"ובשכבך ובקומך" - זמני קריאת שמע והגדרת יום ולילה

  • הרב חיים נבון

*

א. מתי קוראים את שמע?

ישנן מצוות מועטות שהתורה וחז"ל הפליגו בחשיבותן, וגם שלומי אמוני ישראל מקפידים עליהן כעל בבת עינם. אחת מאלה היא מצוות קריאת שמע. וכך ציוונו הקב"ה:

"וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׂבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׂכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".       (דברים ו, ז)

מכאן למדו חז"ל את החובה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום.

ישנה שאלה יסודית בנוגע לקריאת שמע, והיא הזיקה בין זמני קריאת שמע לבין הגדרת 'יום' ו'לילה'. מן הפסוק למדו חז"ל, שזמן קריאת שמע תלוי ב'זמן שכיבה' ו'זמן קימה' - "בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים" ( ברכות י ע"ב)[1]. מכאן משמע שזמן קריאת שמע אינו תלוי בהגדרות האסטרונומיות של יום ולילה. הגמרא אינה נותנת לנו זמנים אובייקטיביים, כדרכה בשאר מצוות, אלא מתייחסת לזמנן של פעילויות אנושיות[2]. באיזו מידה יש זיקה בין הזמנים הללו לזמנים הידועים של יום ולילה? השאלה הזו מתגלה במלוא בהירותה בדברי הרמב"ם:

"פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע - בערב ובבקר, שנאמר 'ובשכבך ובקומך' - בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום". (הלכות קריאת שמע פרק א ה"א)

מהי כוונת הרמב"ם בכותבו "וזה הוא לילה... וזה הוא יום"? אפשר לפרש את הרמב"ם בשתי דרכים:

  1. כוונתו לומר ש'זמן שכיבה' ו'זמן קימה' אינם אלא שמות נרדפים ליום וללילה. לפי הבנה זו, התורה נקטה בלשון פיוטית אך בעצם התכוונה לתלות את זמן קריאת שמע בזמנים האובייקטיביים הידועים של יום ולילה אשר הם המחייבים.
  2. מבחינה מהותית הזמן המחייב הוא 'זמן שכיבה' ו'זמן עמידה', אך הרמב"ם רק רצה לבאר לנו מתי אותם זמנים חלים במציאות. להבנה זו, זמני הפעילויות האנושיות של שכיבה וקימה הם המחייבים, והרמב"ם רצה רק לומר שבאופן כללי ישנה חפיפה מציאותית בין הזמנים הללו לבין ההגדרות האובייקטיביות של יום ולילה. אם תהית מתי חל אותו 'זמן שכיבה' המחייב בקריאת שמע, בא הרמב"ם לומר לך שהוא חופף באופן כללי לשעות הלילה. להבנה זו, 'יום' ו'לילה' אינם אלא סימנים לאיתור הזמנים המחייבים.

במאמר זה נדון בשאלה יסודית זו: מהם זמני קריאת שמע - 'יום' ו'לילה', או שמא 'זמן שכיבה' ו'זמן קימה'[3].

ב. פעילויות אנושיות ולא זמנים אובייקטיביים

אם נבין שזמן קריאת שמע תלוי ביום ובלילה האובייקטיביים, נצטרך להתמודד עם קושייה מיידית: מדוע מותר לקרוא את קריאת שמע של שחרית רק עד סוף שלש שעות, הרי זמן זה אינו חופף את הגדרת 'יום', שכידוע אינו מסתיים בשעה זו! אמנם, ה'כסף משנה' טוען (הלכות קריאת שמע פרק א, הלכה יג) שמעיקר הדין זמן קריאת שמע של שחרית כל היום, ולפיכך קושייה זו נופלת. ואולם, גם אחרי תירוצו של ה'כסף משנה' עדיין יש צורך ליישב את דין קריאת שמע עם פשט הפסוק שמדבר על 'זמן שכיבה' ו'זמן קימה'.

