וידוי ונפילת אפיים

  • הרב דוד ברופסקי

וידוי

הגמרא (ברכות יז ע"א) מתעדת את המנהג עתיק לומר תפילות ובקשות נוספות אחרי שמונה-עשרה. כבר עסקנו בתפילות אלה בפרק כב. הנהגות אלה קשורות אולי לקביעתו של הגמרא (ברכות כט ע"ב) כי יש להשלים את תפילת העמידה בתפילות אישיות.
 
ר' אליעזר אומר העושה תפילתו קבע וכו': מאי קבע? אמר ר' יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפילתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר.
 
במילים אחרות, בנוסף לנוסח הקבוע של תפילת שמונה-עשרה, חכמים סברו שנכון להוסיף בקשות אישיות. רב עמרם גאון כותב על כך בסדר התפילה:
 
מכאן ואילך [לאחר שמונה-עשרה] אסור לספר בשבחו של הקב"ה... אבל בתר דמסיים צלותיה אי בעי למימר וידוי אי נמי מידי בעו, רשות בידיה, והכי תקינו למימר בתר צלותיה.
 
לפי רב עמרם גאון, הרגעים שאחרי תפילת שמונה-עשרה הם הזמן הראוי להוספת תחינות או לומר וידוי. אכן, בימות השבוע הרגילים, חצי הקדיש המפריד בין שמונה-עשרה לתפילות הנאמרות לאחר מכן (אשרי, למנצח, ובא לציון), נדחה ואומרים לפניו וידוי ותחנון.
 
ישנם מנהגים שונים הנוגעים לאמירת וידוי ושלוש-עשרה מידות אחרי שמונה-עשרה. על פי נוסח עדות המזרח ונוסח ספרד, יש לומר וידוי מדי יום. בקהילות האשכנזים, יש הנוהגים לומר וידוי ושלוש-עשרה מידות רק בימי שני וחמישי, הימים בהם גם אומרים "והוא רחום" וקוראים בתורה, ויש הנוהגים שלא לומר וידוי ושלוש-עשרה מידות כלל.
 
ניתן להציע שתי תפיסות של מנהג זה לומר וידוי ושלוש-עשרה מידות אחרי תפילת עמידה.
 
מחד גיסא, ניתן לראות בווידוי המשך או תוספת לתפילת שמונה-עשרה. כפי שתיארנו לעיל, תפילת הקבע הרגילה של כל אדם צריכה להיות מלווה בבקשה אישית שנוסחה אינו קבוע. לפיכך מובאות בתלמוד (ברכות יז ע"א) תפילות שונות שנשאו חכמים אחרי שסיימו להתפלל שמונה-עשרה. אפשר לומר כי הדבר נכון אף לשמונה-עשרה. מחזור ויטרי (סימן יט) לדוגמה מסביר: "שמונה עשרה בלחש שבהן אדם מתוודה על חטאיו". לפי מחזור ויטרי, תפילת שמונה-עשרה אף היא משמשת לווידוי על חטאינו, ועל כן היא נאמרת בלחש כמו הווידוי שאחרי התפילה.
 
מאידך גיסא, וידוי משמש אולי כהכנה לשלוש-עשרה מידות או לתחנון, תפילות הנאמרות אחרי שמונה-עשרה ונועדו לנסוך במתפלל צניעות וענווה לפני תחנון שבו הוא "נופל על פניו" בתחינה.
 

שלוש-עשרה מידות

הגמרא (ראש-השנה יז ע"ב) אומרת:
 
'ויעבור ה' על פניו ויקרא' [שמות ל"ד, ו], אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר [פס' י'] 'הנה אנוכי כורת ברית'.
 
על פי הגמרא, כל אימת שעם ישראל חוטא – או לפי מקורות אחרים (ראה אליהו זוטא ס"ק כג), כל אימת שעם ישראל שרוי בצרה – עליהם לומר את שלוש-עשרה מידות הרחמים וכך ימחל הקב"ה על חטאיהם.
 
