וטהר לבנו לעבדך באמת

  • הרב יהודה עמיטל

וטהר לבנו לעבדך באמת* / הרב יהודה עמיטל

ליום כיפור

איתא בפסיקתא דרב כהנא (כ"ג, ג):

"יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח: 'עלה א-להים בתרועה' וגו': בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא הדין - בדין הוא עולה, דכתיב' עלה א-להים בתרועה'; ובשעה שישראל נוטלין שופרות ותוקעין - הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, דכתיב 'ה' בקול שופר', ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מידת הדין למידת רחמים. אימתי? בחדש השביעי"

אמנם אין לנו מושגים ברורים מהי בדיוק מידת הדין ומהי מידת הרחמים, או כיצד מהפכת תקיעת השופר את מידת הדין למידת הרחמים - מכל מקום, ברור שלפנינו מקרה חריג: האמוראים מדברים כאן מפורשות בתוצאותיהן של המצוות במערכות שמימיות, במידות א-לוהיות, דברים שבדרך כלל אין הם עוסקים בהם כי אם משאירים אותם לחכמי הקבלה.

השנה חל ראש השנה להיות בשבת, ולכן אנו מסתפקים בברכת מלכויות זכרונות ושופרות ולא תוקעים בשופר. הבבלי דן ב'חילוף' זה ומסביר אותו (ראש השנה כט:):

"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה... מנא הני מילי?... אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר - גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה"

אם כן, מן התורה מותר לתקוע בראש השנה שחל להיות בשבת, אולם חכמים אסרו זאת מחשש שאדם שאינו בקי בתקיעות ילך לחכם ללמוד ויטלטל את השופר.

מי היו אותם רבנים שהיה להם האומץ לאסור את תקיעת השופר בשבת בגלל חשש כה רחוק? במדרש שכל טוב איתא בשם רבי זירא שאנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את סדר התפילות לדורות. הנחה זו מתחזקת גם מידיעותינו על רגישותם הרבה של אנשי כנסת הגדולה לחשש הוצאה, ועל כך שבעקבות חשש זה הם גם גזרו על טלטול כלי מוקצה (שבת קכג:).

אולם, דווקא ההקבלה לגזירה לגבי מוקצה מעלה תמיהה: הגמרא בשבת מספרת שגזרת אנשי כנסת הגדולה ביחס למוקצה עברה שינויים והקלות ג' פעמים - "התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו" - משום שחכמים ראו שהעם היה זקוק לכלי המוקצה לשם שימוש בשבת. אם כן, מאליה עולה השאלה מדוע שופר, המשמש להפוך את מידת הדין למידת הרחמים, אינו צורך חשוב דיו בשביל לוותר בשבילו על גזירת הטלטול?!

התשובה היא, שלחכמים היה הביטחון שכשם שקיום המצווה מן התורה פועל בשמים כך גם גזרתם להסתפק בברכות מלכויות זיכרונות ושופרות בלי תקיעות הופכת מידת הדין למידת הרחמים. מניין היה להם הביטחון הזה? ניתן לראות רעיון זה במדרש הבא (ירושלמי ע"ז, פ"ב ה"ז):

"'כי טובים דודיך מיין' - רבי בא בר כהן בשם בר פזי: תדע לך שדברי סופרין חביבין יותר מדברי תורה, שהרי רבי טרפון, אילו לא קרא - לא היה עובר אלא בעשה, מפני שעבר על דברי בית הלל חייב מיתה, על שם 'ופורץ גדר ישכנו נחש'. תני רבי ישמעאל: דברי תורה - יש בהן איסור ויש בהן היתר ויש בהן קלין ויש בהן חמורין, אבל דברי סופרין - כולן חומר... נביא וזקן - למה הן דומין? למלך ששילח שני סימנטירין שלו למדינה: על אחד מהן כתב 'אם אינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי - אל תאמינו לו', ועל אחד מהן כתב 'אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסימנטירין שלי - האמינו לו', כך בנביא כתיב 'ונתן אליך אות או מופת', ברם הכא: 'על פי התורה אשר יורוך'"

ממדרש זה ניתן ללמוד שכשמבטאת כנסת ישראל חביבות כלפי הקב"ה בקיום גזרות דברי סופרים, הופכת היא בדבר זה עצמו את מידת הדין למידת רחמים. ואכן, גזרה זו - שלא לתקוע בשבת - נתקבלה ופשטה בכל ישראל.

בשבת שעברה קראנו:

"העִדֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים... לאהבה את ה' א-להיך, לשמֹע בקֹלו ולדבקה בו" (דברים ל', יט-כ)

המצוות הן כלים לישראל להביע באמצעותם את אהבתם לקב"ה ואת דבקותם בו יתברך. מדובר באהבה שממוזגת עם יראת הרוממות. הוצאת את יסוד האהבה - את הרצון להתקשר לקב"ה, להידבק בו וללכת בדרכיו - והפכת את המצוות לדבר יבש, חסר רוח חיים. על המילים "העצמות היבשות שמעו דבר ד'" (יחזקאל ל"ז, ד) אומר רבי ירמיה בר אבא: "אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה" (סנהדרין צב:). מתוך הכרת יסוד זה שבכל המצוות אמרו רבותינו: הרי כל גזרותינו לא באו אלא מתוך רצון להתקרב אליו יתברך, מתוך דאגה אמתית שח"ו לא יהיה חשש קל שבקלים לעוונות המבדילים בינינו לבין הקב"ה. בגזרותיה אומרת כנסת ישראל לקב"ה: 'העיקר הוא אהבתנו אליך יתברך!'.

וכאן נכנסת גם התשובה:

"כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל, שנאמר 'עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-להיכם'; צועק ואינו נענה, שנאמר 'כי תרבו תפלה' וגו'; ועושה מצות וטורפין אותן בפניו, שנאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי' 'מי גם בכם ויסגר דלתים' וגו'. והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם; צועק ונענה מיד, שנאמר 'והיה טרם יקראו ואני אענה'; ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר 'כי כבר רצה הא-להים את מעשיך'; ולא עוד אלא שמתאוים להם, שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות' " (רמב"ם פ"ז ה"ז)

עיקר מעלתה של התשובה היא הקרבה לה'!

אנו אומרים בתפילה: "וטהר לבנו לעבדך באמת". מה פירוש "באמת"? "באמת", פירושו שלכל מילה ולכל מעשה יש כיסוי; שעבודת ה' נעשית מתוך אמונה עמוקה, מאהבתו יתברך ומתוך רצון אמתי להתקרב אליו ולהידבק בו. יהי רצון שאכן נזכה לכך בימים הנוראים המתרגשים ובאים עלינו.

 

* השיחה נאמרה בערב ר"ה תשס"א ולא עברה את ביקורת הרב.