעשה העבירה, שהרי מקלקל חייב בכל התורה כולה והפטור בשבת נובע מכך ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה". לכן, במלאכת עשיית חבורה - שלדעת ר' שמעון לא נאמרו בה הפטורים של "מלאכת מחשבת" - אין בה פטור מקלקל, אך יש בה פטור "דבר שאינו מתכוון", השייך בכל דיני התורה.

מלאכה שאינה צריכה לגופה

לאור דברי התוס', עלינו לבחון את דינו של העושה חבורה ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה". לדעת רש"י (חגיגה י ע"ב ד"ה מלאכת מחשבת), אין חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה כיוון שהיא אינה נחשבת "מלאכת מחשבת". מסתבר, אפוא, שלדעתו חייבים לדעת ר' שמעון על חבורה שאינה צריכה לגופה. ובכל זאת, הגמרא בסנהדרין (פד ע"ב) פוטרת אדם המוציא קוץ על ידי מחט משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף על פי שמדובר במלאכת חבורה. ואכן, תוס' (שבת עה ע"א ד"ה טפי) התקשו בשאלה זו, והותירו את השאלה בתמיהה.

כדי לענות על קושיית התוספות, יש לעיין בהגדרת "מלאכה שאינה צריכה לגופה". רש"י בשבת (צג ע"ב ד"ה ור' שמעון) מגדיר שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שאינה רצויה:

"דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון".

תוספות (שבת צד ע"א ד"ה רבי שמעון פוטר) מביאים את שיטת הר"י, החולק על הגדרת רש"י:

"נראה לר"י, דמלאכה שאינה צריכה לגופה הוי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן, אלא לענין אחר. כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן - הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו".

נמצא, כי רק לדעת רש"י מלאכה שאינה צריכה לגופה אינה מלאכת מחשבת. לדעת הר"י, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא פגומה מעצם הגדרתה: התורה אסרה את המלאכות רק בגלל התוצאה שלהן, ולכן העושה את המלאכה לשם מטרה אחרת - אינו עובר על איסור המלאכה מהתורה (לדעת ר' שמעון). כמובן, תמיהת תוס' בנויה על הבנת רש"י, שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה נחשבת "מלאכת מחשבת", ולפי שיטת הר"י אין כאן קושייה כלל.

"פסיק רישא"

כפי שציינו לעיל, ר' שמעון ור' יהודה נחלקו בשאלה אם דבר שאינו מתכוון מותר או אסור. מכל מקום, אפילו ר' שמעון סבור שאם האדם עושה פעולה הגורמת בהכרח לתוצאה אסורה - הוא חייב עליה, אפילו אם לא התכוון. דין זה מפורש במקומות רבים - ר' שמעון מודה ב"פסיק רישא ולא ימות": אדם אינו יכול לחתוך את ראשה של תרנגולת, ולטעון שלא התכוון להרוג אותה. כאשר התוצאה היא הכרחית - אין פטור משום "דבר שאינו מתכוון".

והנה, הגמרא בשבת (קג ע"א) קובעת שמותר לאדם לעשות פעולה הגורמת ללא כוונה לייפוי שדה חבירו:

"תנו רבנן (בעניין שיעורי המלאכות): התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה - כמלֹא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן.
אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?...
אביי אמר:... וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: "מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות"?
לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה".

תוס' על סוגייה זו (ד"ה בארעא) כותבים שהמייפה את קרקע חבירו אינו חייב על כך מדאורייתא, כיוון שהוא אינו מעוניין בייפוי זה, והרי זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה (שהרי הוא עושה מעשה - תולש עולשין - מבלי להתכוון לתוצאה האסורה - ייפוי הקרקע), המותרת מדאורייתא לדעת ר' שמעון. לשיטת תוס', "פסיק רישא דלא ניחא ליה" זהה ל"מלאכה שאינה צריכה לגופה": בשניהם ר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב. אמנם, הרמב"ם פוסק להלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון - מותר, וכר' יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה - חייבים עליה. לפי הסבר תוס', אפוא, הוא צריך לספוק שחייבים על "פסיק רישא דלא ניחא ליה", כדין "מלאכה שאינה צריכה לגופה". כיצד, אפוא הוא יסביר את הסוגייה דלעיל?

המפרשים הסבירו, שהרמב"ם סבור כשיטת ה"ערוך", ש"פסיק רישא דלא ניחא ליה" - מותר אפילו לשיטת ר' יהודה. שיטה זו מובאת בדברי התוס' בסוגייתנו (ו ע"א ד"ה האי מסוכרייתא):

"והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק, כיון שהנסחט הולך לאיבוד, אע"ג דהוי פסיק רישיה. וכן פירש בערוך, דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה - שרי".

אם כך, נחלקו הראשונים בדין "פסיק רישא דלא ניחא ליה" לשיטת ר' יהודה: ה"ערוך" סבור שהוא מותר, ואילו תוס' סבורים שהוא אסור. מהו יסוד המחלוקת ביניהם?