העין יוסף (ראש-השנה יז ע"ב; ראה גם אלשיך על התורה, פרשת שלח לך) מקשה, הרי "הרבה עשו כן בי"ג מידות ולא הצליחו". הוא מביא את דברי רבי משה אלשיך (1508­–1593) החוקר ודורש את משמעותה של סוגיה זו. האלשיך מסביר בשם בעל לבנת הספיר:
 
ושמעתי בשם ספר לבנת הספיר שדקדק באמרו עשו לפני ולא אמר אמרו לפני כי בזה תשובה אל קצת בלתי נענים על ידי הסדר הזה שהוא כי מה שנדר הוא יתברך שאינם חוזרות ריקם הוא בעשותנו אנחנו המדות ההם מה הואאל עושה חסד ורחום וחנון כן אנחנו כן... אבל באמירה בלי מעשה לא יהיה כן ובזה נבוא אל העניין כי אמר משה הנה לא הבטחת רק בהיות לנו מעשה הי"ג מדות ולא דבור לבד.
 
אכן, רבי משה קורדברו (1522–1570) מבסס את כל חיבורו "תומר דבורה", ספר מוסר, על שלוש-עשרה המידות ועל האופן שבו יש לחקות ולהפנים אותם.
 
במילים אחרות, שלוש-עשרה מידות הרחמים, לפי האלשיך, אינה נוסחת קסם המעניקה מחילה, אלא דרך מוסרית ורוחנית המסוגלת להפוך את האדם ההולך בה לראוי למחילה.
 
ניתן אם כן לומר כי שלוש-עשרה מידות הרחמים נאמרות אחרי הווידוי כדי לפרוש בפני המתפלל דרך לחרטה ולתשובה שבעקבותיה יוכל למצוא מחילה.

נפילת אפיים – תחנון

המנהג הבבלי של נפילת אפיים מוזכר בגמרא (מגילה כב ע"ב; ראה גם בבא מציעא נט ע"ב). הטור (או"ח סימן קלא) מסביר את אופיה של נפילת אפיים:
 
והטעם לפי שהתפללנו בכל עניין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפיים כאשר עשה משה רבינו דכתיב [דברים ט', ט] 'ואשב בהר' וכתיב [י', י] 'ואנכי עמדתי בהר' וגו' 'ואתנפל לפני ה' [ט', יח] ומאחר שאין בנו כוח להתפלל בעניין אחר אנו אומרים 'ואנחנו לא נדע'.
 
לדעת הטור, תחנון הוא האחרון בשלושת הצורות בהן אנו מתפללים: בישיבה (שבח), בעמידה (בקשות ותחינות) ובנפילת אפיים (ענווה ובושה).
 
הגאונים, ואף הראשונים (ראה רמב"ם הלכות תפילה פ"ה הל' יד לדוגמה), מביאים את המנהג של נפילת אפיים, אך בדרך כלל לא מציינים בדיוק איזה נוסח יש לומר שכן זו תפילה אישית. נוסח קבוע לנפילת אפיים נוסח רק מאוחר יותר, ומשתנה בין קהילות הספרדים והאשכנזים.
 
רבי יוסף קארו מביא (בית יוסף, סימן קלא) את דברי הזוהר בהם מתואר התיקון שניתן להשיג באמצעות נפילת אפיים וקריאת מזמור כ"ה בתהילים:
 
ודאי ותיקונא דא בעי בכוונה דליבא. וכדין קוב"ה מכפר ליה לחוביה. זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה למריה ברעותא ובכוונה דליבא. ווי למאן דאתי למפתי למריה בליבא רחיקא ולא ברעותא.. הוא גרים עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי...
 
