וְלא-תַעֲלֶה בְמַעֲלת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו | 1

בשני השיעורים האחרונים, עסקנו במשמעויות השונות של ציווי התורה לגבי מזבח אבנים "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

הציווי הבא של התורה בהקשר זה הינו האיסור לעלות למזבח על גבי מעלות. מציווי זה נובעת הלכה הקשורה במבנה המזבח, ובנושא זה נעסוק בשיעור זה.

עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות וזיקתם למזבח

מעניין לציין כי בפסוקים שלאחר מתן תורה, התורה מתייחסת  לשלושת העברות החמורות ביותר עליהם האדם נדרש למסור את נפשו: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות:

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱ-לֹהֵי כֶסֶף וֵא-לֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".

"לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ".

"וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו".

הרב הירש בפירושו לתורה בחר לבאר את משמעות המצוות שניתנו לאחר מתן תורה באופן הבא:

"כשם שייצא מן המזבח דבר הצדק והאנושיות, והם יהיו לחזון החברה המתעלה אל ה' - כן ייצא אליכם מן המזבח דבר המוסר והצניעות, הם יסודות הענין
הא-לוקי באדם, ובלעדיהם לשוא יבקשו צדק ואנושיות בקרב החברה. לא תגלה ערותך כאשר תעלה על מזבחי! 'ותשחת הארץ לפני הא-לקים ותמלא הארץ חמס' (בראשית ו', יא) - זה הנסיון הקדום ביותר והרציני ביותר בתולדות האדם.

הנה זו אחרית דבר לעשרת הדיברות. הבה ונסכמה: היא מכוונת כלפי שלוש העבירות העיקריות, החותרות תחת יחסנו אל ה', ומתן תורה בא להרחיק אותן מקרבנו ולשרש אחריהן ואחרי כל הסתעפויותיהן. הלא הן עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות; הווה אומר : העבירות החמורות ביותר בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. הפסוקים כ-כא: עבודה זרה. כב- שפיכות דמים. כג- גילוי עריות.

ה', החברה והאדם - כלפי אלה מכוונים דברי תורת ה'. אחרית דבר זו מכריזה ומודיעה לא אשר במחיצת ה' בשמים מהווה תוכן חוקת התורה, אלא יחסנו אל ה', אל זולתנו ואל עצמנו, ואף זה בלבד תוכן לשון הסמלים של המקדש ושל קדשיו. המזבח והתורה נושאי שניהם אינם אלא האדם והקמת התחום האנושי ובניינו עלי אדמות, על פי דבר ה'".

ובהשלמת דבריו מסיים הרב הירש:

"המזבח והתורה נושאי שניהם אינם אלא האדם והקמת התחום האנושי ובניינו עלי אדמות על פי דבר ה'".

מעבר להתייחסות לשלושת המצוות הללו בפני עצמן, מוצאת התורה לנכון לחזור בניסוח אחר על שלושת העברות החמורות ביותר בזיקה למזבח בדוקא. ישנה חשיבות עליונה שהן תבאנה לידי ביטוי בזיקה למזבח, המבטא יותר מכל כלי אחר במשכן ובמקדש את העלאת הארץ כלפי השמים, את הכוונת האנושי כלפי האלוקי.

בצורה דומה, מעבר לסמיכות הפיזית בין הסנהדרין למזבח הנלמדת על ידי חז"ל מהצמדת פרשת יתרו לפרשת משפטים, חז"ל דורשים בגמרא בסנהדרין כי יש בהצמדה זו גם משמעות רוחנית:

"דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונים בדין? דכתיב 'ולא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'"         (ז:).

כמו כן המדרש בשמות רבה דורש:

"מה כתיב למעלה מן העניין? ולא תעלה במעלות על מזבחי וכתיב ואלה המשפטים, מה עניין זה אצל זה? וכי ערוותן של כהנים הייתה מגולה והרי כתוב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה. אלא אמר ר' אבינא כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יהו פוסעין פסיעות גסות על גבי המזבח אלא יהו מהלכין עקב בצד גודל, כך הזהיר הקב"ה את הדיינין שלא יהו פסיעות גסות בדין"         (שמות רבה ל', ב).