בין "מלאכה שאינה צריכה לגופה" ל"דבר שאינו מתכוון"

כדי להבין זאת, עלינו לחדד את ההבדל שבין "פסיק רישא דלא ניחא ליה" לבין "מלאכה שאינה צריכה לגופה". לכאורה, בשני המקרים האדם עושה מעשה מסויים אך מתכוון לתוצאה מותרת. ההבדל ביניהם מבואר בדבריו המאירים של ה"כסף משנה" (הל' שבת א', ז):

"מצאתי כתוב: ההפרש שיש בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישיה ולא ימות הוא, דגבי פסיק רישיה - אינו מכוון למלאכה כל עיקר, אלא שהיא נעשית בהכרח. כגון: סגר פתח ביתו והיה שם צבי - שהוא לא כיון לשמירת הצבי, אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה - הוא מתכוין לגוף המלאכה, אלא שאינו מכוין לתכליתה".

נראה לפרש, שהמבצע מלאכה שאינה צריכה לגופה מתכוון לעשות את מעשה המלאכה, אך אינו מתכוון לתוצאה שהתורה קבעה לה. כך, למשל, החופר בור כדי להשתמש בעפר - מתכוון למעשה המלאכה (החפירה), אך מטרתו אינה לתוצאה שהתורה קבעה לה (עשיית הבור) אלא לעפר. ב"דבר שאינו מתכוון" - האדם אינו מתכוון כלל למעשה המלאכה, אלא למעשה אחר. הגורר ספסל ועושה חריץ בקרקע אינו מתכוון לחפור כלל, אלא רק לגרור, ומעשה המלאכה (החפירה) בא בלא כוונה. לכן, במלאכה שאינה צריכה לגופה יש בעיה בתוצאת המלאכה, אך אין פגם במעשה המלאכה. ממילא, ייתכן שמלאכה שאינה צריכה לגופה הותרה רק בשבת, שנאסרה בה רק "מלאכת מחשבת", אך בכל התורה כולה - מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה, ואילו "דבר שאינו מתכוון" מותר.

לאור דברינו, יכולים אנו להסביר את דברי התוס' בסוגייתנו (ד"ה אם תמצא לומר), הקובעים שר' יהודה מתיר לעשות מעשים בצירוף של מקלקל עם "דבר שאינו מתכוון", אף על פי שלדעתו כל אחד משני הגורמים האלו אסור מדרבנן. יש להסביר שבמקלקל - הבעיה היא בתוצאת המלאכה, ואילו ב"דבר שאינו מתכוון" - הבעיה היא במעשה המלאכה. חז"ל תיקנו (לדעת ר' יהודה) שתוצאת המלאכה לבדה אסורה ואף מעשה המלאכה לבדו אסור; אך כאשר שני הגורמים הללו מצטרפים - אין כאן לא מעשה ולא תוצאה, וממילא יש כאן היתר מוחלט.

טעם החיוב ב"פסיק רישא"

כעת, יש לברר מהו המצב ב"פסיק רישא" - אדם העושה מעשה המוביל בהכרח לעשיית מלאכה. מדוע פטורים על עשיית "דבר שאינו מתכוון" וחייבים על "פסיק רישא"? נראה, שאי אפשר לומר ש"פסיק רישא" נעשה ללא כוונה, שהרי האדם יודע שהמעשה שהוא עושה מוביל בהכרח לעשיית המלאכה, ואין הוא יכול לטעון שלא התכוון לעשייתה. הסבר זה הוא טוב ויפה, אך מצינו ר"ן (חולין לב ע"א מדפי הרי"ף), הסובר ש"פסיק רישא" באיסורי הנאה - מותר. לפי הסברנו, אדם העושה פעולה המובילה בהכרח להנאה אסורה - אינו יכול לטעון שההנאה אירעה לו בעל כרחו, ולכן הוא צריך להתחייב עליה. על כרחינו, אפוא, שהר"ן הבין את דין "פסיק רישא" בצורה שונה.

ואכן, נראה שהר"ן הבין את דין פסיק רישא באופן אחר. כאשר יש קשר הכרחי בין שני מעשים - אין מקום להבחין ביניהם, ולהלכה אין הם נחשבים אלא כמעשה אחד בעל שתי תוצאות. אם כך, כאשר אדם עושה מעשה הגורר בהכרח מלאכה אסורה - שניהם נחשבים כמעשה אחד, והאדם חייב על עשיית המלאכה. באיסורי הנאה - ייתכן שהאדם אינו חייב על אכילת המאכל האסור אלא על ההנאה ממנו, וכאשר ההנאה באה לו בדרך אגב - הוא אינו חייב[1]. אם כן, גם ב"פסיק רישא" - ההנאה אינה ישירה אלא בדרך אגב, ולכן לדעת הר"ן אין חייבים עליה.