על סמך מקור זה נוהגים עדות המזרח לקרוא מזמור כ"ה בתהילים לאחר שמונה-עשרה. רבי יוסף חיים (1832–1909), בחיבורו ההלכתי "בן איש חי" (פרשת כי תשא סעיף יג), מביע חשש מהעונש החמור שהטיל הזוהר על מי שקורא פרק זה שלא מתוך כוונה כנה וראויה ומסיק שיש לקרוא מזמור זה ללא נפילת אפיים. על אף פסיקתו של רבי יוסף קארו (שו"ע סימן קלא סעיף א) כי יש ליפול אפיים בתחנון, הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ו סימן ז) פוסק אף הוא כדעת הבן איש חי כי על ספרדים להימנע מנפילת אפיים.
 
המגן אברהם (סימן קלא ס"ק ה) מבסס את המנהג האשכנזי על דברי הזוהר וכותב כי מתוך חשש שיאמרו את מזמור כ"ה בזמן נפילת אפיים, אך "בליבא רחיקא", קוראים האשכנזים נוסח אחר (תהילים ו', ב–יא).
לפני שניגש לעסוק בנפילת אפיים ובהלכות הנוגעות לאשכנזים, וגם בהלכות אחרות הנוגעות לתחנון, עלינו לדון בקצרה בעמדת ההלכה באשר לנפילה על רצפת אבן ובהשלכות של הדעות השונות בהלכה על נפילת אפיים בתחנון.

נפילת אפיים על רצפת אבן

בתורה (ויקרא כ"ו, א) נאמר:
 
לֹא־תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא־תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
 
על סמך הגמרא (מגילה כב ע"ב), כללו הראשונים (רמב"ם ספר המצוות, מצוות לא תעשה יב; ספר החינוך מצווה שמט; סמ"ג, מצוות לא תעשה מג) השתחוויה על רצפת אבן באיסורי תורה. עם זאת, הראשונים חלוקים באשר לטעמו של איסור זה.
 
מדברי רש"י (מגילה כב ע"ב, ד"ה לא) עולה כי איסור זה נועד להגן על ייחודיותו של בית המקדש, שם הותר להשתחוות על רצפת האבן. מרבית הראשונים לעומת זאת, מייחסים איסור זה לעניינים הקשורים לאיסור עבודה זרה. הרמב"ם למשל, מסביר כי איסור זה מבדיל את העם היהודי מעובדי האלילים שסביבו. היהודים נצטוו שלא ללכת בחוקות הגויים, אפילו כאשר התוכן של העבודה הוא מונותאיסטי לחלוטין.
 
מה בדיוק כולל איסור תורה זה?
 
באופן כללי, התלמוד עוסק בשלוש צורות של "נפילה". הגמרא (מגילה כב ע"ב) מלמדת שבקידה מצמידים את הפנים אל הקרקע, בכריעה מתכופפים על הברכיים ובהשתחוויה נשכבים כך שהמצח נוגע בקרקע והידיים והרגליים פשוטות.
 
הגמרא (מגילה כב ע"ב) אומרת כי "לא אסרה תורה אלא פישוט ידיים ורגליים בלבד" על רצפת אבן.
 
האם מותר להשתחוות "חלקית", למשל להתכופף על הברכיים ולהצמיד את המצח לרצפת אבן? יתרה מזאת, האם מותר להתשחוות על רצפה שאינה עשויה אבן? הראשונים, על סמך הגמרא הבאה, דנים בשאלה זו.
 
רב איקלע לבבל בתענית ציבור. קם קרא בספרא... נפול כולי עלמא אאנפייהו – ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה? – רצפה של אבנים הייתה. ותניא: 'ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה', 'עליה' אי אתה משתחווה בארצכם, אבל אתה משתחווה על אבנים של בית המקדש. כדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד. אי הכי מאי איריא רב? אפילו כולהו נמי! – קמיה דרב הוואי.
 
הגמרא ממשיכה ושואלת מדוע לא עבר רב למקום שבו הרצפה לא הייתה עשוייה אבנים, כדי ליפול על פניו.
 
וליזיל לגבי ציבורא, ולינפול על אפיה! – לא בעי למיטרח ציבורא. – ואיבעית אימא: רב פישוט ידיים ורגליים הווה עביד, וכדעולא [לא נפל אפיים כדעת עולא], דאמר עולא: 'לא אסרה תורה אלא פישוט ידיים ורגליים בלבד'. – וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידיים ורגליים! – לא משני ממנהגיה.
 
