וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת דברים
"וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר"[1]
א. הקדמה
פרשת דברים פותחת בנאומו של משה רבנו לבני ישראל לפני מותו. הכתוב מאריך מאוד בתיאור המקום שבו נשא משה רבנו את נאומו, תוך אזכור נקודות ציון רבות - במדבר, בערבה, מול סוף, וכדומה:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
(דברים, א', א).
רש"י, בשם הספרי במקום, מפרש שכל אחד מהמקומות המוזכרים בפסוק רומז על אחד מחטאי בני ישראל במהלך שנות הנדודים במדבר:
"במדבר" - לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו "במדבר"? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו "מי יתן מותנו" (שמות, ט"ז, ג)[2] וגו'.
"בערבה" - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים, בערבות מואב[3]...
על פי המדרש, אפוא, יש כאן תוכחה של משה רבנו לבני ישראל, ובתוכחה זו נעסוק בשיעור זה, לאור דבריהם של בעלי המוסר.
ב. "וחטאתי נגדי תמיד"
המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ ממיר מצביע על כך שתוכחתו של משה רבנו שונה מן התוכחה הרגילה. בדרך כלל מטרת התוכחה היא לגרום לחוטא להבין את חומרת מעשיו, כדי שיימנע ממעשה זה בעתיד. בניגוד לכך, תוכחתו של משה רבנו מתייחסת לאירועים שקרו במשך תקופת המדבר, ומן הסתם לא יישנו; ולכן יש להבין מהי מטרת תוכחה זו. כהקדמה להסבר משמעות תוכחתו של משה רבנו, ר' ירוחם מצטט את דברי המדרש על הפסוק "אלה הדברים":
..."אלה הדברים", זה שאמר הכתוב "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" (משלי, כ"ח, כג). ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר: "מוכיח" - זה משה; "אדם" אלו ישראל..."אחרי חן ימצא" - זה משה דכתיב "וגם מצאת חן בעיני" (שמות, ל"ג, יב); "ממחליק לשון" - זה בלעם, שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים.
(דברים רבה, פרשה א', אות ב).
וכך כותב ר' ירוחם בביאור דברי המדרש:[4]
מוכיח זה משה - כל ספר דברים מלא מתוכחת משה רבינו לכלל ישראל. ואין מדובר כאן אודות תוכחה על להבא, דשם היתה התוכחה על העבר, - שלא נתן להם להסיח דעת אף רגע מהחטאים, ושלא יחזיקו עצמם לזכאים. "לא בצדקתך וביושר לבבך וגו'", (להלן ט, ה) - אל תדמו בנפשכם שהנכם צדיקים, זכור ואל תשכח חטא העגל. זכור ואל תשכח חטא המרגלים. זכור ואל תשכח החטא בשטים, וכל החטאים שמנה שם היו רק ארבעה, וכבר לא הניח להם להסיח דעתם מהם אף רגע; "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (להלן ט, כד), ז"א[5] אל נא תונו את עצמכם שהנכם צדיקים! גילה להם חטאתם שיהיו יודעים תמיד מהחטא, וזהו ענין מוכיח, ועל זה נאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא. ומחליק לשון זה בלעם, כשראה את הכלל ישראל ברכם תיכף, ועל ידי זה באו לידי בחינה שלא היו במצב של "חטאתי נגדי תמיד", ומזה יצא ה"גבה לבם", ונפלו בשטים. הרי רואים אנו בזה את הסכנה הגדולה שיש בהיסח הדעת כל דהו מהחטא. ומזה מתבאר מהו ענין תוכחה, ואיזה עיקר גדול הוא בעבודת האדם. שיהיה החטא עומד תמיד לנגד עיניו, ואיזה השבת אבדה, ופקוח נפש הוא, כשאדם חוטא ואינו יודע מהחטא, ובא אחד ומגלה לו, שהוא מחיה נפשו בזה, ועל זה נאמר מוכיח אדם אחרי חן ימצא.
(דעת תורה, ירושלים, תשנ"ה, חלק ה/א, עמוד עז).
ההבדל בין משה לבין בלעם הוא בכך שמשה הוכיח את בני ישראל ולא אפשר להם להסיח דעתם מהחטא; בלעם, לעומת זאת, ברך את ישראל ושיבח אותם, ועקב כך "גבה לבם" והם חטאו בשיטים.
בספר דעת חכמה ומוסר ר' ירוחם מאריך בנושא זה, ומבסס את הרעיון הנזכר על דברי הרמב"ן בפירושו לתורה:
כ' הרמב"ן בפרשת ויקרא (ה, ה) על הפסוק והביא את אשמו:[6] והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר בענשו יתחייב להיות שמם נאבד בו מלשון האשימם וכו'. וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא. מפני זה החמיר עליו הכתוב בספיקו יותר מודאי, והצריכו איל בכסף שקלים. ואילו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא[7]...