גישה זו, המדברת על זמן קריאת שמע כזמן סובייקטיבי, מתחזקת למקרא הסוגיה הראשונה בש"ס - סוגיית תחילת זמן קריאת שמע של ערבית (ב ע"א - ב ע"ב). הסוגיה מביאה שורה של זמנים משונים למדי, שאינם מתארים זמן אובייקטיבי, אלא מתייחסים להתנהגות אנושית: משעה שהכוהנים אוכלים בתרומתם, משעה שהעני נכנס לאכול פתו, משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב. זמן צאת הכוכבים מובא כסימן בלבד:

"סימן לדבר צאת הכוכבים".                       (ב ע"ב)

גם בנוגע לתחילת זמן קריאת שמע של שחרית מביאה הגמרא זמן אנושי ולא אובייקטיבי:

"למאן דגני בבית אפל, ולא ידע זמן קריאת שמע אימת, כיוון דאשה מספרת עם בעלה, ותינוק יונק משדי אמו, ליקום וליקרי".          (ג ע"א)

מכל אלו נראה בפשטות, שזמן קריאת שמע מוגדר לפי התנהגות אנושית, ולא לפי זמנים הלכתיים אובייקטיביים.

הגמרא בדף ח ע"ב מעלה אפשרות שיהיה אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית לפני הנץ החמה, אפילו שזמן זה הוא לילה. וטעמה: כיוון שיש אנשים שקמים בשעה זו, לעניין קריאת שמע הרי זה 'זמן קימה', שאפשר לקרוא בו קריאת שמע של שחרית. בהמשך, הגמרא מעלה הצעה הפוכה שיהיה אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית לאחר עלות השחר, אף שזהו כבר יום. גם כאן אנו מוצאים טעם דומה: כיוון שיש אנשים שעדיין שוכבים בשעה זו, אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית.

מסוגייה זו משמע שוב שהגמרא מנתקת בין הגדרות יום ולילה לבין זמני קריאת שמע. זמני קריאת שמע אינם תלויים בשאלה האובייקטיבית האם מדובר ביום או בלילה, אלא בזמני הפעילויות האנושיות של שכיבה וקימה. במקרה שיש סתירה בין שתי מערכות הזמנים, אנו הולכים אחרי זמן שכיבה וקימה, ולא אחרי זמן יום ולילה.

ג. זיקה מהותית ליום וללילה

אך נראה שבכל אופן ישנה זיקה בין זמני קריאת שמע לבין הגדרת יום ולילה. כך עולה, למשל, מדבריו של רבנו תם. ראשוני צרפת ואשכנז התקשו להסביר את מנהג העולם, להקדים ולומר בבתי הכנסת קריאת שמע של ערבית לפני צאת הכוכבים. רבנו תם טען שהעולם מקדימים לומר קריאת שמע של ערבית לפני צאת הכוכבים מפני שהם סומכים על שיטת רבי יהודה שזמן מנחה מסתיים בפלג המנחה, ומשם ואילך זמן ערבית (תוספות  ב ע"א). רבנו תם טוען שאם לעניין תפילת ערבית זמן זה מוגדר כלילה, כך גם יהיה הדין בנוגע לקריאת שמע. לפי רבנו תם יש להסביר שרבי יהודה אינו קובע דין פרטי בנוגע לתפילת ערבית, אלא טוען שמפלג המנחה מוגדר כבר 'לילה' לעניינים מסוימים, וממילא יש כאן נפקא מינה גם לעניין קריאת שמע.

אך דבריו של רבנו תם קשים: גם אם רבי יהודה קבע שמפלג המנחה ואילך זהו לילה, לכאורה קביעה זו אינה רלוונטית לעניין קריאת שמע, התלויה בזמן שכיבה ולא בלילה![4] מכאן עלינו להסיק שלדעת רבנו תם להגדרת לילה יש השפעה על זמן קריאת שמע. משיטתו לומדים שני יסודות מעניינים:

  1. רבי יהודה קובע דין עקרוני בהגדרת לילה, ולא דין מקומי בנוגע לתפילת ערבית.
  2. הגדרת לילה משמעותית לעניין זמן קריאת שמע.

יש לציין כי עד כה לא ראינו דרך לתרץ את הקושיות שהעלינו לעיל, הדוחות - לכאורה - את האפשרות לקשר בין זמן קריאת שמע להגדרת היום והלילה.