הגמרא מסבירה כי רב עמד במקום בו הרצפה הייתה עשוייה אבנים, ולא נפל אפיים. לפי הדעה הראשונה הוא לא עבר למקום שבו הרצפה לא היתה עשויה אבנים כדי שלא להטריח את הציבור. לפי הדעה השנייה הוא היה רגיל להשתחוות השתחוויה מלאה ולא רצה לשנות ממנהגו ולהשתחוות באופן חלקי.
 
באשר להשתחוויה על שטיח או מחצלת, בעוד הרמב"ם (פ"ו ה"ז) מתיר זאת על סמך הדעה הראשונה בגמרא, הריב"ש (סימן תיב) אוסר זאת בגלל האבנים שתחת השטיח. הרמ"א (סימן קלא סעיף ח), הפוסק כפי שפסק הריב"ש, כותב: "אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידיים ורגליים אפילו אין שם אבן משכית".
 
באשר להשתחוויה חלקית, התוספות (ד"ה ואיבעית אימא) מסבירים שעל פי הדעה הראשונה, רב לא השתחווה, אפילו לא חלקית, שכן אפילו השתחוויה חלקית על רצפת אבן אסורה מדרבנן. רב אף לא עבר למקום אחר, שם היה מותר לו להשתחוות השתחוויה מלאה משום שהרצפה לא הייתה עשויה אבן, כדי לא להפריע לאחרים ולהזיזם ממקומם. על פי הדעה השנייה לעומת זאת, רב היה יכול להשתחוות חלקית על רצפת האבנים, אבל לא רצה לשנות ממנהגו ולהשתחוות בדרך אחרת.
 
הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פ"ו ה"ח; כסף משנה) פוסק בהתאם לדעה הראשונה, כי המשתחווה על רצפת אבן, אפילו לא בפישוט ידיים ורגליים, עובר על איסור מדרבנן. לפי חלק מהראשונים, שאלה זו נדונה גם בגמרא הבאה (מגילה כב ע"ב–כג ע"א):
 
דאמר רבי אלעזר, אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון, דכתיב [יהושע ז', י] 'ויאמר ה' אל יהושע קם לך'... אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי.
 
הגמרא קובעת כי "אדם חשוב" לא יפול על פניו, אלא אם הוא בטוח שתפילתו תיענה. חלק מהפוסקים מסבירים שדרישה זו נועדה להגן על כבודו של האדם החשוב אם תפילותיו לא יענו.
 
הגמרא מספרת לאחר מכן שאביי ורבא היו מטים בזמן נפילת אפיים (מצלי אצלויי). מדוע התפללו בהטייה?
 
חלק מן הראשונים (רש"י כג ע"א; ריטב"א כב ע"ב) מסבירים שאביי ורבא כאנשים חשובים, העדיפו לא ליפול על פניהם להשתחוות, אלא במקום זאת הטו את ראשם לצד אחד, בדומה לאופן שבו אנו אומרים כיום תחנון. פוסקים אחרים (רא"ש מגילה פרק ג סימן ד; תוספות ד"ה ואיבעית אימא) לעומת זאת, מסבירים כי אביי ורבא נהגו להטות כדי להימנע מלעבור על האיסור להשתחוות על רצפת אבן. אם כן, לפי דעות אלה, מותר להשתחוות אפילו על רצפת אבן, אם מטים את הראש לצד (ראה גם רמב"ם הלכות עבודת כוכבים, פ"ו ה"ז).
 
האחרונים חלוקים בפרשנותם לפסיקתו של הרמ"א בעניין (סימן קלא סעיף ח). הרמ"א כותב:
 
וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידיים ורגליים אפילו אין שם אבן משכית; אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית; וכן יעשו ביו"כ כשנופלין על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין.
 