ומתבאר מדבריו דאשם בא על זה גופא, על אי ידיעתו מהחטא, דלהכי קרבן אשם הוא חמור מחטאת משום דהחטא הכי גדול הוא אי-הידיעה מהחטא, וכיון שאשם בא על עבירה שאינו יודע כלל שחטא בה משום זה הריהו חמור ביותר. חטא שיודעים ממנו הרי ידיעת החטא עוד מביאה לידי מעלות...
(דעת חכמה ומוסר, ניו יורק, תשכ"ז, עמוד תא).
הרמב"ן מפרש שיש חומרה יתרה בקרבן אשם תלוי בגלל שאין לאדם וודאות שהוא באמת חטא. לכן לקרבן אשם צריך להביא איל בעלות מינימאלית של שני שקלים, אך קרבן חטאת, שבא על חטא וודאי, עולה פחות.
ר' ירוחם מציין שזו הייתה מעלתו המיוחדת של דוד המלך:
דהע"ה[8] אמר (תהלים נא, ה) "וחטאתי נגדי תמיד" , דהע"ה הי' לו חטא אחד, והי' הטא זה לנגדו תמיד, דבידיעת החטא הריהו בטוח ושמור, ולהפך, ריש כל מרעין הוא כשאדם אינו יודע מחטא. "אין ממנים פרנס על הצבור אלא א"כ[9] קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" (יומא כב[10]), קופה של שרצים הרי היא סגולה גדולה, שעי"ז[11] הוא כבר שמור ובטוח שכל הנהגתו תהי'[12] כתורה שלא יפיל חתיתו בארץ חיים, וכשאין קופה של שרצים וכו' - הסכנה גדולה, ואין ממנים אותו בשום אופן לפרנס על הציבור.
(שם).
לאור הדברים שהוזכרו בחשיבות התוכחה, ר' ירוחם מסכם את הנושא בהנחיה מעשית:
ומזה תצא הערה נוראה לאדם מהו "מחליק לשון', ואיך שבל עסקו של האדם וטבעו הוא להחליק לשון לעצמו ביכלתו להונות עצמו ולייחד לעצמו גדולות ונצורות מחלום בעלמא, ותכונתו הוא להחליק לשון לעצמו בגלוי ועוד יותר בסתר. ומזה יתבונן האדם בגודל ערך לימוד המוסר ועד כמה הוא הכרחי לאדם, שיסוד המוסר הוא להעמיד את האדם על חטא, לבל יהי'[13] מחליק לשון לעצמו, ובזה תלויה כל הצלחתו ואשרו...
(שם, עמוד תד).
מדברי ר' ירוחם למדנו, בעקבות המדרש, שבתוכחה מצוי סוד ההצלחה של האדם בהתקדמותו בעבודת המוסר. לכן משה רבנו זיכה את ישראל בתוכחתו, ולעומתו בלעם הרשע, ששיבח את ישראל, פגע בהם וגרם להם להיכשל בחטא.
ג. הצד השלילי של התוכחה
נקודת מבט אחרת על משמעות התוכחה אנו מוצאים בשיחה של ר' נתן צבי פינקל (הסבא מסלבודקה). שיחתו של ר' נתן צבי מתייחסת למדרש חז"ל על הפסוק "כי לא  א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (תהלים ה', ה):
וכתיב "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע" (תהילים, ה', ה)...וכן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות, היה מיחד שמו, שנאמר "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך" (ירמיה, ב', ב), אבל בדברי תוכחות כתיב "דברי ירמיהו" (ירמיה, א' א). וכן משה על כל דבור ודבור כתיב "וידבר ה'", וכשבא להוכיח כתיב "אלה הדברים" (דברים, א', א)[14].       .
(ילקוט שמעוני, שופטים, רמז ס"ב).
המדרש מעיר שבדברי התוכחה של משה ושל ירמיה ולא נזכר שם ה' בכותרת התוכחה, בניגוד לאזכרת שם ה' בכותרת של דברי הנחמה, והמדרש מסביר זאת על רקע הפסוק בתהילים "כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע". מעיר על כך ר' נתן צבי:
ומה נפלאים הדברים, הרי תכלית כל העולם היא התורה, כמו שנאמר (ירמי' לג[15]): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ודברי התוכחות שבתורה הלא הם חלק מהתורה, שאם חסרה בספר תורה אות אחת מהם, הוא נפסל כמו בשאר חלקי התורה. וכן דברי תוכחות של ירמיהו הנביא, דברי נבואה הם שציוהו הקב"ה להשמיעם לישראל, ודברים אלו לאחר חטאי הדורות הכרחיים הם גם מצד עצמם, כי הם מהוים אמצעים להביא לידי תשובה ומעשים טובים, אשר זוהי תכלית הכל, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יז[16]): "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". וכן אמרו (אבות פ"א[17]): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". וכן (קידושין מ'[18]) "גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה". ואין האדם בא לידי מעשה אלא ע"י[19] היראה, שהיא צורת כל התורה, כמו שנאמר (דברים י'[20]) "ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". התורה והיראה אחת הן ואין להפריד ביניהם, כי "אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה" (אבות פ"ג[21]). וכן כתוב: "למען תלמד ליראה", (דברים יד[22]), הרי שצורת הלימוד היא היראה, וכל מי שאין לו יראה גס תלמוד אין לו...ומה הם האמצעים המביאים לידי יראה במעשה? הוי אומר דברי תוכחות שבתורה. נמצא, איפוא, שהתוכחה היא תכלית כל התורה כולה.