זיקה זו בין זמן קריאת שמע לבין היום והלילה עולה גם משיטת הרי"ף והרמב"ם בסוגייה שהזכרנו, העוסקת בקריאת שמע בין עלות השחר להנץ החמה (ח ע"ב ט ע"א). כמענה לסתירה בין שתי ברייתות, פוסקים הרי"ף והרמב"ם שבין עלות השחר להנץ החמה הוא זמן קריאת שמע הן של ערבית הן של שחרית, אך בכל אופן יש ביניהן הבדל: אם אדם קרא בזמן זה קריאת שמע של ערבית - יצא ידי חובה רק אם נאנס, אך אם נמנע מלקרוא לפני כן במזיד או בפשיעה, אינו יוצא ידי חובה אף בדיעבד; ולעומת זאת ידי חובת קריאת שמע של שחרית יוצא בזמן זה, גם אם החליט במזיד לקרוא מוקדם כל כך.

הרשב"א מסביר הבדל זה:

"עדיף טפי [=קריאת שמע של שחרית מקריאת שמע של ערבית], משום דהכא איכא תרתי: חדא דמיעוטא [=של קמים עם עלות השחר] מיהא קיימי, ועוד דהווי יממא לכולהו מילי דעלמא; והתם [=בנוגע לק"ש של ערבית] הויא איפכא: דהווי מיעוטא דגנו [=שעדיין שוכבים סמוך להנץ], ויממא".                              (ח ע"ב ד"ה איכא דמתני)

הרשב"א מסביר שמבחינה מהותית הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה הוא יום, ולכן יוצא ידי חובת קריאת שמע של שחרית בזמן זה, גם אם הזיד. מה שאין כן בנוגע לקריאת שמע של ערבית, שלגביה יש ריעותא משום שמדובר ביום ולא בלילה. אך הרי ראינו שאין קשר הכרחי בין הגדרת 'יום' לבין זמן קריאת שמע! לדעת הרשב"א יש לומר שקריאת שמע של שחרית היא קריאת שמע המסונפת ליום, אף אם היום אינו מגדיר את זמנה, וכנ"ל לגבי קריאת שמע של ערבית, המסונפת ללילה. 'יום' ו'לילה' אינם הזמן של קריאת שמע, אך הם המגדירים המהותיים שלה. כשם שאדם יכול להיות "איש של חורף" גם בעיצומו של הקיץ, כך "קריאת שמע של שחרית" אינה חייבת להיקרא דווקא בשעות היום. קריאת שמע של שחרית שייכת ליום, אף שזמנה אינו בהכרח ביום. קריאת שמע של ערבית שייכת ללילה, היא קריאת שמע של הלילה, אף שזמנה אינו בהכרח בלילה[5]. ולכן נעדיף שלא לקרוא קריאת שמע של ערבית ביום, אף שזהו 'זמן שכיבה', כיוון שמהותית קריאת שמע של ערבית מסונפת ללילה (ואף שאפשר לעשות מעשי לילה ביום, רצוי להימנע מזה).

היסוד שמעלה הרשב"א משמש אותו גם בהקשר אחר. הברייתא מציעה שאף שרובא דאינשי קמים לפני הנץ החמה, בכל אופן יש מעט ששוכבים, ולכן נקרא גם זמן שכיבה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית. הרשב"א העלה קושייה חזקה: הרי המשנה (ט ע"ב) קובעת שהמלכים ישנים עד שלש שעות, ומשום כך עד זמן זה נחשב "זמן קימה", כלומר הזמן שעדיין מתעוררים בו משינה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע של שחרית; ואם כך יש להתיר לקרוא גם קריאת שמע של ערבית עד ג' שעות, שעד שעה זו עדיין שוכבים בני המלכים, ונחשב גם "זמן שכיבה"! והשיב:

"דכיוון דמחמת יממא חייבה תורה לקרות בשחר, אף על גב דתלי ליה בזמן קימא, דינא הוא דנשרי כל זמן קימא, ואפילו של בני מלכים... אבל בשל לילה הנכנס בשל יום, אף על גב דתלא ליה בשכיבה, כיוון דיממא הוא, וכולהו אינשי כבר קמו, משום מיעוטא דמיעוטא דבני מלכים לא שרינן". (ח ע"ב)

כלומר: אכן קוראים קריאת שמע של ערבית כל זמן שיש השוכבים, ואפילו ביום. אך כיוון שבאופן בסיסי היא מסונפת ללילה, אין סומכים על "מיעוטא דמיעוטא" השוכבים, כאשר ריעותא זו מצטרפת לעובדה שמדובר כאן ביום. בשעות היום, שאינן זמנה הטבעי של קריאת שמע של ערבית, אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית רק כאשר יש שעת שכיבה המובהקת. אך מגבלה זו לא קיימת בנוגע לקריאת שמע של שחרית: כיוון שמדובר בשעות היום, שבאופן טבעי קשורות לקריאת שמע של שחרית, נסתפק בזמן קימה של "מיעוטא דמיעוטא", ודי בו כדי להגדיר את קריאת שמע הנ"ל כקריאת שמע של שחרית.