גם במדרש זה ישנה הקבלה בין העליה על המזבח לאופן עשיית המשפט^[1].

כך גם מובא כאן על ידי הרב כשר בפירושו תורה שלמה:

"ולדעתי יש להוסיף רעיון שנסמכו סנהדרין למזבח, מפני שבנין מזבח כפי דיני התורה, היה מסמל התרחקות עד הקצה האחרון מג' עבירות שדינם יהרג ואל יעבור, והמה ע"ז ג"ע ושפכ"ד. א. בפסוק מזבח אדמה תעשה לי, מבואר הטעם משום שדרכם של או"ה היה לעשות דמות צורה של ע"ז באבנים, לכך נצטוו לעשות מזבח מאדמה או מאבנים שאינן גזוזות. ראה לעיל אות תקנה. ב. גילוי עריות, המצווה שלא לעלות במעלות על המזבח שלא תגלה ערותך עליו, הגם שהיו לבושים מכנסים, בכל זאת אפילו פסיעה גסה יתירה אסרה תורה, וכמה הוא המרחק מזה, לגילוי עריות ממש.  ג. שפכ"ד, מזבח שנגע בו ברזל נפסל למזבח משום שהוא מקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, ואינו בדין להרים מקצר על המאריך, מזה אפשר ללמוד איך יש להתרחק משפיכות דמים וכל אביזריה. ולכן רצתה התורה שהמזבח יהיה סמוך למושב הסנהדרין עיני העדה שעליהם לדון דיני נפשות, כדי שיהיה להם תמיד לזכרון רצון התורה שנתגלה בדיני מזבח שיתרחק האדם מן העבירות עד המדרגה הקיצונית"      (אות תקע"ד).

גם הוא מצביע על הקשר בין פרשיות המזבח אחרי מתן תורה לבין ההתרחקות עד הקצה האחרון מג' עבירות שדינם ייהרג ואל יעבור.

• מזבח אדמה או אבנים שאינן גזוזות הוא היפך עבודת אומות העולם, העושים דמות צורה של עבודה זרה באבנים.
• אף על פי שהיו לבושים במכנסיים, התורה אסרה פסיעה גסה יתירה שלא תגלה ערוות האדם על המזבח.
• מאיסור נגיעת החרב באבני המזבח יש ללמוד כמה יש להתרחק מכל שפיכת דמים וכל אביזריה.
• לפי הרב כשר, הנימוק של סמיכות מושב הסנהדרין למזבח הינו על מנת שאותם עיני העדה הדנים דיני נפשות כדי שיהיה להם תמיד לזכרון רצון התורה שנתגלה בדיני מזבח שיתרחק האדם מן העבירות עד המדרגה הקיצונית.

מיקום הציווי

מדוע התורה מוצאת לנכון לפרט דווקא כאן את הדרישות ביחס למזבח?

האברבנאל בפירושו לפרשתנו, מביא תחילה את דרשת רש"י על הפסוק בעניין כבש למזבח וגילוי הערווה ואחר כך מתיחס לדעה זו וכך דבריו:

"וכ"ז צוה ליראת המקדש כי הוא כבודו יתברך. והנה צוה במקום הזה על דיני המזבח ובנינו ושלא יעלה במעלות קודם שיצווה במשכן וכליו. לפי שבא ענין המזבח אגב גררה להודיע שבאמצעותו תבוא עליהם ברכת ה' והשפעתו ואינם צריכים לטלמסאות זהב וכסף כמו שפרשתי. ונראה לי לפרש שלא נאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי להזהיר על הכבש שבו יעלה הכהן להקריב. כי למה זה יצוה עתה בדין הזה מכל שאר דיני המזבח והכהנים ובגדיהם אף כי צואת ולא תעלה במעלות היא לכל ישראל לא לכהנים בלבד. אבל ענינו שמפני שאמר מזבח אדמה תעשה לי ואמר שאם ירצה להעלות בנינו לעשותו מאבנים יהיו כמות שהן מבלי חקיקה ולא יפוי אחר מלאכותי, הזהיר בכלל לישראל ולא תעלה במעלות על מזבחי שלא יעשו במזבח העולה דבר מעולה מזה לא זהב ולא כסף ולא אבן גזית שהם כלים מעלות ויפויים יותר מהאבנים התמימות. כי מזבח העולה כמו שיתבאר במקומו היה רומז אל החומר הטבעי ולכן היה נבוב לוחות והיה מעפר הארץ או מאבנים אשר בעפר יסודם. ואין שלטון ביום המות ועל זה נאמר באמת ולא תעלה במעלות על מזבחי - כלומר, לא תרחיב המזבח בהבנותו יותר מזה. ולא תשים כסף וזהב אבנים טובות ומרגליות שהם מעלות בעיני בני אדם על מזבחי. וכמו שאמרתי לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. כי אם תעשה מאותן המעלות במזבחי תגלה ערותך עליו, כלומר שאתה נוטה לדרכי עובדי עו"ג ואין ערוה גדולה מזו. כי על כן אסר אבן משכית. וזה הוא פירוש נכון ומתישב בפסוקים, תם".

