והכינו את אשר יביאו

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי


 

דף יומיומי

ביצה דף ב – והכינו את אשר יביאו

אחד הנושאים המרכזיים אשר מתלבנים במסכת ביצה הוא דין מוקצה. באופן פשוט, מוקצה הוא דין דרבנן שנובע מחשש איסור הוצאה (עיין להלן לז ע"א) או מרצון לשמור על צביון השבת (רמב"ם שבת כד, יב), אך בסוגייתנו עולה אפשרות שמדובר באיסור מדאורייתא. במשנה הראשונה במסכת נאמר (ב ע"א):

ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל.

סוגיית הפתיחה של המסכת מבקשת לברר את הסיבה שבגללה בית הלל אוסרים את הביצה. ההצעה הראשונה של הגמרא היא שמדובר בביצה של תרנגולת אשר אינה מיועדת לאכילה, וממילא יש בביצה דין "נולד" שיש בו איסור מוקצה. לאחר שהגמרא דוחה הבנה זו, היא מציעה הבנה אחרת (ב ע"ב):

אמר רבה: לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה, וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה, וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא - מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה: מאי דכתיב: (שמות טז, ה) "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" - חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב.

רבה לומד מן הפסוק שאסור לאכול ביום טוב ביצה שהוכנה בשבת. הקשרם המקורי של דברי רבה הוא בסוגיה בפסחים (מז ע"ב) שהציעה להבין שיש איסור דאורייתא בשימוש בעצים מוקצים ביום טוב. במסגרת הסוגיה, לאחר שאביי הקשה לרבה "וכי מוקצה דאורייתא הוא", תשובתו הייתה:

אין, דכתיב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו", ואזהרתה מהכא – מ"לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, ט).

רש"י בסוגייתנו (ב ע"ב ד"ה לטעמיה) אכן פירש שלדעת רבה דין מוקצה הוא מדאורייתא, ונראה כי גם במקומות אחרים מבואר כך בדבריו (עיין למשל להלן כו ע"ב). אמנם, בניגוד לרש"י, ראשונים אחרים (רמב"ן על הרי"ף ב ע"א, מאירי כאן ב ע"ב ובפסחים מז ע"ב ועוד) כתבו שמדובר בדין דרבנן בלבד, כפי שעולה משאר המקורות בעניין דין מוקצה.

בהסבר דעת רש"י כתבו המפרשים (שטמ"ק ב ע"א; מאירי כד ע"א; שו"ת חת"ס או"ח א עט, ועוד) שנראה כי אף הוא מודה שטלטול מוקצה הוא דין דרבנן בלבד, ושדבריו אודות איסור התורה נאמרו דווקא באכילה (או בשימוש שיש בו כילוי). מהי הסברה של חילוק זה? מדוע אסור מן התורה לאכול דבר מוקצה?

ננסה להבין נקודה זו מתוך שאלה אחרת: מדוע אוסר רבה ביצה שהוכנה בשבת, והרי בכל דיני מוקצה אין בעיה לטלטל ביום טוב דבר שהיה מוקצה בשבת הסמוכה!

תמיהה נוספת נמצאת בדברי רש"י (ד"ה והכינו), שמסביר את דינו של רבה באופן הבא:

ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום, ובחול... ויום טוב נמי קרוי שבת, ובעיא סעודתו הזמנה, והזמנתה בחול, אבל סעודת חול - לא חשיבא, ולא שייכא בה הזמנה, הלכך, באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה ביה משום דאתכן בידי שמים, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום, דלא שייך בה מוקצה.

רש"י מקדיש חלק ניכר מדבריו בכדי להסביר מדוע מותר לאכול ביום חול ביצה שהוכנה בשבת. לכאורה, אם מדובר בדין רגיל של מוקצה הדבר ברור מאליו. שהרי כל דין מוקצה נאמר בשבת, ולא היה עולה על דעתנו לאסור מוקצה ביום חול!

נראה שהדרך ליישב את כל התמיהות הללו היא מתוך עיון בדברי רש"י בפסחים (מז ע"ב ד"ה והכינו):

והכינו - במזומן, שמזמן כל צורכו היום, ויאמר דבר זה לצורך היום דמשום טורח מלאכת שבת לא צריך, דהכתיב: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" (שמות טז, כג) וכיון דלאו מזומן הוא, והכתוב קראו הכנה - הויא לה מלאכה ועובר עליה משום לא תעשה כל מלאכה.

מדברי רש"י עולה שלא השימוש במוקצה הוא האיסור, אלא פעולת ההכנה והזימון, שאף שאין בה מעשה של מלאכה "הכתוב קראו הכנה". ממילא ברור מדוע אסור להשתמש ביום טוב בדבר שהוכן בשבת הסמוכה, משום שהשימוש מגדיר למפרע שנעשה מעשה של הכנה בשבת. לכן ברור גם מדוע חשב רש"י על האפשרות שאסור יהיה לאכול ביום חול ביצה שהוכנה בשבת, משום שגם אכילה כזו יכולה להגדיר למפרע שבשבת נעשתה "הכנה".

כלומר, החילוק המהותי בין דינו של רבה לדין מוקצה הרגיל הוא, שדין מוקצה הרגיל הוא איסור על מעשה הטלטול והשימוש בחפץ המוקצה, ואילו דינו של רבה הוא איסור על שימוש שמגדיר את החפץ ככזה שהוכן לשימוש בשבת.

הרב אברהם סתיו