מעתה נוכל לשוב ולהסביר גם את שיטת רבנו תם. ראינו שלפי רבנו תם זמן קריאת שמע תלוי בהגדרת לילה, וכיוון שרבי יהודה פוסק שהלילה מתחיל מפלג המנחה יכול לצאת ידי חובת קריאת שמע של ערבית מזמן זה. ותמהנו: הרי פלג המנחה אינו זמן שכיבה, כידוע אף לישנוניים שבינינו, ואם כן למאי נפקא מינה אם נגדיר זמן זה כ'לילה'? לפי הסברנו נוכל לתרץ, שמהותית, קריאת שמע של ערבית שייכת ללילה. 'זמן שכיבה' מרחיב את זמן קריאת שמע, אך אינו מצמצמו; וכשם שאפשר לקרוא את קריאת שמע של ערבית בזמן שכיבה שאינו לילה, כך גם אפשר לקראה בלילה אף בזמן שאינו זמן שכיבה. כיוון שלדעת רבי יהודה (לפי פירושו של רבנו תם) הלילה מתחיל לעניינים מסוימים מפלג המנחה, ממילא נתיר לקרוא בו קריאת שמע של ערבית, גם אם עדיין לא התחיל זמן שכיבה.

לפי הגיון זה היינו מגיעים למסקנה שבזמן שבין עלות השחר להנץ, שמקובל לומר שהוא יום ואינו לילה, נוכל לקרוא קריאת שמע של שחרית גם אם עדיין אינו זמן קימה. אך הגמרא (ח ע"ב) קובעת שאם קרא קריאת שמע של שחרית בזמן זה יוצא ידי חובתו, רק מכיוון שמקצת מהאנשים קמים בשעה זו ומגדירים אותה כשעת קימה! אמנם קל לחלק בין שני המקרים: בזמן שבין עלות השחר להנץ החמה חלק מהאנשים עדיין שוכבים, ומגדירים זמן זה כשעת שכיבה. משום כך, כדי שנוכל לקרוא בו קריאת שמע של שחרית, צריך שמקצת מהאנשים יקומו, וכך ינטרלו את שיוכו של זמן זה לקריאת שמע של ערבית דווקא. זמן פלג המנחה אינו זמן שכיבה וגם לא זמן קימה, ולכן הולכים בו אחרי מעמדו המהותי שהוא, לדעת רבי יהודה, לילה.

ד. מה מגדיר את מה?

את הזיקה בין זמני קריאת שמע להגדרות יום ולילה נוכל לנסח גם באופן שונה. ראינו שהראשונים פסקו שבין עלות השחר להנץ החמה בנסיבות מסוימות אפשר לקרוא קריאת שמע של ערבית, ובנסיבות מסוימות אפשר לקרוא קריאת שמע של שחרית. התוספות והרא"ש נחלקו האם יכול לקרוא באותו פרק זמן שבין עלות השחר לנץ החמה גם את קריאת שמע של ערבית וגם את קריאת שמע של שחרית זו אחרי זו. הרא"ש (פ"א סי' ט') טען שאסור להתייחס לאותו זמן גם כלילה וגם כיום לצורך קריאת שמע של אותו יום. אך מדוע אי אפשר לעשות זאת ולהגדיר זמן זה כ'זמן שכיבה' וכ'זמן קימה' גם יחד?[6]

השולחן ערוך פוסק כדעת הרא"ש, שאי אפשר לקרוא ביום אחד קריאת שמע של ערבית וגם קריאת שמע של שחרית בזמן שבין עלות השחר לבין הנץ החמה, ומביא נימוק לדבריו:

"שמאחר שעשה לאותה שעה לילה, אי אפשר לחזור ולעשותה יום".       (אורח חיים סימן נח, סעיף ה)