תשובת האברבנאל לשאלתנו הינה כי אכן התורה אינה מתייחסת כאן באופן מפורט להלכות מזבח. לדעתו, הפרשה קשורה לאיסור לעשות מזבח בחומרים יקרים כסף, זהב ואבני גזית, שהם מעלות ויפוי יותר מן האבנים התמימות והפשוטות. הרחבת המזבח בכסף זהב ואבני מרגליות, היא סוג של ביטוי של עשיית אלוהי כסף ואלוהי זהב, ועל כן מבחינתו ישנה תוספת אמירה המתקשרת לדרכי עובדי עבודה זרה ועל כן אסר אבן משכית.

אמנם, קשה על פי הפשט לקבל את דברי האברבנאל הקושר את איסור 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' לעניין עבודה זרה, שהרי התורה נתנה כאן נימוק וסיבה מפורשים למנוע גילוי ערווה.

לגבי שאלת האברבנאל מדוע התורה מפרטת כאן הלכות מזבח ולא עושה זאת תוך תיאור מזבח העולה, התשובה נראית לנו בכך שכאמור התורה כהשלמת תיאור מעמד הר סיני מתייחסת לשלושת העברות החמורות: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, והמצוות המפורטות מתייחסות דווקא לשלושת האיסורים הללו ועל כן היא עוסקת בהם. אין כאן כל תיאור שיטתי של מבנה המזבח אלא התייחסות למאפיני המזבח הנובעים מאיסורים אלו.

מהן המעלות?

רש"י על אתר מבאר:

"ולא תעלה במעלות - כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות אושקלונש' בלעז (-מדרגות) אלא חלק יהיה ומשופע"^[2].

מוסיף על דבריו נכדו הרשב"ם:

"לא תעלה במעלות - לפיכך עשוי של אבנים משופע גבוה עשר ואורכו של שלושים, וגם מלח משליכים עליו שלא יחליקו הכהנים בעלותם בו".

הרב כשר מביא בהערותיו בתורה שלמה אות מבאר:

"בסמ"ג סימן רצ"א: 'עשה כבש למזבח פירוש שלא יעשה מדרגות שגורמין לגילוי ערווה מחמת הרחבת הפסיעות'. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"א, הלכה יז) כותב 'אין עושין מדרגות למזבח שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי (שמות כ, כו), אלא בבניין כמו תל בדרומו של מזבח, מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ, והוא הנקרא כבש. והעולה במעלות המזבח לוקה'"    (אות תק"ש).

יסוד הדברים הינו בעובדה הפשוטה כי גובהו של המזבח על פי המפורש בתורה (שמות כ"ז, א) הינו שלוש אמות. חז"ל בכמה מקורות^[3] עוסקים בגובהו של המזבח ומביאים מחלוקת בין התנאים בשאלה כמה היה גובה המזבח בפועל: האם הדברים ככתבן וכך דעת רבי יהודה (על פי הגמרא בזבחים נט:), או שיש להקביל בין מזבח הנחושת למזבח הזהב, ומה שם גובהו פי שנים מאורכו אף כאן במזבח הנחושת גובהו פי שנים מאורכו - כדעת ר' יוסי, ואם כן גובהו 10 אמות.