המגן אברהם (ס"ק כב) מביא שתי פרשנויות לדברי הרמ"א. לפי סברה אחת, אם מכסים את רצפת האבן מותר להשתטח עליה רק כשנוטים הצדה. במילים אחרות, הטייה פותרת את בעיית ההתשחוויה רק כאשר הרצפה לא עשויה מאבן או כאשר משטח מחומר אחר חוצץ בין המתפלל ובין האבנים.
 
לפי הסברה השנייה, הרמ"א מתאר מצב שני שבו מותר אפילו להשתחוות וליפול אפיים. לא רק שמותר להשתחוות בפישוט איברים על משטח שלא עשוי מאבן כאשר עושים זאת בהטייה, אלא גם על רצפת אבן – אם מניחים חציצה כלשהי בין הרצפה ובין המתפלל, כמו עשב או קש – מותר להשתחוות ואפילו בלי לנטות. המגן אברהם מזכיר כי זהו אכן המנהג המקובל ביום-כיפור, כאשר משתחווים במהלך סדר העבודה.
 
המשנה ברורה (סימן קלא סעיף מ) מסכם את הנושא, בהתאם לסברה הראשונה, כדלהלן: מדאורייתא אסורה השתחוויה (פישוט ידים ורגלים) על רצפת אבן. מדרבנן אסור להשתחוות (בפישוט ידיים ורגליים) על רצפה מחומר כלשהו, ואסור לקוד (כשהראש צמוד לרצפה אך לא בפישוט איברים) על רצפת אבן. עם כל זאת, ההלכה מתירה להשתחוות חלקית (דרך קידה) על רצפה שאינה עשויה אבן.

כיצד נעשית היום נפילת אפיים

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ה הל' יג–יד) מתאר את המנהגים השונים הנוגעים לנפילת אפיים, וכותב כי יש הנוהגים להתשחוות השתחוויה מלאה ולהטות את הראש לצד ואחרים נוהגים לקוד על ברכיהם ולהצמיד את פניהם לרצפה.
ככל הנראה, לאורך השנים, מתוך חשש לאיסור המתואר לעיל, הלך מנהג זה ונעלם. בפועל, נפילת אפיים נעשית בדרך כלל בהשענת הראש על הזרוע.
 
הבית יוסף מביא מחלוקת בשאלה אם יש להשעין את הראש על זרוע ימין או על זרוע שמאל. מחד גיסא, הרוקח (סימן קכד) כותב שיש להישען על זרוע ימין, שכן נאמר כי השכינה נמצאת "לפנים" – "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח) – וכך מתקיימים דברי הפסוק "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב', ו; ח', ג). הריב"ש (סימן תיב) מביא את דברי רבו של רש"י, שהיה נוהג כך. מאידך גיסא, שיבולי הלקט (סימן ל) כותב כי רב האי גאון קובע כי יש להישען לצד שמאל. הוא מסביר שמשום שהסבה לצד שמאל "זוהי הסבת בני חורין ומלכים", מן הראוי לכופף את הראש בהכנעה ובושה כאשר נוטים שמאלה. שיבולי הלקט מביא פוסקים אחרים שסברו אף הם כדעה הזו, וכותב לבסוף כי זהו המנהג המקובל.
 
בשולחן ערוך (סימן קלא סעיף א), רבי יוסף קארו כותב שנהוג להטות לצד שמאל בנפילת אפיים. הרמ"א מביא את הדעה ההפוכה ומסיק כי בתפילת שחרית, בה גברים מניחים תפילין על יד שמאל בדרך כלל, יש להטות לצד ימין משום כבודם של התפילין. במנחה לעומת זאת, ובכלל כאשר לא מניחים תפילין, יש להטות לצד שמאל.
 
המשנה ברורה (סימן קלא סעיף טז) כותב כי הגאון מווילנה היה נוטה תמיד על זרועו השמאלית. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ה סימן כ סעיף יט) מסביר כי לאור חילוקי הדעות בעניין זה, הוא נוהג ליפול אפיים כששתי ידיו כרוכות זו בזו.
 