מדבריו ברור שהבעיה היא שהוא "עשה לאותה שעה לילה". כלומר: הזמן שבין עלות השחר לבין הנץ הוא זמן שכיבה וגם זמן קימה, ואין סתירה בין זה לזה. אך כשאדם קורא קריאת שמע של ערבית בזמן זה הוא מגדיר אותו כלילה לעניין קריאת שמע. הזיקה היא הפוכה מהצפוי: הדין אינו שחייבים לקרוא בלילה קריאת שמע של ערבית, אלא שקריאת שמע של ערבית מגדירה את הזמן שבו היא נקראת כלילה לעניין קריאת שמע (אף שהוא יום לשאר מילי). ואף שאין סתירה בין זמן שכיבה לזמן קימה, יש סתירה בין יום ללילה, ורק מסיבה זו יש בעיית תרתי דסתרי[7].

נראה ששתי הזיקות שהצענו יכולות להצטרף זו לזו, ואינן בהכרח סותרות. קריאת שמע של שחרית שייכת מהותית ליום, וקריאת שמע של ערבית שייכת מהותית ללילה. אמנם, זמנן אינו בהכרח ביום או בלילה, אם כי זה המצב הנורמלי. בגלל הקשר המהותי הזה, בנסיבות שבהן אנו קוראים קריאת שמע של ערבית בשעות היום, עצם הפעולה הזו מגדירה את פרק הזמן הזה כ'לילה' לעניין קריאת שמע.

***

ידענו זה מכבר שבכוחו של האדם לקדש חודשים ולעבר שנים, והוא אינו תלוי במהלכם הטבעי של המאורות הגדולים. הנה עתה למדנו מדברי השולחן ערוך, שבכוחו של האדם לחרוג ממועדיהם הטבעיים של היום והלילה, ולמשול גם בסיבובו של כדור הארץ. במעשה הנשגב של קבלת עול מלכות שמים, המתגלמת כידוע בקריאת שמע, האדם מתנשא מעבר לסדר החיים הטבעי, ואינו כפוף עוד לכבלים שמטיל עליו הטבע האדיש. "השמים שמים לה'" ובהם נקבעים מועדים אסטרונומיים על פי כללים קפדניים שנחקקו בימי הבריאה; "והארץ נתן לבני אדם" ובה קובעים בני האדם את מועדיהם, את השנה ואת החודש, וגם את היום ואת הלילה, תוך שהם עובדים לא-להיהם הנצחי, ומקדישים לו את חייהם.

 

* המאמר לקוח מתוך גליון 783 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.

[1]הפניה סתמית לגמרא במאמר מכוונת למסכת ברכות.

[2]יש להעיר שזמן קריאת שמע של שחרית מוגדר על פי פעולת הקימה משינה, וזמן קריאת שמע של ערבית מוגדר על ידי מצב השינה, ולא על ידי פעולת ההירדמות.

[3]הרשב"א (ב ע"ב ד"ה רבי חנינא) הציע בשם רב האי גאון שספק זה תלוי במחלוקת האמוראים בדף ב ע"ב. יש מהאחרונים שהציעו לתלותו במחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה י ע"ב ובגמרא יא ע"א; עיין בספר אבן האזל, קריאת שמע א, א. עוד עיין בנושא זה הרב אביגדור נבנצאל, ביצחק יקרא, סימן א; הרב מרדכי ויליג, עם מרדכי, סימן א.

[4] הרא"ש (פרק א סימן א) העלה קושייה דומה.

[5]בסוגייה בדף ח ע"ב ט ע"א הברייתות מתייחסות ל"קריאת שמע של יום" ול"קריאת שמע של לילה", ולא ל"שחרית" ו"ערבית". בנוסח זה קל יותר להבין שכינוי הזיקה "של" אינו מבטא זמן, אלא שייכות מהותית.

[6] הרשב"א והריטב"א על אתר דיברו על "זמן שכיבה וזמן קימה מעורבין זה בזה".

[7] יתכן שאף תוספות החולק על הרא"ש מודה לעיקרון זה, אלא שלדעתו אין מניעה שאותו זמן ישמש גם כיום וגם כלילה לעניין קריאת שמע. הגרי"ד סולובייצ'יק מציע בספרו שיעורים לזכר אבא מרי, שכל בין השמשות הוא גם יום וגם לילה.