כדעה השניה עולה גם מדברי הגמרא בסוכה המתארת את מורביות הערבה שהיו נותנים בצדי המזבח וראשיהן כפופין על המזבח. הגמרא מתארת שגובהם היה י"א אמה כדי שיהיו גוחות על המזבח אמה, וזה ברור כי גובה המזבח היה עשר אמות.

על פי דעה זו, קביעת התורה גובה המזבח שלוש אמות מכוונת לשפת הסובב ולמעלה (עד מקום הקרנות)^[4]. ואכן, הברייתא דמלאכת המשכן אומרת:

"מזבח שעשה משה במדבר גובהו עשר אמות, ושעשה שלמה גובהו עשר אמות ושעשו בני הגולה גובהו עשר אמות, ואף לעתיד לבוא גובהו עשר אמות"                                    (פרק יא).

וכך נפסק להלכה ע"י הרמב"ם:

"מזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה ושתעיד ליעשות כולן עשר אמות גובה כל אחד מהן וזה שכתוב בתורה שלש אמות קומתו (שמות כ"ז, א) מקום המערכה בלבד" (הל' בית הבחירה פ"ב הלכה ה).

הבאנו נתון זה לגבי גובהו של המזבח מפני שככל שהוא יותר גבוה, נשאלת השאלה איך עולים אליו, ואיך במקרה זה במרחק יחסית קצר מתגברים על הפרשי גבהים של עשר אמות. תשובת חז"ל לכך היא שלא היו מדרגות שעלו מרצפת העזרה עד גובה המזבח אלא כבש משופע, ואורך הכבש (שלושים ושתים אמה) בא ליצור עליה מתונה ומשופעת המאפשרת לשמור על דין התורה "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו".

בהקשר זה חשוב לציין כי הכבש נמנה על ידי הרמב"ם בין שבעת הכלים שעושין במקדש:

"מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולין בו למזבח ומקומו לפני האולם משוך לדרום"            (שם, הלכה ו).

בנוסף, נציין הערה חשובה המופיעה בדברי הנצי"ב:

"אפילו מעלות שאין בהם גילוי ערווה גם כן אסור, ולא היה אלא כבש משופע"  (שמות כ', כג).

לדבריו, טעם המצווה אינו קובע את מהותה, ואיסור המעלות על המזבח הינו איסור עצמי ולא תלוי בעניין גילוי הערווה.

 

 

מדוע אין ציווי מפורש על בניית הכבש?

אחת השאלות המענינות בנוגע לסוגיה זו הינה מדוע התורה אינה מצווה על בניין כבש באופן מפורש? מעבר לציווי המופיע בפרשתנו, אין תיאור של קיום מבנה כלשהו בצד המזבח לא בתיאור בניין המזבח בציווי על בניין המשכן (שמות כז, ו ואילך) ולא בתיאור בניין הבית על ידי שלמה. רק בתיאור המשנה במידות מתואר קיומו של כבש בדרום המזבח.

לאור זאת, הרב הופמן למשל טוען כי במזבח שגובהו שלוש אמות לא היו מדרגות. לטענתו, אין זה סביר שאם אכן היו מדרגות שהכתוב יעלים פרט זה.

אפשרות אחרת אותה ניתן להציע הינה כי התורה לא התייחסה לעניין הכבש מפני שהוא קשור בעניין גילוי הערווה, והתורה ביקשה להרחיק מאיתנו את העיסוק בכך. אולי אי הזכרת הכבש באופן מפורש כחלק ממבנה המזבח, מקבילה לאי הזכרת המכנסיים בציווי המפורט על בגדי הכהונה כחלק מן הבגדים שהם לכבוד ולתפארת. רק בשמות כח, מב אחרי שהתורה השלימה את תיאור הציווי על בגדי הכהונה, היא מתייחסת למכנסי הבד לעניין כיסיוי בשר ערווה.

בשני המקרים האיזכור הוא אגבי, בכבש אגב האיסור לעלות במעלות על המזבח ושתתגלה ערוות העולה, ובמכנסיים בסיום הפרשה ולא בהקשר של כבוד ותפארת כשאר בגדי הכהונה. ייתכן שהקשר ביניהם הוא בדיוק עניין גילוי הערווה, ובשני המקרים התורה לא היתה מעוניינת לפרט את הכלי ואת הבגד הבאים למנוע את גילוי הערווה.