הפרי מגדים (משבצות זהב סימן ב) כותב כי שמאליים נוטים לצדם החזק יותר בשחרית (כי הרי שמאליים מניחים תפילין ביד ימין). הפרי מגדים אמנם מביע ספק באשר לאופן שבו יש לנהוג במנחה, אך ככלל נוהגים כולם להטות לצד שמאל במנחה.
 
יש לזכור כי הטייה שמאלה או ימינה הייתה הכרחית כאשר נפילת אפיים נעשתה בנפילה ממש על רצפת אבן, אך בימינו כאשר כבר לא נוהגים להשתחוות כך ולא נוהגים להצמיד את הפנים לרצפה, הטיית הראש נראית אולי מיותרת. המשנה ברורה (ביאור הלכה סימן קלא סעיף א) אכן מגיע למסקנה זו ומסביר כי הטייה הצדה היא מנהג בלבד לזכר המנהג העתיק להשתחוות על הרצפה. עם זאת, המשנה ברורה מביא דעות של פוסקים אחרים הסבורים כי נפילת אפיים על רצפת אבן עדיין אסורה אלא אם מטים את הפנים הצדה.
 
נהוג לכסות את הפנים בזמן נפילת אפיים. המגן אברהם (סימן קלא ס"ק ב) מסביר כי כיסוי זה נועד להבדיל בין הפנים לרצפה, וכך להתיר נפילת אפיים. לפיכך, טוען המגן אברהם, אסור להטות על הזרוע כאשר היא אינה מכוסה בשרוול או בכל חציצה אחרת, שכן גופו של אדם אינו יכול לחצוץ בין פניו ובין הרצפה.
 
לדעת המגן אברהם, נראה שאלה הנוהגים לכסות רק את מצחם בנפילת אפיים ולא מכסים את רוב הראש והפנים, לא נוהגים כשורה. במקום זאת יש לכסות את כל הפנים בשרוול או בטלית, או לומר תחנון מעל שולחן או ספסל שישמש כחציצה.
 
המנהג לכסות את הפנים עשוי גם כן להיות ביטוי של בושה וענווה (רבינו בחיי קורח טז כב), המתאימה לרוח התחנון, במיוחד לאור דעתו של המשנה ברורה שהבאנו לעיל, הדוחה באופן עקרוני את הצורך להטות או לחצוץ בין הפנים לרצפה.
 
הבית יוסף מביא את דברי הריב"ש שכתב כי מותר לעמוד בזמן נפילת אפיים. עם זאת מביא הריב"ש גם את דבריהם של חכמי הקבלה שקבעו כי נפילת אפיים חייבת להיעשות בישיבה. בשולחן ערוך (סימן קלא סעיף א), נפסק להלכה כדעת חכמי הקבלה שיש לשבת בזמן נפילת אפיים.
 
המשנה ברורה (סימן קלא ס"ק י) כותב כי בשעת הדחק ניתן לסמוך על דעת הריב"ש. לדוגמה, כאשר המתפלל לא יכול לשבת משום שאין כיסא פנוי בבית הכנסת או משום שבתוך ארבע אמות ממנו עומד מתפלל אחר בתפילת שמונה-עשרה (ראה או"ח ה), עליו לעמוד בנפילת אפיים ועדיף להישען על הקיר. הערוך השולחן כותב כי המנהג באזורו הוא ששליח הציבור אומר נפילת אפיים בעת שהוא נשען על העמוד.

היכן מותרת נפילת אפיים?

הבית יוסף מביא את הרוקח (סימן שכד) שסבר שנפילת אפיים מותרת רק במקום בו יש ספר תורה. לראייה מביא הרוקח את הפסוק "וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב" (יהושע ז', ו).
 
על אף שהבית יוסף ופוסקים אחרים לא מקבלים דעה זו, הרמ"א (סימן קלא סעיף ב) כותב "אין נפילת אפיים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים". הרמ"א אף מוסיף שנפילת אפיים מותרת גם בחצר הפונה אל בית הכנסת. המשנה ברורה מסביר שדברים אלה מתייחסים למצב בו החצר פונה אל פתח בית הכנסת ובנקודה בה ניתן לראות את ארון הקודש.
 