ולאחר כל זה, עם כל ערכם המיוחד של דברי התוכחות בתורה, אין הקב"ה מייחד שמו עליהם, ואין כתיב כאן "וידבר ה'", אלא "אלה הדברים אשר דיבר משה", כאילו היה משה אומרם מפי עצמי ח"ו.[23] וכל כך למה? משום שהם קשורים בהרגשה של צער...
ויש להוסיף עוד, שהרי כל דברי התוכחה בפרשה זאת שבמשנה תורה לא הוזכרו אלא ברמזים קלים, כמו שפירש רש"י...הרי שדברי התוכחה נתכסו ונאמרו ברמזים דקים כאלה, ובכל זאת לא ייחד הקב"ה שמו עליהם.
(אור הצפון, ירושלים תשל"ח, עמודים נד - נה).
ר' נתן צבי מתקשה בהבנת דברי המדרש: תכלית התורה היא להביא לתיקון מעשי האדם, ובהקשר זה התוכחה היא האמצעי המרכזי להשבת האדם להתנהגות נאותה; אם כן, מדוע ה' אינו מייחד שמו על התוכחה שמביאה לתכלית של רצון התורה? התמיהה גדלה לאור העובדה שהתוכחה רק רמוזה בפסוק "אלה הדברים" (כפי שהובא במדרש בתחילת השיעור). וכך מסביר ר' נתן צבי את דברי המדרש:
אנו איננו ממצים כלל את המושג "רע" ומפרשים "רע" על דבר שהוא היפך הטוב אבל לפי המבואר הרי גם תורה שלימה, כאותן התוכחות שבמשנה תורה שבדברי הנבואה, שהם תכלית החסד ושלימות הטוב וצורת כל התורה. גם עליה נאמר: "כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", כלומר; אין הקב"ה חפץ להרשיע את בריותיו ואינו מייחד שמו על דברי תוכחה...
וכל כך למה משום שהקב"ה ברא את העולם מלא תענוגים אין קץ, והכניס בו את האדם להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, מבלי כל נדנוד של צער ואי נעימות כל שהיא, ולפיכך גם בדברי תוכחה תוך רמזים הקלים ביותר, ואף אם אין האדם מרגיש בכך ועוד מתענג עליהם, אין מודדים לו לפי הרגשתו, כי אם לפי מציאותו בתחלת יצירתו, ומכיון שלפי קנה מדה זו חסר בהם מן התענוג השלם, אין הקב"ה חפץ בזה ואינו מייחד שמו עליהם, "כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".
(שם, עמודים נה, נו)
ר' נתן צבי מחדד את הצד השלילי של התוכחה: היא גורמת צער וקושי לאדם שכלפיו היא נאמרת. לכן, למרות שיש יתרון ומעלה בתוכחה בכך שהיא מביאה לתיקון, היא לא מתאימה לרצון הקב"ה שהאדם יזכה להתענג ללא כל קושי וצער. זו הסיבה לכך שה' לא מייחד את שמו על התוכחה, למרות שהיא נזכרת רק ברמז.
           
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   משלי ו', ה.
[2]   הפסוק המלא הוא:
ויאמרו אליהם בני ישראל מי ייתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב.
עיינו גם פסוקים א - ב שם.
[3]   במדבר, כ"ה, א - ג.
[4] הוא מתייחס לתוכחה הגלויה שמופיעה בהמשך ספר דברים (ראו בהמשך דבריו), ולא למדרש שהוזכר בתחילת השיעור על הפסוק "אלה הדברים..." (דברים, א', א).
[5]   זאת אומרת.
[6]   ויקרא, ה', ו.
[7]   שישית דינר.
[8]   דוד המלך עליו השלום.
[9]   אם כן.
[10]            עמוד ב.
[11]            שעל ידי זה.
[12]            תהיה.
[13]            יהיה.
[14]            הכוונה היא להמשך הפסוק - "אלא הדברים אשר דבר משה".
[15]            פסוק כה.
[16]            עמוד א.
[17]            אבות, א', טז.
[18]            עמוד ב.
[19]            על ידי.
[20]            פסוק יב.
[21]            אבות, ג', יז.
[22]            פסוק כג.
[23]            חס וחלילה.