כעת נשוב לנתח את "פסיק רישא דלא ניחא ליה": אם "פסיק רישא" נחשב כמעשה אחד שהאדם עשה באופן ישיר - הרי שאם הוא אינו מעוניין בתוצאת המלאכה, היא נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואסורה מדרבנן לשיטת ר' יהודה. שיטת ה"ערוך", ש"פסיק רישא דלא ניחא ליה" מותר אפילו לר' יהודה, מבוססת על ההבנה השנייה: ייתכן שהאדם נחשב כאילו התכוון למלאכה האסורה רק כאשר הוא מעוניין בעשייתה, אך כאשר הוא אינו מעוניין בה (אף על פי שהוא מודע לכך שהיא בלתי נמנעת) - היא נותרת בגדר "דבר שאינו מתכוון", המותרת לכתחילה.

לקראת סיום, נציין שחז"ל לא תמיד דייקו במונחים, ולעיתים כתבו "דבר שאינו מתכוון" במקום שאינו אלא "מלאכה שאינה צריכה לגופה". כך, לכאורה, עולה מהסוגייה בכריתות (כ ע"א):

"תנו רבנן: החותה גחלים בשבת - חייב חטאת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק: חייב שתים, מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות... רב אשי אמר: כגון שנתכוין לכבות והובערו מאיליהן, ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר "דבר שאין מתכוין פטור", ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר "דבר שאין מתכוין חייב".

והקשו שם תוס' (כריתות כ ע"ב ד"ה סבירא ליה): מגמרא זו משמע שלדעת ר' יהודה, דבר שאינו מתכוון אסור מדאורייתא (כפי שנאמר - "חייב שתים"). דא עקא, שהר"י סבור שלדעת ר' יהודה דבר שאינו מתכוון אסור רק מדרבנן? ותירצו:

"דהכא הוי טעמא, דמלאכה שאינו צריך לגופה. ורבי יהודה ורבי שמעון לטעמייהו. והאי דנקט טעמא ד"דבר שאינו מתכוין" - לא נצרכה, דהא מלאכה שאינו צריך לגופו הוא".

ואמנם, תמוה מדוע הגמרא קובעת שהחותה גחלים בשבת הוא דבר שאינו מתכוון, ולא מלאכה שאינה צריכה לגופה (עשיית מלאכה אסורה - חיתוי - עם כוונה לא נכונה - להדליק את האש ולא לכבותה). פשוט שהגמרא לא דייקה בלשונה, וכוונתה למלאכה שאינה צריכה לגופה. וכן מפורש בהמשך הסוגייה:

"תנו רבנן: החותה גחלים בשבת להתחמם בהם, והובערו מאיליהן - תני חדא חייב ותני אידך פטור. הדתניא חייב - קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה; והא דתנא פטור - קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

המשך הסוגייה, אם כן, עוסק בוודאות במלאכה שאינה צריכה לגופה. סביר שאף סוגיית החותה גחלים בשבת עוסקת בנושא זה, ולא בדבר שאינו מתכוון. החותה גחלים מעביר אותם ממקום למקום לשם מטרה מותרת - כדי להדליקם, ולא כדי לכבותם. מעשה זה דומה לחפירת בור לשם שימוש בעפרו, כלומר - מלאכה שאינה צריכה לגופה.

מלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה

כעת, יכולים אנו לחזור ולתרץ את הסוגייה בסנהדרין, שכתבה שלדעת ר' שמעון העושה חבורה במלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור. כזכור, שאלנו מדוע פטור "מלאכה שאינה צריכה לגופה" שייך בחבורה, והלא הפטורים של "מלאכת מחשבת" אינם שייכים בחבורה לדעת ר' שמעון!

לאור מה שביארנו, נראה פשוט שאין הגמרא שם דנה ב"מלאכה שאינה צריכה לגופה", אלא ב"פסיק רישא דלא ניחא ליה". שהרי הגמרא שם דנה באדם המוציא קוץ מבשרו. כוונתו היא להוציא קוץ, ולא לעשות חבורה, ולכן יציאת הדם היא דבר שאינו מתכוון. כיוון שיציאת הדם היא הכרחית - הרי היא "פסיק רישא דלא ניחא ליה". מעתה, כיוון שהפטור פה הוא משום "דבר שאינו מתכוון" - הרי הוא שייך גם במלאכת חבורה, שהרי הוא אינו פטור הנלמד מ"מלאכת מחשבת אסרה תורה", אלא פטור כללי בכל התורה כולה[2].

 
 

[1] עיין בגמרא בפסחים כה ע"ב, הדנה בהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו.

[2] אמנם, אין בכך לתרץ את שיטת רש"י, שכתב בסנהדרין שהגמרא עוסקת במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא בדבר שאינו מתכוון. לדבריו, יש צורך להבחין בין הפטורים השונים הנלמדים ממלאכת מחשבת.