חלק מן הפוסקים סוברים שנפילת אפיים מותרת בנוכחות ספר תורה פסול, ספרי קודש אחרים ואפילו בבית כנסת גם אם אין בו ספר תורה (ראה אשי ישראל פרק כה סעיף י, הע' לו–לז).
 
הרב סולובייצ'יק, כפי שמובא בספר "נפש הרב" (עמ' קלד), נהג לומר תחנון כשהוא מטה לצד שמאל, אפילו במקום שבו לא היה ספר תורה (ראה ט"ז סימן קלא ס"ק ה).
 
הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, בחיבורו "ספר ארץ ישראל" (סימן א סעיף ט), כותב שבירושלים נוהגים נפילת אפיים גם במקום שבו אין ספר תורה, שכן המתפלל בירושלים נחשב תמיד לעומד "כלפני ארון ה'". בעוד הרב טוקצ'ינסקי לא הבחין בין העיר העתיקה לעיר החדשה לעניין זה, הרב שלמה זלמן אויערבאך (ראה אשי ישראל פרק כה, הע' לט) סבר שמנהג זה חל רק בעיר העתיקה של ירושלים.
 
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ה סימן כ, אות ה) עוסק בנפילת אפיים בהקשר של חינוך ילדים. הרב פיינשטיין כותב כי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, רבים מבתי הספר לא לימדו את הילדים לומר נפילת אפיים, ו"אפילו לא קטנים שלמדו כבר בעצמם וידעו כמה מסכתות". לעומת זאת, בימינו כאשר תלמידים מתחנכים לומר תחנון ונפילת אפיים, עליהם לעשות זאת כשהם מטים לצד ואפילו כאשר אין ספר תורה. רבים סבורים כי אפילו ספרי תורה מודפסים מספיקים, וכי על על פנים נכון לנהוג כך לצורך חינוך. כאשר ילדים מתבגרים ויכולים כבר להצטרף לתפילה במניין, הם ילמדו שם כיצד נוהגת קהילתם בנפילת אפיים.

מתי אסור לומר תחנון?

הבית יוסף מביא את המהר"י אבוהב שסבר, על סמך רעיונות קבליים, שנפילת אפיים אסורה בלילה. המשנה ברורה (סימן קלא ס"ק יז) מתייחס לפסיקה זו בשולחן ערוך (סימן קלא סעיף ג) וכותב שכאשר תפילת מנחה מתארכת עד הלילה, אסור לומר נפילת אפיים, לעומת זאת בין השמשות (בין השקיעה לצאת הכוכבים) נפילת אפיים עדיין מותרת. המשנה ברורה אף פוסק (ס"ק יח) שבימים נוראים לאחר הסליחות מותרת נפילת אפיים כל זמן לאחר חצות הליל. כמו כן, פוסק המשנה ברורה (ס"ק טז) שמותר לומר תחנון בלילה בלי נפילת אפיים.
 
מכיוון שתחנון עוסק בחולשותינו ובמגרעותינו ואופפת אותו אווירה חמורת סבר, נהוג שלא לומר תחנון בימים טובים, בשבתות, ביום שישי אחרי הצהריים, בערבי חג ובאיסרו חג. השולחן ערוך (סימן קלא סעי' ו–ז) כותב שנהוג לא לומר תחנון בחגים "קטנים" כמו ט"ו באב, ט"ו בשבט, ראש-חודש, חנוכה ופורים, החל ממנחה ביום הקודם (ראה משנה ברורה סימן קלא ס"ק לב). כמו כן, לא נהוג לומר תחנון בכל חודש ניסן, בתשעה באב ובין יום כיפור לסוכות. הרמ"א מוסיף גם כי אין לומר תחנון בל"ג בעומר, בימים שלפני ראש-השנה ויום כיפור, ואף מראש-חודש סיוון עד אחרי שבועות. חלק מן הפוסקים (ראה משנה ברורה סימן קלא ס"ק לו) סברו שאין לומר תחנון גם בששת הימים שאחרי שבועות, ימים שבמהלכם, בזמן המקדש, עוד היו מקריבים חלק מהקרבנות שהובאו בחג. בקהילות רבות נהוג שלא לומר תחנון ביום העצמאות וביום ירושלים.
 
בשולחן ערוך (סימן קלא סעיף ד) נפסק שאין לומר תחנון בבית האבל, בביתו של חתן או בנוכחותו, ובבית הכנסת ביום של ברית מילה.
 
בנוגע לבית האבל בימי השבעה, הבית יוסף מסביר כי מנהג זה מבוסס על הפסוק "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל" (עמוס ח', י), המשווה ימי חג לימי אבלות.
 
חלק מן האחרונים מטילים ספק בנימוק זה ומציעים טעם שונה למנהג שלא לומר תחנון בבית האבל. פוסקים אלה מסבירים שבית האבל אינו מקום מתאים להדגיש את מידת הדין. הט"ז (סימן קלא ס"ק ט) כותב שהמתפללים בבית האבל צריכים לומר לאחר מכן תחנון בביתם, שכן הסיבה שאין אומרים תחנון בבית האבל חלה רק על האבל עצמו. הערוך השולחן (סימן קלא סעיף יד) מציין כי כאשר אבל מגיע לבית הכנסת, הציבור צריך להימנע מלומר תחנון.
 
להבדיל, בשבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, חתן ויתר המניין איתו הוא מתפלל, לא אומרים תחנון. המשנה ברורה (סימן קלא ס"ק כא) מביא שתי דעות בנוגע לשאלה אם חתן והמתפללים איתו צריכים לומר תחנון ביום החתונה, קודם לנישואים. ערוך השולחן (סימן קלא סעיף טז) כותב שנהגו להקל ולא לומר תחנון.
 
נוסף על כך, המשנה ברורה (סימן קלא ס"ק כו) אף מציג הבחנה מעניינת הנוגעת לסוף שבעת ימי המשתה. באשר לשבע ברכות, מונים את יום החתונה כיום אחד מלא, ללא קשר לשאלה מתי נערכה החתונה. אם למשל, חתונה נערכה ביום ראשון אחר הצהריים, אין לברך שבע ברכות לאחר שבת. לעומת זאת, לא אומרים תחנון במשך שבעה ימים מלאים, כלומר 168 שעות, כך שבמקרה בתיארנו, לא יאמרו תחנון גם ביום ראשון בבוקר, בשחרית. דעה זו התקבלה וכך נוהגים כיום (ראה אשי ישראל פרק כה סעיף כ), למרות התנגדותו של הערוך השולחן (סימן קלא סעיף יז).
 
הט"ז (סימן קלא סעיף י) סובר שחתן צריך להימנע מלהיכנס לבית כנסת, שכן כך הוא ימנע מהציבור לומר תחנון. נראה כי לא מקובל לנהוג כך.
 
באשר לברית מילה, אין לומר תחנון בבית הכנסת שבו תיערך ברית המילה. אחר הצהריים, לאחר הברית, יש לומר תחנון כרגיל.
 
המשנה ברורה (סימן קלא ס"ק כב) מוסיף וכותב שאם אביו של הרך הנולד, המוהל או הסנדק מתפללים במניין, אין לומר תחנון בנוכחותם, גם אם ברית המילה תיעשה במקום אחר.
 
האחרונים (ראה פסקי תשובות סימן קלא אות כד) דנים במקרים אחרים בהם יתכן שאין אומרים תחנון, כמו למשל פדיון הבן, הנחת תפילין, בר מצווה, סיום מסכת או הכנסת ספר תורה. חלק מהקהילות החסידיות נוהגות שלא לומר תחנון ביארצייט של צדיקים, ואולם פוסקים רבים התנגדו למנהג זה בחריפות.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *